תקשורת, אימון והדרכה

חג שבועות תעשי לך

הקדים אותי בתיעודו נועם לסטר, שהביא משם תמונות טובות מאלו שאני הצלחתי לצלם של הרוקדים. שווה צפייה.

ילדותי שזורה בסיפורי חגיגות הביכורים במושבה רמת גן שטרם זמני ובביקורי-ביכורים בקיבוצים בהם התגוררו בני משפחה. אל הנוסטלגיה הזו נסעתי אתמול, דרך כביש 6 העדכני, לגן שמואל ולמחוזות הזיכרון העמום.

בין השאר זכור לי טקס שלם שביליתי עם בני דודי בכפר גלעדי במשחק מחבואים מתחת לבמה. הייתי וודאי בת 5-6. מטקסי הביכורים של ילדותי בכלל, זכורה לי התחושה החגיגית, שהצלחתי לשחזר אתמול בדמיוני אבל אני לא משוכנעת שילדי חוו אותה. ימים יגידו. 

מה שאהבתי באנשי גן שמואל הם הטקסטים שהביאו עמם - שאין בהם ניסיון צבוע להיות "נייטראלים", שמעבירים מסר חד משמעי, מעודן ומסביר פנים, של אהבת אדם ואדמה, שייצרב בילדים שם כמו שנצרב בנו בילדותנו. מסרים של שלום, אהבת הארץ, שמחת הקהילה, מעורבות חברתית ופוליטית בעולם הזה, עמדה ברורה, ושאיפה אקטיבית לשובו של גלעד שליט שנאמרה שם מן הבמה.  

ותודה לנעמי על האירוח הנפלא כתמיד!

הנה עוד כמה תמונות (האיכות לא משהו, אבל הן מהלב);

הילדים שלי והנכד הפעוט של אחי, משחקים בשורשי האוויר של הפיקוס המפואר, הסמוך לרחבה בה נערך טקס חג השבועות.

 

הבימה המושקעת – שער החג משובב הנפש, שהושקעו בו הרבה עבודת כפיים, אהבה ומיטב יבול האדמה.

 

הפארמל שהלהיב את נועם – בעוברו לידנו. אחד מקשישי הקיבוץ שישב מאחורי, סיפר לנכדיו: "זה היה הטרקטור שלי".

 

כל הילדים עלו אל הבמה והגישו את הטנא, את מנחת השבועות. זבח פרי האדמה הועבר לקרן קיימת לישראל, עימם נעשה הסכם ה"פדיון", ונעשה בו שימוש למעשים טובים.

מנוחת הרוקדים בעת העלאת מנחות הילדים.

בקבוצת הרוקדים הימנית – שלישי משמאל – ניצב רוקד שפגשנו אח"כ בשבילי הקיבוץ וסיפר לנו שהוא כבר 40 שנה רוקד בלהקת הקיבוץ.  ארבעים חגיגות.

FacebookTwitterGoogle+Share

נשברה לי הביצית

את כל מילות המפתח האפשריות לכל אלו העברתי בעזרת "כלל" באאוטלוק לספריה צדדית שאני ממש, אבל ממש לא מבקרת בה. על חוק הנכבה למדתי שלושה ימים אחרי שרעדה הארץ, על כל מיני מחאות פמיניסטיות שהפכו להיות פלקט "בלנקו" לחתימה חסרת משמעות של אינספור ארגונים (הייתי כותבת "קיקיוניים", אבל זה נכון רק חלקית וירגיז את השאר…) שמייצגים בעיקר את האגו של עצמן – הפסקתי לשמוע בכלל. כן, המחיר היה התנתקות ממי שאוהבת אבל מחיר ההצפה היה טביעה עצמית לדעת. לקחתי חופש גם מהאהובות והמוערכות, ואיתן הסליחה. החזרתי את החיים לחיים ואת סדר העדיפויות הטבעי למקומו האישי והפמיניסטי כאחת (אני, משפחתי, הקריירה שלי, פרנסה ולעשות את הכל ברוח פמיניסטית ומתוך משקפיה של השקפת עולמי). אחזור לאהוב אותן אהבה פעילה בהמשך.

