תקשורת, אימון והדרכה

כבר לא נותר אף אחד

מייל מתפוצה:

>> משטרת ישראל פשטה הבוקר על בתיהם של פעילים פוליטיים החברים בתנועה
>> הפמיניסטית פרופיל חדש, הפועלת למען איזרוח החברה בישראל ונגד השפעת
>> היתר של הצבא על החיים במדינה.
>> 
>> השוטרים דרשו מהפעילים למסור לידיהם את המחשבים הנמצאים בביתם, ולקחו
>> בין השאר מחשבים של בני זוגן של המעוכבות ובמקרה אחד גם מחשב של ילדה
>> תלמידה כיתה ד', בתה של אחת הנחקרות. המחשבים של בני הבית הוחזרו לאחר
>> שהפעילים שוחררו בערבות.
>> 
>> פרופיל חדש היא תנועה פמיניסטית שהוקמה לפני עשר שנים. התנועה מתריעה
>> מזה שנים על ההשפעה המוגזמת וההרסנית של הצבאיות הישראלית על מרקם החיים
>> האזרחיים, ומגישה סיוע משפטי ותמיכה חברתית לצעירים המבקשים להמנע
>> משירות צבאי הן על רקע פוליטי והן על רקע אישי.

מה שיש לי לומר על כך, הוא ש…:

תחילה הם לקחו את את הקומוניסטים,
שתקתי, כי לא הייתי קומוניסט,
ואז הם לקחו את היהודים,
שתקתי, כי לא הייתי יהודי,
ואז הם לקחו את חברי האגודים המקצועיים,
שתקתי, כי לא הייתי חבר אגוד מקצועי,
ואז הם לקחו את הקתולים,
שתקתי, כי הייתי פרוטסטנטי,
ואז הם לקחו אותי, 
באותה עת כבר לא נותר אף אחד שידבר.

(מרטין נימלר).




לאתר פרופיל חדש:

http://www.newprofile.org/?cat=8

לחלק קטן מהרבה רשימות ופוסטים שלי לאורך השנים, המתייחסים למיליטריזם בחברה הישראלית, להשפעתו הרעילה ולהתנגדותי לו:

צה"ל פושט על בתי הספר

חינוך למיליטריזם בכיתה א'

בית ספר למפלצות

מלחמה: קול ומחיר המחאה

תודה להומו-גנרלוס על המלחמה הבאה

האם צה"ל מחנך לשנאת נשים?

למען ילדינו

ותודה לשב"כ שעזר בכתיבת התסריט

כמו ברווזים במטווח

ויש עוד המון.

אז מה – עוד יקחו לי את המחשב?

איזה פחד.

 

תזהרו מצבא שיש לו מדינה. אנחנו לא נזהרנו, ותראו מה קרה לנו.

FacebookTwitterGoogle+Share

בעקבות העגבניות

מרתון תל אביב

תל אביב כוסתה בשלטים ירוקים, שהחולפ/ת על פניהם עלול/ה להבין שהמרתון כבר התקיים, והעיר כבר עוסקת בשורת המסקנות…:

"בעקבות מרתון תל אביב יחולו שינויים בהסדרי התנועה".

עיר כל כך גדולה וותיקה, שיש בה כל כך הרבה נכדים, נינים, שילשים וריבעים לדור מחדשי השפה העברית, ולא מצאו אף אחד/ת שיעשה הגהה???

 

"בלימה ותנופה"

טוב, אז ככה נבלום את המשבר הכלכלי: נעלה את מחיר העגבניות ואז נעניק יחס ממוקד למי שלא יוכלו מעתה להרשות לעצמם לרכוש אותן (דברים בשם אומרם, מתוך הפרסום בעיתונות של עיקרי התכנית הכלכלית). בכך שהתקציב הפך להיות דו שנתי - נוודא כי "לא יזיזו לנו את הגבינה המשובחת".  במאמר מוסגר – עוזי לנדאו, שעשה כותרות בזמנו בגינוי תושבי רעננה (בה הוא גר, בשכונת יוקרה – הוא יודע על מה הוא מדבר) ורמת אביב בגין עיסוקם בגבינות ויין – יושב עכשיו לשולחן הסעודה. אני מקווה עבודו ועבור ביבי שהשיירים יהיו כל כך מרים לתושבי ישראל – שתהיה זו הסעודה הפוליטית האחרונה עבור חבורת המושחתים, האטומים והכושלים הללו. אבל אין לדעת – יש תקדימים היסטוריים של בחירה דמוקרטית במי שעושה לבוחרים הכי רע שאפשר.

