תקשורת, אימון והדרכה

טריני וסוזאנה

למרות כל המעט שטרחתי לומר על הריאליטי הישראלי והאמריקאי, אין לי משהו עקרוני נגד ריאליטי. יש לי משהו עקרוני נגד טלויזיה גרועה.

האנגלים יודעים לעשות ריאליטי. אפילו האח הגדול נראה אצלהם אחרת. ג'ייד גודי איננה עינב בובליל. היכולת להפיק מהטריוויאלי, העממי, הנגיש, החיוור – את הצבע הנכון שייצר דיון ציבורי בדברים שחשובים באמת, היא יכולת אינטליגנטית שלטלוויזיה הישראלית אין, ולבריטים יש. במובן זה – ההבדל בין אמריקה וחקייניתה העלובה ישראל, לבין הבריטים, הוא ההבדל בין שימוש בגימיק כדבר העיקרי, לבין שימוש בגימיק על מנת לייצר בעזרתו את הדבר העיקרי. זה גם מה שמבדיל בעיני טלויזיה מעניינת מטלויזיה משמימה שלא כדאי לבזבז עליה זמן.

ואכן, אני לא מבזבזת זמן על טלויזיה. רק שביומיים האחרונים, בשקט נטול ילדים בבית (יש להם אבא, god bless), ערימת כביסה לקיפול המתגבהת לה על הספה בסלון, אבק-קקאו שמפוזר על הרצפה במטבח ומחכה שמישהי תקום ממרבצה לנקות אותו וכובד מסויים מענייני החג – נחשפתי לטריני וסוזנה.

סוגיית נשים וגופן שייכת ל- Hard Core של החשיבה, המחקר, הדיבור והתעמולה הפמיניסטית. היו לי על כך כבר דיונים ארוכים ואינסופיים, לפני למעלה מעשור, בשנותי כמנהלת פורום פמיניזם. אז – הדיבור הזה היה חדש. היום הוא שחוק ומשמים. טריני וסוזנה החזירו לו את ורדרדות נעוריו ואת הרלוונטיות שלו לחיינו כנשים, תוך שהם לא מייצרות ניתוק מלאכותי מנושא דימוי הגוף הגברי ושל גברים על נשים.

הן שוחטות את כל הפרות הקדושות של מה שאסור לדבר עליו ומודדות מול המצלמה איזה חתיכת עור בגופן הידלדלה ואיזה לא (ובאותה הזדמנות ממחישות שאין לנו מה לקנא אחת בשניה – כל אחת מזדקנת או נשארת צעירה באופן אחר באיזורים שונים של הגוף), מחלקות את סוגי הגוף לטיפוסים והופכת כל טיפוס לפצצת סקס מהלכת – את האגס, הפעמון, העמוד, התפוח, בכל המידות מ- 36 עד 58 ויותר, דוחפות את הראש לתוך ישבן עצום של אשה להראות כמה הוא סקסי מחד ויוצאת בתחפושת של זקנה בלה ורפויה לעשות קניות מאידך (באותה הזדמנות סוזנה מתמודדת עם האימג' המאופר שלה כקשישה בת 70 ועם הפחד שלה מהזדקנות), מעמידות 4 כורים בריטיים מסוקסים לבחינה על פי טיפוסי גוף, כולל male boobs ו- bear bally - המקבילה הבריטית לכרס גברית דוחה מלאה בשווארמה בלאפה - ומלבישות אותם סוף הדרך, מקיימות יום לגברים בלבד באחד מבתי הכלבו באוקספורד סטריט ומלמדות פרק בלבוש ובעמידה בקודים חברתיים ובחשיבות השקעת מאמץ בלהיות נחשקים בעיני נשותיהם את הגברים הבריטיים שיש להם רגליים קצרות, כרס, צואר מחוק או רזון חולני, מציבות ביתן ורוד בכיכרות מרכזיות ומגלות שמתוך מאות נשים שנכנסו לביתן – אף אחת לא לובשת את החזיה במידה שמתאימה לה בגלל פרה-קונספציה על מה שגברים מחפשים, או על מה שיש לה להבליט או להסתיר, מכניסות 50 קשישות לזארה ומלמדות אותם שהגיל השלישי אינו מחייב נשים להפוך את נשיותן לשקופה, ועוד ועוד.