מילה על כל ההחתמות ההמוניות הללו: הן נעות על הציר שבין "זאב זאב" ל"תפסת מרובה לא תפסת". יש שם חוסר חיבור בסיסי ומהותי לכך שסולידאריות איננה החתמות באימייל ("ארגון X שמח לצרף את חתימתו") על צירוף שמן (בזה זה מסתכם, בערך) למאבקים, שמרוב חתומות אין מי שתנהל אותם אחד-אחד מ-א' עד תו ובאופן שיביא אותם לכלל מיצוי. עוד לפני שהספקתי להבין עצומה/מחאה/קראת תגר אחת, כבר עברו לי במייל עוד שלוש. השיטה הזו נופלת כפרי בשל לידיה של חברה מיזוגנית. איזה אושר (לא שלי – אלא של החברה המיזוגנית): הפמיניסטיות מכלות את עצמן לדעת. אפשר להמשיך, הן לא תפרענה לנו יותר.

משהו שכן הסתנן דרך המסננת הצפופה שהצבתי על תיבת האימייל שלי: פתיחת החנות לסחר הוגן של ארגון "אחותי" וקול קורא למתנדבות שתבואנה לשמש מוכרות בחנות. הארגון – רדיקאלי וחשוב, הכוונה טובה, אבל הגהנום כבר קורץ בהמשך הדרך: היכן שמתקיים סחר-מכר, אבל העובדות אינן מקבלות שכר, זה איננו סחר הוגן. למעשה, לתפיסתי – זה קרוב יותר לסחר בנשים. נשים סוחרות בנשים.

אני לא מתכוונת להגיב על חוק הנכבה, על הגזירות של ביבי, על שום דבר בעצם. איל גרוס כבר כתב השבוע שאי אפשר לכתוב על הכל. יסלחו לי הצדקנים, אבל ממש בא לי להשאיר זמן לספרות, עבודה, גבינות, סקס ויין. את הסחר הלא הוגן בנשים אני לא אצליח למגר בעזרת חתימה על אימיילים אינסופיים שבעצם הופכים נשים לסוכנות של החברה שמדכאת אותן.

בספר הנהדר "הטיגריס הלבן" יש קטע נהדר על זה. עיקרון הלול הגדול:

"מדי יום בכבישים של דלהי, נהג כלשהו נוהג במכונית ריקה ובמושב האחורי יושבת לה מזוודה שחורה. בתוך המזוודה הזו יש מליון או שני מליון רופי, סכומים כמותם לא יראה הנהג הזה לעולם. אם ייקח את הכסף יוכל לנסוע לאמריקה, לאוסטרליה, לכל מקום, ולהתחיל חיים חדשים. למרות זאת הוא מוביל את המזוודה השחורה למקום שהורה לו אדונו ולא נוגע ברופיה. למה?…זה מפני ש- 99% מאיתנו לכודים בלול התרנגולות…עיקרון הלול הגדול. מעולם בתולדות המין האנושי לא חבו מעטים כל כך, הרבה כל כך לרבים כל כך. קומץ אנשים במדינה הזו אילף את 99.9% הנותרים – שהם חזקים, מוכשרים ונבונים לא פחות ובכל המובנים – לחיים של שיעבוד מתמיד, ולשעבוד יש עוצמה רבה כל כך, שאתה יכול להניח בידו של אדם את המפתח לחירותו והוא ישליך אותו בחזרה אליך ויקלל אותך".

אז קדימה, תקללו חופשי, זה לא יפריע לי למשוך אתכן משם. התחסנתי. אני לא רואה את תפקידי בעולם הזה כהתנחמדות וסולידאריות מעושה. כבר נתקלתי באמת, ומבלי לחשוף כאן את הכביסה השחורה – היא לא תמיד סולידארית. תפסיקנה עם מראית העין. צאנה כל אחת לחייה שלה ותתחלנה לעבוד. האישי הוא הפוליטי – העשייה הפמיניסטית היא לא בתפוצת המייל ובפגישות אינסופיות בין אותן מעגלים ("ארגון Y מוכן לנדב את משרדו לפגישה"), שאינן מביאות לתוצאה מדידה, שניתן לברוא איתה עולם. היא בעולם האמיתי, כל אחת בעולמה.

אני, נשארת באינטרנט. ואיפה אתן?