ביבי כמו ביבי. אין הפתעות בתכנית הכלכלית, שביבי קרא לה "בלימה ותנופה". הפרטה של הכל, הכנסת העניים לגטאות, הפחתת מיסים לבעלי הממון.

נבלום את ההידרדרות וננסוק בתנופה.

ביבי כמו ביבי – אותה גברת בשינוי נוסחים עאלק-מתוחכם. לא "וויסקונסין" כי אם "אורות". לא "גירוש עובדים זרים" כי אם "מדיניות ממשלה בנושא עובדים זרים".

האמת היא, שהיה טוב יותר לו ביבי היה זה שמנסח את השלט של עיריית תל אביב. הוא טוב בזה.

את הטקסטים של ההפרטה, הנאו ליברליזם וההון-שלטון, ניתן לזהות כבר באופן ההתנסחות שבתוכן העניינים:

  • הסרת חסמים
  • הגברת תחרות
  • רפורמה
  • העברת פעילות
  • תקן דיפרנציאלי (בחינוך)
  • איחוד מחוזות
  • סגירת הטלויזיה הלימודית
  • מדידה ודירוג
  • שירותי דת (אתנן לחרדים, במסגרת הון שלטון?)
  • מנגנון חלוקת עלויות בין קופות החולים לממשלה
  • העלאת תעריפי לידות
  • פתיחת קופ"ח נוספת (שר בריאות, כבר יש?)
  • ייעול מבחני זכאות בביטוח לאומי
  • הטמעת תכנית אורות (וויסקונסין ב'?)
  • שיתוף גופים נוספים במאבק בפשיעה (מישהו צריכ/ה לאגד פעם את מינוחי המכבסה של הנאו ליברליזם המפריט).
  • ביטול חוק (הגליל)
  • דחיית החלטת ממשלה (להקטנת מס' תלמידים בכתה)
  • תיקון החלטת ממשלה (בנושא חוק שילוב)
  • דחיית תוספת (תקציב למעונות יום – בכל קדנציה של ביבי יורדות עוד כמה מאות אלפי נשים אל מתחת לקו העוני בשל היעדר היכולת לצאת לעבודה).
  • וכולי וכולי.

אז זהו, לא צריך את כל הרשימה הזו. היא הובנה כהלכתה מהרגע שנתקלתי בסעיף של "העלאת מחירי הירקות והפירות" ו"יחס ממוקד לנזקקים".

בהמשך ל…:

חנה יקרה,

 

תודה על המייל, ואני מתנצלת על העיכוב במענה. העומס גדול, וכמוהו גם מספר המיילים שאני מקבלת (כמאתיים ביום…)

 

לצערי רבים מהמיילים שאני מקבלת זהים ברוחם לזה שלך.

 

אני בהחלט מבינה ללבך ומזדהה עם תחושותיך. מדובר לא רק בתחושות אלא בשבר אמיתי שאי אפשר להתעלם ממנו.

 

במליאה,  כששורה לפני ממוקמת בצפיפות הממשלה החדשה – 37 שרים וסגני שרים, ממשלה ענקית, בזבזנית ותאבת כסאות בעת שאנשים רגילים נאנקים תחת פיטורים, צמצומים, וחרדה כלכלית קיומית – איני יכולה להשתחרר מההסתייגות העזה, הערכית והפוליטית, שיש לי מהמהלך.

 

מה שחמור יותר מבחינתי – שרי העבודה – חמישה במספר – יבלעו בממשלה  ולצערי הם ינחלו כישלון בכל הצבעה עקרונית.

 

הקרב הבא ומבחנם של השרים – יהיה התקציב. די ברור שביבי הוא אותו הביבי, ושבכוונתו לבצע קיצוץ רוחבי ענקי בתקציב, שיביא להרס החינוך, הבריאות, התעסוקה, הרווחה ומה לא.

 

אני שלמה עם החלטתי ועם המאבק שניהלתי נגד השותפות הקואליציונית הזאת, למרות העובדה ששילמתי מחיר אישי וגם אם אני חשה צער על כך שאיני שרת תמ"ת, תפקיד שהוצע לי ואשר אני יודעת שיכולתי לעשות בו הרבה מאוד ברוח השקפת עולמנו. אך לא בכל מחיר.