יש להן אמירות נוקבות ויש להן משימות – כל פרק והמשימה שלו, בלי אלוהים ובלי גבולות. זו אינה תכנית "אופנה", זוהי סדרה מצויינת על הגוף האנושי ועל הפרספקטיבה המגדרית והתרבותית שהן מציעות לנו, לגבי היחס שלנו לגופינו. האופנה היא האמצעי.

תשמעו – התאהבתי. בטריני וסוזנה כמובן.

משום מה אין כמעט סרטונים ביוטיוב ואין הרבה תמונות, אבל יש כמה כתבות וכמה בלוגים שהתייחסו אליהן, קצר ואינפורמטיבי מדי לטעמי.

הארץ בחר לסקר אותן לרגל הוצאת ספרן בעברית, בפשטנות צהבהבה ומעליבה (את טריני וסוזנה ואת האינטליגנציה של הקוראים): http://www.haaretz.co.il/hasite/pages/ShArtPE.jhtml?itemNo=436251&contrassID=2&subContrassID=12&sbSubContrassID=0

קישור אינפורמטיבי (מומלץ, כדי להבין על מי ומה מדובר):

http://boiler-blog.blogspot.com/2009/02/blog-post_5283.html

חסרה לי אמירה נוספת, אמירה חברתית. אמשיך לחפש אותה.

עד אז – טריני וסוזנה הן גם טלויזיה במיטבה, גם תכנית שטח וריאליטי במיטבה וגם ממלאה את תפקידה של הטלויזיה ככיכר העיר (מוקד לבידור, פנאי וסוכנת סוציאליזציה כאחת) בצורה הכי אינטליגנטית וטובה שאפשר.

בזמן שעדיין אני מוצאת תחת כל עץ רענן את הדיונים הפמיניסטיים המשמימים על דימוי גוף, טריני וסוזנה עושות פמיניזם בנושא הזה. שאפו.

לא תהיה להן תחרות מהפקות מקור וסדרות ישראליות בזמן הקרוב, וגם היוצרות הפמיניסטיות הישראליות לוקחות את עצמן כל כך ברצינות נטולת הומור עצמי – שגם שם אין להן למרבה הצער מה לחשוש מתחרות.

לאתר של טריני וסוזנה http://www.trinnyandsusannah.com/

הערך בויקיפדיה (באנגלית) http://en.wikipedia.org/wiki/Trinny_and_Susannah 

FacebookTwitterGoogle+Share

אחיתופל

נשק להמונים

עד אתמול עוד היה להם ילד:

אין פחד גדול מזה.

אין טרגדיה גדולה מזו.

סוף העולם.

הפיכה מאדם והורה לזומבי, לשארית חייך.

זה החזיר לי את הדיונים על נשק, טוהר, מטווחים, ערכים וחינוך.

אם למישהו/י היה ספק ש"טוהר הנשק" הוא פארסה דמגוגית ריקה מתוכן, אני מקווה שנגישותו אתמול של אקדח "בטחוני" ו"ברשיון" לילד שאיננו – מדליקה נורית אדומה.

בעלי הנשק הזה ואחרים, לא יודעים על הויכוח הגדול שהיה לי עם גולשים בנושא המטווח העירוני ברעננה, שמחנך לכאורה ל"ריסון ואחריות" ע"י כך שהוא מפגיש ילדים עם נשק חם. ובכלל, ירי בנשק חם איננו "ספורט".

אך סמלי הוא, שגולשות שהסכימו עם עמדתי (כולל פוליטיקאית בכירה) – לא כתבו את זה שם אלא סיפרו לי בשו-שו, במייל/מסר/שיחה. כוחה של תרבות.

יש הרבה מפגשים כאלו, של ילדים ונשק, ילדים ותחמושת. יש מעט מאוד הבנה לכך שאין שם דבר חוץ מהחיבור של ילדים לנשק חם. לא צורך, לא נחיצות, לא ערכים, לא מיומנויות נדרשות (אלא אם כן המיומנות הנדרשת היא ירי במטווחי הברווזים האנושיים שמייצרים אדריכלי המציאות באיזורינו).