 

קראתי השבוע את "בראש מורם – חיילים ארצישראליים בשבי הנאצי", שכתב יוסף אלמוגי ז"ל, מפקדו (בצבא הבריטי ובשבי הנאצי) של אבי ז"ל. כל טקסט כזה מוסיף לי עוד מימד של הבנה ותובנות. הוספתי 2 סריקות מתוך הספר לפוסט "הניצולים שקבר היהודי החדש", למי שזה מעניין אותה/ו.

אני מחפשת בהקשר זה את אורי אביגור מהקריות, עמיתי למסע לפולין. אורי, אם אתה מגיע לכאן – צור איתי קשר…

 

FacebookTwitterGoogle+Share

כמה עולה דירת השרד של רובי ריבלין?

יש בי יסודיות מעצבנת, במיוחד את אלו שאוהבים לשקר עם סטטיסטיקה, חצאי עובדות, נקודות מבט חלקיות על תמונה מוסתרת וכיו"ב.

לפני שכולם ממשיכים את העליהום האינפנטילי על דליה איציק, אני מבקשת בנימוס שמישהו יציג בפני כמה טבלאות משוות:

  1. השוואה בין עלויות שיפוץ דירת יו"ר הכנסת לעלויות דירת שרד.
  2. השוואה בין הוצאותיה הכלליות של איציק על מקום אירוח ממלכתי ומכובד, לבין אלו של 10 יושבי הראש שקדמו לה.
  3. רשימת הוצאות מדוייקת של עשרת היו"רים האחרונים (עד לחשבון נייר הטואלט, הקפה והסוכר) ועמודה של הרווח הדיפלומטי, הפרלמנטארי והערכי שהניבה כל הוצאה.
  4. רשימת עלויות מדוייקת של עשרת השרים שאף אחד לא צריך.
  5. השוואה בין עלויות סדר הפסח של ביבי לעלות סדר הפסח של איציק, ובעיקר מי שילמו את החשבון.

בעוד ביבי חוגג פה ושם את נסיעותיו החצי-פרטיות במלונות שרד מיותרים בלונדון, בעלות שיכולה לפרנס שנה עשר משפחות שהוא מקצץ להן את הקיצבה, ע"ח משלמי המיסים, ובעוד ליברמן נחקר על עבירות שחיתות והפרת אמונים ושניהם עוסקים בשוד הקופה הלאומית לטובת בעלי ההון וע"ח רוב העם – מצאו להם שני אלו את העיתוי המופלא לספין נכלולי שיסית מהם את תשומת הלב.

עמותת אומ"ץ נפלה בפח, כמובן. איך לא? מרוב אומץ, הם משתפים פעולה בהתלהבות חשודה עם מי שבאים לשדוד אותנו בצל החוק, ונגד הבודדים שעוד הסבו לנו מעט כבוד ונחת. בעעע.

גם העיתונאים חושפים חצי תמונה, כי התמונה השלמה לא תייצר כותרות. הרייטינג בקרשים, צריך מפרסמים וההנהלה לוחצת. לעזאזל הצדק, לעזאזל ההגינות, לעזאזל האתיקה. היו"ר היוצאת של כנסת ישראל  "עשתה" היום את הרייטינג ללא מעט תכניות רדיו וטלויזיה, משהו שאנשי המקצוע (?) הללו לא מצליחים לעשות בעצמם. יש להם יותר מזל משכל, במלוא מובן המילה.

דליה איציק היא אחת הבשורות היותר טובות של כנסת ישראל. ממלכתית, מקצועית, מעוררת גאווה בהתנהלותה כיו"רית הכנסת. היא פעלה עם אג'נדה, ניסתה והצליחה להפוך – ולו במעט – את הכנסת בעין הציבורית ממדמנה למקום מכובד. החודשים הספורים בהם כיהנה כמ"מ נשיא המדינה היו מהתקופות היותר מכובדות ומרחיבות לב של המוסד הנשיאותי בשלושת העשורים האחרונים.

לא מפתיע שחבורת העלובים הללו מנסים לכרסם כעת במעמדה בציבור.

רק שזה לא יעזור להם, כי מי שטוב/ה – טוב/ה. משהו שהם כבר הוכיחו בפעילותם הקצרה והעילגת עד כה ובקדנציות קודמות, שהם לא. דליה איציק תעבור את הגל העכור, המיזוגני, הנכלולי והנבזי הזה ותשאיר אותם מאחור, רוקעים ברגליים. וטוב שכך.