 

 אלא שבניגוד לך מסקנתי שונה.

 

בכל מקרה אין לי שום כוונה לפלג את המפלגה, להיפך. אני מתכוונת למנוע בכל דרך נסיונות לעשות זאת.

 

בכוונתי להמשיך ולהאבק על עקרונותי, מתוך המפלגה. אין לנו בית פוליטי אחר, ואני מאמינה ומנתחת שהרעיון הסוציאל דמוקרטי לא יכול להתקיים במפלגה שזהו נושאה היחידי, והוא חייב לקנן ולהתפתח בתוך מפלגה שהאג'נדה שלה רחבה יותר מכל בחינה. מפלגת העבודה היא מפלגה סוציאל דמוקרטית, ועלינו להישאר ולהיאבק על דרכנו מבית, גם אם חווינו כעת הפסד. הקמת מפלגה חדשה , מה שרבים מהכותבים אלי מפצירים בי לעשות – אינה עומדת מבחינתי על הפרק, ולדעתי זו הרפתקה מסוכנת ושגויה. אני מאמינה במפלגת העבודה ובכך שהיא ניתנת לשינוי, גם אם כרגע זה לא נראה כך.

 

אין לי אלא להפציר בך לשקול שוב את עזיבתך. לפעמים סבלנות והמתנה הם סוג של כוח, וכרגע, עד שיתפזרו הערפילים אני חושבת שנכון להמתין עם גט כריתות שכזה.  הרי לא יכול להיות שהצודקים יעזבו והטועים ישארו, וחוץ מזה, אל תשאירו אותי לבד במערכה, אני זקוקה לך ולשכמותך…

 

חג שמח,

 

שלך,

 

שלי

אני? אני מסיפור אחר.

איתן כבל פוטר היום. מחירי העגבניות יעלו. חוק ההסדרים מוחק את כל החקיקה החברתית של כלכלת הבחירות האחרונות. מפלגת העבודה היא סוציאל דמוקרטית. איך זה משנה?

סוף שבוע טוב,

חנה

FacebookTwitterGoogle+Share

הניצולים שקבר היהודי החדש

aba in lamsdorf

 

מה באמת קרה שם?

"במלחמת-העולם השנייה נפלו בשבי הגרמנים קרוב ל 200,000- חיילים יהודים מצבאות שונים של בעלות-הברית*.  בדרך כלל החלה ההפרדה של היהודים משאר השבויים כבר במקומות הריכוז ובמחנות המעבר. ההפרדה נעשתה על-פי התקנון למפקדי מחנות שבויים שאישר ב 16- בפברואר 1939 ראש המטה הכללי של הצבא הגרמני, וילהלם קיטל. התקנון עובד כחלק מן התוכניות לפלישה לפולין, ובאחד הסעיפים העיקריים שבו דובר על 'החובה להפריד בין השבויים לפי השתייכותם הלאומית והגזעית' ".

השבויים היהודים הועברו לחלק נפרד של המחנה ובו שיכון ותזונה גרועים בהרבה מאותם של שאר השבויים. מבחינת התזונה, הטרור והעבודה הקשה היו חיי השבויים היהודים כחייהם אסירי מחנות הריכוז. בחורף 1940-1939 שכנו רובם הגדול של השבויים היהודים באוהלים בלתי מוסקים, בצפיפות גדולה ובלי מיתקני תברואה כלשהם. השבויים קיבלו מזון דל מאוד ובמחנות שרר תמיד רעב והפיל אלפי חללים. הגרוע מכול היה היחס האכזרי של השומרים הגרמנים, ההתעללויות הבלתי פוסקות הן במחנות, במיוחד במיסדרים שנערכו פעמים אחדות ביום, והן בעבודה. בקור, ברעב, ובעינויים מתו שבויים רבים מאוד.

גם הקצינים היהודים**הופרדו ממקביליהם הלא יהודים, אולם בכל זאת - גורלם לא היה קשה כגורל החוגרים. הקצינים חיו במה שכונה גטאות, כלומר, הקצו לקצינים היהודים צריף נפרד או חלק מצריף. לא היתה במחנות הקצינים הללו תמותה רבה או רצח המונים.