די לאישורי נשיאת נשק, די ל"מטווחים ספורטיביים", די ללגיטימציה לשאת נשק ברחוב. די.

כשבררתי הבוקר עם אב ילדי, שנשקו אכן עדיין מופקד המשטרה ואינננו בבית (כדרישתי משכבר), ענה שאכן כך, אבל זה לא טוב כי אזרחים עם נשק יכולים למנוע פיגועים….

את הפיגוע ברעות ביצע אבא עם נשק.  

 

אתנחתא תרבותית: "שיר ערש 1957"

שיר אהבה נפלא של יהודה עמיחי, קיימות זוגית, מסוג השירים שמשביח ככל שחוצה דורות ותרבויות ברלוונטיות שלו:

בואי נרדם עכשיו, רחוק מצורך
האנשים לבנות להם מגדלים,
רשת קווי הרוחב והאורך
תחזיק אותנו, לא נהיה נופלים.

החלון מרובע, המיטה כמעט מרובעת,
הירח המר תמיד עגול.
היינו צריכים כל כך הרבה לדעת,
אבל מי זה יכול??

האם סגרת הדלת במפתח?
תארי לך, כל המילים שבמילון!
וכה מעט בפי לומר לך.
ומה הלילה יגיד, ואיך הוילון?!

אולי אשים ידי לך על הדופק?
האחרים יצאו הרחק, לכבוש.
האחרים מרחיבים תמיד את האופק
ושלנו צר, מן היד אל הראש.

אנחנו תמיד צריכים לעמוד על המקח
ובעד לילה שקט כזה, לבקש רבבה.
אתמול סבלנו ולמדנו לקח
והלילה נשכח עד הבוקר הבא.

בואי נירדם. בפרוזדורי הבית
האפלים ימשיכו כל מוני חשמל
למנות את שלהם, בכל הלילה,
תמיד ערים, ולא נדאג בכלל.

 

אחיתופל

אחיתופל, על פי המקובל, הוא כינוי למי שעצותיו הטובות-לכאורה מרעות את מצבו של המיועץ.

מעולם לא ערערתי על הפרשנות הזו, עד שהסביר לי לפני מס' שנים יועץ תקשורת ידוע, לאחר ש'הואשם' ע"י התקשורת במתן 'עצות אחיתופל' ללקוחו, שאחיתופל היה בעצם היועץ החכם והטוב. פקפקתי, בדקתי ומצאתי, שאחיתופל היה אסטרטג מזהיר, שידע לתכנן את המניפולציות הנכונות, שתבאנה לתוצאה הרצויה ללקוחותיו. לאבשלום יעץ אחיתופל לטות אוהל על גג ביתו של דוד ולשכב עם נשותיו. מאחר ועל פי המסורת, התרבות וההלכה – נשים הן קניין, הרי שהיתה בכך התרסה על קניינו של דוד, שהוא – בתפיסת הגבריות הפטריארכאלית התקפה גם היום – שוות ערך להגדרת האני שלו, ולכן מהווה התרסה על עצם קיומו של דוד.

ומי כאחיתופל ידע ליצור מניפולציה צינית כזו של מחיקת האני של דוד באמצעות גזילת קניינו; כשלא התקבלה עצתו לתקוף את מחנה דוד בחולשתו, התאבד אחיתופל. כי עצתו היתה קניינו, כלומר שוות ערך להגדרת האני שלו, ולכשלא נתקבלה – אין ערך לחייו. מאותה סיבה מתאבדים גברים במשבר כלכלי, או בשל גרושין שיזמה אשתם. כשהקניין הולך, נמחק ה"אני".

עצוב, אולי אפילו פאתטי, אבל רק בידי אחיתופל ושכפוליו המגדריים האפשרות ליצוק תוכן נוסף להגדרת האני שלהם. עד אז, בפטריארכאליה כמו בפטריארכאליה.

 

חזקים על קטנים

דוגמא 1:

לפני שנה ומשהו הרמתי את הראש מהרחוב לחלון ביתי וגיליתי שמישהו ניקב אותו עם כדור רובה אוויר. במשטרה לא לקחו תלונה "כי אין טעם, לא נמצא אותו". בביטחון העירוני אמרו לי ש"יש עשרות בני נוער שיורים מהמרפסות עם רובה אוויר בשביל הכייף, אין לנו דרך לעלות עליהם". גם לא כתבו על זה בשום מקום ולא הפעילו "יד קשה" – זה פשוט לא עניין אף אחד. לחור שלום.