אני מניחה שאין צ'אנס שנשמע מהעיתונות, הטלויזיה, ממשלת ביבי-ליברמן או העיטים האחרים העטים על דמה של דליה איציק, את האמת המפורטת, ההגונה והמלאה. כל העסקנים הללו ינסו לעשות הון פוליטי או נומינלי מהסיפור הזה, מבלי להבין שמחר יגיע תורם;

FacebookTwitterGoogle+Share

שתי תובנות מנסיעה אחת

משאית שחגה סביבי בעקיפות מטורפות מטבריה ולאורך כביש שש, עד שפרשתי לתחנת ההתרעננות, לטובת אלפרדו קריר. לפרות לא היה אותו מזל, על משאית הבקר בשמש הקופחת.

 

2 פרות צמאות, בנסיעה ארוכה וקופצנית, חשופות לשמש, על הקרקע הלא יציבה של המשאית המזגזגת.

ועוד לא דיברנו על טבריה…

עיר יותר מוזנחת, עזובה, מטונפת, No man's land מזו לא ראיתי מזמן. אם זו ההתייחסות לאחד ממוקדי התיירות החשובים של ישראל – מה לנו כי נלין על תקציב החינוך או קצבאות הילדים?

ארץ עוכרת נכסיה, אנשיה, נשיה, מורשתה ותרבותה. בטבריה אפשר להבין כמה שאנחנו זמניים כאן.

 

תמונה מהמלון. אל תתבלבלו – זוהי אחת הזויות היותר מחמיאות לטבריה….

 

FacebookTwitterGoogle+Share

האם מסורת ישראל מזהמת את כדור הארץ?

    
מדורות ל"ג בעומר

מנתונים שהתקבלו בשנים האחרונות במרכז לניטור אוויר (מנ"א) של המשרד לאיכות הסביבה, נמצא כי מדורות ל"ג בעומר גורמות לעלייה חדה ברמות זיהום האוויר. 


לא תגנוב!

בתהליך השריפה נפלטים לאוויר ריכוזים גבוהים של חלקיקים נשימים המסוכנים לבריאות האדם, וכן כמויות גדולות של פחמן דו חמצני, הגורם להתחממות כדור הארץ.

כמו בכל שנה יחגגו אלפים רבים ל"ג בעומר סביב המדורות. מדורות ל"ג בעומר הן מקור שמחה לילדים ומבוגרים, אך עלולות לסכן את החוגגים ולזהם את הסביבה. שמירה על כללי בטיחות בסיסיים, תבטיח הנאה שלמה והגנה על הסביבה. 

על מנת לצמצם את הנזק הבריאותי העלול להיגרם כתוצאה מהדלקת המדורות, ואת הנזק לסביבה, מפרסם האגף לאיכות אוויר שבמשרד לאיכות הסביבה הנחיות למדליקי המדורות בל"ג בעומר: 

בחירת המקום

בבחירת האתר לקיום המדורה – הקפידו על שטח נקי וחשוף: אין להדליק מדורה ביער, מתחת לעצים ולא סמוך לשדה קוצים העלול להתלקח. כמובן שגם מרחק בטחון משטח בנוי לא יזיק…  

דאגו לתחום את המדורה בשורת אבנים שתגביל את התפשטות האש. חשוב! הכינו מראש אמצעים לכיבוי אש: מקור מים, חול ולמי שיכול – מטף נייד עשוי תמיד להועיל.

עצים למדורה

הקפידו על שימוש בענפים יבשים בלבד, ללא עלוות ירק.

עשו שימוש בפסולת עץ נקייה ממסמרים, ברגים ופלסטיק. הימנעו מכריתת עצים ושיחים. בסביבתכם ניתן למצוא מספיק ענפים יבשים ופסולת גזם שמותר לעשות בהם שימוש למדורה.   אין לזרוק לתוך המדורה עצים צבועים בצבע או לכה.
 
מחוץ לתחום! בעירה של פלסטיק, ניילון וצבעים, גורמת לפליטת מזהמים מסוכנים ומסרטנים
 


עגלות סופר (עם ידית פלסטיק) לנשמה, מזרונים לנשימה. סוף גנב לסרטן ריאות?