בדרך כלל נלקחו שבויי המלחמה היהודים-ישראלים ללמסדורף שבשלזיה, לשטלאג 8B (שאחר כך נקרא שטאלאג 344, ניתן לכתוב גם "סטלאג"), ובו הוחזקו 1,160 שבויים.

פינוי המחנות, עם כניסת בעלות הברית, נעשה בצורה דומה ל'צעדות המות ממחנות הריכוז': הריצו את השבויים מאות קילומטרים, הרעיבום, התעללו בהם וירו בנחשלים, החלשים והחולים שפיגרו אחרי חבריהם. אין יודעים כמה נרצחו בצעדות המוות הללו".איך קבר-חיים היהודי החדש את הישראלי ניצול המחנות?

לישראליות-מודל-קום-המדינה היה את דרכיה שלה לעצב את דמותו של הישראלי החדש, באמצעות שיכתוב ההיסטוריה האישית והשואתית שלו, מהלך ש"יד ושם" משתף איתו פעולה, במסמכים המייצרים מראית עין של דיווח ומחקר אובייקטיביים. סוג מתעתע של הכחשת שואה, שניתן לשמוע עליו גם מניצולים המספרים על אימוצה המיידי של זהות ישראלית חדשה עם עלייתם ארצה (עדותו של הסופר אהרון אפלפלד מעניינת בהקשר זה, כמו גם המתואר בספרו המרתק של עמיתינו ברשימות, צבי גיל). הנה מה שנכתב ביד ושם:

"במחנה למסדורף זכו היהודים באותו יחס שניתן לשבויים הלא יהודים. הם היו חבורה נפרדת, הקימו קבוצות תמיכה ואף אירגנו שיעורים בעברית ובמקצועות אחרים. בחורף 1943-1942 הועברו כמה מאות שבויי מלחמה יהודים מארץ-ישראל ממחנה  למסדורף ובלכהמר (Gliwice), היום גליויצה (Gleiwitz) ליחידות עבודה בגלייוויץ שם סיפרו להם על הזוועות של הנאצים. שבויי המלחמה היהודים ניסו בעצמם לשפר את תנאיהם של עובדי הכפייה היהודים, בהבריחם בשבילם מזון. בראשית 1944 פורקו מרבית מחנות העבודה בשלזיה ושבויי המלחמה איבדו קשר עם עובדי הכפייה היהודים. בקיץ 1944 הועברו מאות שבויי מלחמה, ובכללם היהודים, משטאלאג 344 במסגרת הכנה לחילופין עם בעלות הברית; 540 שבויי מלחמה יהודים נותרו בלמסדורף. חלק מתוכניות החילופין לא יצאו לפועל, ורוב שבויי המלחמה, ועמהם אותם שנשארו במחנה, הוצעדו חזרה לגרמניה עם התקדמותו של הצבא הסובייטי. אותה עת שררה אנדרלמוסיה, ושבויי המלחמה מארץ-ישראל פוזרו ברחבי גרמניה ככול שאר השבויים".

כאילו, קצת קשה אבל לא נורא…נסבל….

ובכן, אבי ז"ל היה אחד השבויים הללו, מתנדבי א"י בצבא הבריטי, שנשבו לחופי יוון והועברו לשטלאג 8B, שהיה מעין מחנה ריכוז לשבויי מלחמה. את שהותו בלמסדורף הוא סיים לאחר "צעדת המוות" ועינויים קשים, "מוזלמן" במשקל 36 ק"ג. לאחר השחרור הוא הועבר ע"י הצבא הבריטי לשיקום בלונדון. הוא ביקש מבית החולים השיקומי ליידע את בת משפחתו שהתגוררה בסמוך ללונדון, על מנת שתבוא לבקרו. לאחר שנים סיפרה לאמי, כי היא לא ידעה עבור מי היא מוזעקת לבית החולים. בליבה קוותה שמדובר במציאתו בחיים של בנה, שהוכרז כחלל מלחמה בריטי. היא ניגשה למיטתו של אבי ולא זיהתה אותו. במיטה שכב שלד אדם קשיש (גילו היה אז פחות מ- 22 שנים) וללא כל אפשרות לזהות את תווי פניו, המתוחים על גוגלתו. רק כשפנה אליה בדברים הבינה את מי היא באה לבקר. אבי שהה בשיקום כחצי שנה והושב לישראל. במהלך השנים התפתחו בו תופעות פוסט טראומטיות המוגדרות היום כ"הלם שבי"***, שהפכו את חייו וחיי משפחתו למסכת סבל מתמשכת. הוא נפטר לפני כשלוש וחצי שנים ממחלת האלצהיימר. בסוף ימיו – כל שזכר היו ארועים ואנשים מלפני נפילתו בשבי.