דוגמא 2:

במיקום וזמן אחר: לפני שנתיים הוטרדו 3 ילדים מינית ע"י 3 נערות בעלות יתרון משמעותי לגודל (גוף וגיל). זה נגמר בפציעת אחד הנערים ובטראומה גדולה. במחלקה הפסיכולוגית בקשו מההורים לא להגיש תלונה כי "הן מטופלות". בעירייה סרבו לעשות בדק בית שכבתי בנושא גבולות, מותר ואסור כי "הם מוסחים ממסיבת הסיום ואין טעם". זה נגמר בכלום. אחת הנערות נתפסה אחרי שנה כשהיא מכניסה בכוח נער בוגר ממנה לשירותי ביה"ס ומפשיטה אותו בניגוד לרצונו (אותם שרותים בהם כמה שנים קודם לכן ארע אונס קבוצתי שלא טופל גם הוא). לא נעשה כלום, היא לא נענשה, זה לא הגיע לעיתונים.

דוגמא 3:

לפני שנתיים נאנס ילד בן 11, אונס אכזרי בחצר ביתו. הוא חזר על אופניים מחוג ונתפס ע"י האנס כשקשר אותם בחדר האופניים שבבניין מגוריו המשותף. בשל לחץ ציבורי עצום – כונסו הורי ביה"ס לשיחה עם המשטרה והשירות הפסיכולוגי. הפסיכולוגית עלתה להורים על עצביהם (הרופפים ממילא) בהרצאה אדיוטית על 'מתן לגיטימיות לתקיפה בעיני הילד, כחלק ממסלול שיקומו', או משהו דומה. מפקד המשטרה הצליח לדבר רבע שעה שלמה על שום דבר עם אוצר מילים כולל של 35-40 מילים. הביטחון העירוני עשה יותר סיבובים בשכונה למשך חודש חודשיים. דיברו על מצלמות בכל העיר (אבל אין תקציב). האנס לא נתפס עד היום, לא נערך כל מצוד משטרתי. זהו.

דוגמא 4:

גרפיטי ואומנות רחוב הם תחביב מפותח בקרב ילדי רעננה, ברוב בתיה"ס.

לפני שבועות ספורים נתפסו 3 בני 11-12 מרססים גרפיטי על קיר של בית פרטי ברעננה. מה עובר לכם/ן בראש? נכון שוילה רעננית מטופחת של מליונרים מקומיים, נהרסת בידי 3 ונדליסטים חסרי מצפון ודרך? הנה "הבית הפרטי". תשפטו לבד (המבנה הקטן, ההרוס והאטום המועמד להריסה):

המערכות הגיבו בחריפות ראוייה:

1) הביאו להם משטרה ועיכבו אותם,

2) הביאו את ההורים לשחררם,

3) קנסו את ההורים,

4) הביאו את המנהלת,

5) הכינו תכנית ענישה תלת מימדית רב שכבתית, מניעתית, שמביעה יד קשה נגד הורסי רכוש פרטי,

6) פרסמו באתר העירייה

7) פרסמו בכל העיתונים ואתרי האינטרנט.

 

חג נינוח ורגוע לכל הגולשות והגולשים – המשטרה והרשויות שומרות עלינו…

 

נ.ב.

כבר אין טעם לכתוב על כפייה דתית ועל האיום שאיימו על בית הקפה והמאפה השכונתי שלי, שאם יפתח הבוקר לשעתיים (שעות ארוכות לפני כניסת החג…) - ישללו ממנו את תעודת הכשרות, אה?

מי שנגמר לו/ה הלחם – הפריזר שלי מלא, בואו בכייף.

FacebookTwitterGoogle+Share

חירות בגיל השלישי, או העוני שמעבר לפינה?