אסור להשליך למדורה בקבוקי פלסטיק, פחיות משקה, שקיות ניילון, כוסות, צלחות וסכו"ם חד פעמי מפלסטיק וכלים מקלקר. שריפתם של חומרים אלה גורמת לפליטה של חומרים מסרטנים ובנוסף מלווה בריחות רעים. 

אין לזרוק למדורה ברזלים, זכוכיות ואבנים. אבנים עלולות להתפוצץ מחומה של האש, שבריהן יעופו בכוח רב ויהוו סכנה ממשית לעומדים בדרכן. מומלץ לא לשבת קרוב מאוד למדורה ולא בכיוון העשן, כדי להימנע משאיפה של מזהמים.

סוף טוב

בסיום הקומזיץ, הקפידו לוודא את כיבוייה המוחלט של המדורה. יש לכסות את הגחלים במים או חול. גחלים עלולים לשוב ולהתלקח לאחר לכתכם.

משאירים את השטח נקי. אוספים את כל השאריות משטח המדורה לתוך שקיות אשפה ומעבירים אותן למכולות האשפה הסמוכות. 
 

זבל מי שמלכלך!

בברכת חג שמח ומדורה בטוחה,
המשרד לאיכות הסביבה

  
 

תזכורת (ממני…)!

אין כל אות או אפילו תו במסורת ישראל המכוונים להדלקת מדורות בל"ג בעומר.

זוהי מסורת טריה של 100 השנים האחרונות בא"י בלבד. האדרת מיתוס בר כוכבא עזר לציונות להאדיר את עצמה. האמת אינה נר לרגלינו, הרי. מה זה חשוב שמרד בר כוכבא סימל את אחד מארועי החורבן, השמד, הגלות ומהאסונות ההסטוריים הגדולים שידע העם היהודי?  שבר כוכבא היה פסיכופט נרקסיסטי שהפך את הלאומנות לקרדום לחפור בו  (=בעזרתו) את הקבר ההמוני של בני עמו?

ואולי ניתן להמשיל את הפיכת בר כוכבא לגיבור, להפיכתם של מנהיגים תאבי כח, נרקסיסטים משיחיים ומחרחרי מלחמה כמותו, מחוללי אסונות כלכליים ומושחתים בני ימינו – לגיבורי על ולנבחרי העם שוב ושוב…

בכל אופן, א"י של ראשית הציונות, היתה ברובה אדמות בּוּר. היה צורך להתמודד עם הקור בביצות ועם יתושי המלריה, אז הדליקו מדורות.

בינתיים, כבר אין ביצות ואין מלריה. נשארנו עם האדרת גניבת העצים והעגלות כערך מסורתי, עם הטינופת ועם זיהום האוויר, ועם הרבה מדי אנשים שהדוֹגמה של "מסורת ישראל" ממסכת את שדה הראיה שלהם.

ספר הזוהר קורא לנו רק להרבות באור בל"ג בעומר: תהלוכת לפידים, משחקי אור וכיו"ב. להדגיש את האור הפנימי. הרב ברוך שלום אשלג אמר על כך: שעל ידי זה שהאדם מקשר את עצמו להקדוש ברוך הוא, אז האדם זוכה שיתגלה עליו אור ה'. נמצא שהאדם, שעל ידי זה שהאדם שנעשה עומר, שקושר את כל הרצונות בקשר אחד, היינו למטרה אחת שהוא לשם שמים, אז מאיר העומר הזה. וזה סוד ספירת העומר, שהאדם מאיר באור ה'". 

חב"ד מאירים את המועד הזה בתהלוכה חגיגית תחת הכותרת "יחד כל ילדי ישראל", שמסתיימת בהפנינגים חווייתיים לילדים.

הציונות הדתית והעדה המרוקאית חוגגים בל"ג בעומר את הילולת שמעון בן יוחאי בהר מירון. הם אינם מזכירים את בר כוכבא. קצת פחות מדורות, וההילולה היתה אפילו עניין חיובי.

כי מה זה משנה למה חוגגים? חגיגות זה טוב.

(תודה לאורן תבור על התמונות – צולמו בל"ג בעומר האחרון ברעננה. הטקסט – ממכתב לציבור שפרסם המשרד לאיכות הסביבה). 
 

FacebookTwitterGoogle+Share