כשאנחנו יושבות בבית הקפה, העולם נמצא בכף ידינו. חבורת נשים באמצע החיים, עם ג'ינס דיזל עדכני ב- 900 ₪ שעוד יושב טוב על הירכיים הספורטיביות שלנו, נעליים נכונות ולפ-טופ שקלידיו משמיעים צליל הקלדה חרישי ויקר. אנחנו יודעות איך אנחנו אוהבות את ההפוך שלנו, ומה צריך להוריד מסלט הקינואה על מנת שיהיה הסלט הנכון, שיתחלק לנו טוב בגרון המתוחכם שלנו. מדי פעם מקווצת בדל מחשבה פיננסית את הקמט בין עינינו – אבל היא חולפת מהר. החיים בחוג הסילון של אישה בורגנית מן היישוב, אישה בלי מחר.
 
(נכתב בבית קפה)


 

2009

  

 2039???

 תמונה אחת שווה אלף עינוגים

 

מה שאף אחת מאיתנו לא שואלת את השנייה, הוא האם חסכנו על מנת שגם כשנגיע לגיל השלישי נוכל להתכנס ככה בקפה העדכני ביותר בשכונה ולהעביר בוקר יקר על הא ועל דא? האם חסכנו לפנסיה???

נכון להיום, מחצית הנשים בישראל מדחיקות את המחשבה המפחידה הזו, במן תחושת תעתוע שהמצב יישאר כפי שהוא לעולם ועד. ובכן, הוא לא.

ככל שעולה הגיל – עולה מספר הנשים הנפלטות משוק העבודה, חלקן עקב אפלייה תעסוקתית על בסיס גילן וחלקן בשל כרסום טבעי בכושר העבודה שלהן. גם נשים עובדות – לא לכולן יש תנאים סוציאליים שיאפשרו להן קבלת קצבת פנסיה בזקנתן.

 

למעשה, רק ל- 46% מאיתנו הנשים העובדות יש תכנית פנסיה. עם בוא היום, נאלץ להתקיים מכ- 2000 ₪ בחודש בלבד. במציאות בה מהווה הסכום הזה כשני שליש משכר דירה, יוצא שלא יישאר לנו כסף לחשמל, מים, אוכל, רפואה. על מתנות לנכדים או קפה הפוך – נוכל רק לחלום. עוני, גבירותי, עוני מרוד. אני והחברות שלי, כשאנחנו יושבות בבית הקפה, אנחנו כבר עניות, רק שאנחנו עוד לא יודעות את זה!

רק מי שהיתה צריכה אי פעם בחייה לבחור האם לשלם חשמל או לקנות אוכל לילדים (הייתי שם, אני יודעת), מסוגלת להבין גם בחמימות המהבילה של בית הקפה, את משמעות הזוועה:

  • רוב העניים במדינת ישראל הן עניות.
  • רבות מהעניות הן בנות הגיל השלישי.

אם אנו, כנשים, מעניינות את "השיטה הכלכלית" וקברניטיה כקליפת השום – הרי שנשים קשישות לא זוכות אפילו לחסד של אותה קליפה.

נשים מהוות 70% מעובדי השירותים במדינה, עם תקרת שכר בת 5000 ₪ ולרוב ללא הפרשות לפנסיה. כשהחיים לחוצים כל כך ומאותה משכורת דלה עלינו להזין ולהעניק מדור, חינוך ומרפא לילדינו – הנטייה האינסטינקטיבית שלנו היא "לבטל את הביטוחים". אני יודעת, גם אני שם. בכל הנוגע לזכותנו לשפע, לרווחה כלכלית ולהבטחת עתידנו הכלכלי – אנו מגדירות את עצמינו באמצעות החסר, לא רואות את זכותנו הטבעית לרשת הביטחון הזו. היעדרה בעינינו הוא "חוסר ברירה" ו"גזירת גורל". ובכן – היא לא. זו בחירה שלנו למשכן את כבוד האדם שלנו ואת זכותנו להזדקן בכבוד. לעיתים היא מודעת, לרוב לא.

מה אנחנו יכולות לעשות בנדון?

  1. לדאוג ששירשם הרכוש המשפחתי על שמינו, כך שנוכל לפדות את הרכוש ולהשקיעו בפרנסתנו בבוא העת.
  2. בעיקר לרכוש ג'ינס ב- 90 ₪ ולא ב- 900 ומגפיים ב- 100 ₪ ולא ב- 1000 ₪ – ולהשקיע את היתרה בתכנית פנסיה טובה.
  3. וגם אם אנו "חסכניות" בדר"כ – לזכור, לפחות בהוראת קבע אחת קטנה, לדאוג לעצמנו לפני שאנחנו דואגות לאחרים.

ממרומי הגיל השלישי, ההתעסקות שלנו בתדמית, שלנו או של אחרים (בן הזוג, הילדים, מראית העין המשפחתית או החברתית, הקהילה) תיראה טראגית אל מול המקרר הריק, איסוף שאריות מזון מהרחוב והבית הקר. לא, אני לא מקצינה. על פי הסטטיסטיקה (שהיא המקום היחידי בו מצויה האמת) – זה המסלול.

זה הזמן להפסיק למשכן את עתידינו לטובת ההווה.

זה הזמן לכבד את עתידנו, כבר עכשיו. 


 

פורסם במסגרת פרויקט "בלוגרים מדברים על פנסיה" של קבוצת מגדל. [הקישור תוקן - הפניה לדף הבלוגרים במגדל - דרור פוייר, יעל סלע שפירו, אלעד זלומונס ואנוכי]. "בלוגרים מדברים על פנסיה" הוא היוזמה של מגדל להגברת המודעות בקרב ישראלים לחשיבות החיסכון הפנסיוני, ולעידוד הדיון הציבורי על פנסיה. במסגרת היוזמה פנתה מגדל לבלוגרים מובילים הכותבים על נושאי חברה, רווחה, זכויות עובדים וצרכנות והציעה להם להצטרף ליוזמה, ולהעלות בבלוגים שלהם פוסט על פנסיה לפי נקודת הראות הייחודית שלהם. כמחווה להשתתפותם של הבלוגרים ביוזמה הזו, מגדל שמחה לתרום 1,500 ₪ בשמו של כל אחד מהבלוגרים, לעמותה ישראלית מאלו שמגדל איתן בקשר. אני בקשתי לתרום לבית הגלגלים.

 

FacebookTwitterGoogle+Share

רוב המפוטרים – מפוטרות

 

מעסיקים מטומטמים.

דה פקטו – כדאי לדעת שני נתונים שפורסמו לאחרונה:

  • גברים לוקחים הרבה יותר ימי מחלה מנשים (נתוני הלמ"ס) – כולל מילואים, מדובר בבסיס היעדרויות גדול פי כמה וכמה מאותן 2-3 חופשות לידה של נשים. 
  • חברות וארגונים שמנוהלים בידי נשים, שורדים טוב יותר את המשבר הכלכלי מחברות המנוהלות בידי גברים (נתוני ה- EEC).

זה דווקא נחמד, נקמה פתלתלה בגזענים המגדריים – תעסיקו בעיקר גברים ותפסידו את העסק. מגיע לכם.

יש לכם/ן רעיונות לחוקים רלוונטיים לקידום נשים ולאכיפת חוקים קיימים?
חוקים שבכוונתי להציע:

  1. חופשת לידה מנדטורית לגברים, שאינה ע"ח זו של נשים (כך שלא רק נשים תיזרקנה משוק העבודה בשל חופשת לידה, שהיא עניין משפחתי ואינטרס לאומי - לא "בעייה של נשים").
  2. הגבלת שעות נוספות ומשמרות לעובד, גם בהסכמים גלובליים (שילכו הביתה לטפל בילדים).
  3. מנגנוני אכיפה לחוק שכר שווה (בין השאר – לאסור על חברות הייטק לאמץ חטיבות מילואים, העלאת שיעור המס לחברות המעסיקות פחות מ- 20% נשים ושאין להן נשים בתפקידי ניהול, הקמת פיקוח במשרד התמ"ת, שיש לו סמכויות גם על השוק הפרטי וגם על משרדי ממשלה, רשויות וחברות ציבוריות).
  4. הגבלת ימי אשראי במגזר הציבורי לעסקים קטנים בכלל ולעסקים של נשים בפרט.
  5. זכות לדמי אבטלה לבעלות עסקים קטנים.
  6. מנגנון גביית דמי מזונות מגברים סרבני מזונות.
FacebookTwitterGoogle+Share