אבי וחבריו לא קבלו כל הכרה – ולו חברתית - על ארבע השנים בהם ישבו במחנות הריכוז. שיכתוב ההסטוריה של הישראלי החדש לא ייחסה להם כל סבל, מצוקה וחולשה אנושית. הם לא "נכנסו לקריטריונים" ולא זכו לכל טיפול רפואי או נפשי לאורך השנים. הכחשה מוחלטת.

קורבנות השואה הזו הפכו לקורבנותיה האילמים של הציונות החדשה והגאה. הם צעקו ב- ד' אמותיהם והשאירו את סימניהם בחוויה המתמשכת של הקורבן, מעבר לעצמו ולשנות חייו. חייהם הוקרבו על מזבח דימוי השווא של "היהודי החדש", מכחיש השואה.

 


 

* כל הטקסטים במסגרות נלקחו מסקירה באתר יד ושם, שעברה תחת מקלדתי קיצור ועריכה על מנת להביא את תמצית הדברים. אתר יד ושם מבדיל בין יחס הגרמנים לשבויים יהודים פולנים ורוסים, לשבויים בריטיים. זה אינו התמונה השלמה והמורכבת. הסקירה כולה נגועה בהכחשת שואתם של אותם שבויים. אורי אביגור, שהיה איתי במסע לפולין בזמנו, ושאביו היה עם אבי בשבי הגרמני, הביא להראות לי פעם את קולר הקשירה בעזרתו נאזקו השבויים. הם הועסקו בעבודות פרך, בין השאר חטיבת עצים במזג האוויר הקפוא.

** שני קצינים היו לקבוצת מתנדבי א"י בצבא הבריטי, בה היה אבי, כשנשבו בחופי יוון – יוסף אלמוגי ויצחק בן אהרון. כשהגרמנים נתנו לקצינים את האפשרות לבחור לעבור למחנה הקצינים הבריטים (ללא עינויים והרעבה, בשונה מהחוגרים) – נשאר אלמוגי עם החיילים בטענה כי "אני האבא שלהם כאן, לאן שהם הולכים – אני הולך". בן אהרון – המנהיג הסוציאליסט המיתולוגי – בחר להעביר את שנות השבי במחנה הקצינים הבריטים ולא בתנאים קשים יותר עם פיקודיו. אבי, שהיה אז ילד בן פחות מ- 18, הושפע מכך מאוד. הוא שנא את בן אהרון שנאה יוקדת ובז לו עמוקות ממש עד שאבד לו זכרונו, בערוב ימיו.

*** "חוק זה מטרתו לבטא, באמצעות הכרה במעמד ומתן תשלום חודשי, את החוב שחבה מדינת ישראל כלפי מי שנפל בשבי האויב תוך כדי שירותו בצבא הגנה לישראל, או תוך כדי שירותו במשטרת ישראל, בשירות הביטחון הכללי או במוסד למודיעין…מתוך הכרה כי מי שנפל בשבי כאמור סובל מבעיות רפואיות ונפשיות ייחודיות הנובעות מהטראומה של הנפילה בשבי האויב ומהשהייה בשבי, המקשות עליו לחזור ולתפקד לאחר שחרורו מהשבי"…
(רשומות – הצעת חוק הממשלה 172 16.5.05)

 

תוספת מאוחרת, בעקבות קריאת ספרו של יוסף אלמוגי – "בראש מורם – חיילים ארצישראליים בשבי הנאצי", הוצ' משרד הביטחון 1989. עטיפת הספר + 2 תמונות שנסרקו מתוך הספר;

 

 

 

דברים בשם אומרם על חוויית צעדת המוות, עליה אבי ז"ל לא דיבר מעולם.

 

השבויים בלמסדורף הועברו למחנות עבודה (לעבודת פרך). אבי הועבר ליעקובסוולדה. יוסף אלמוגי, שהיה מבוגר בלמעלה מעשור מרוב הצעירים השבויים, יצא עימם על מנת לדאוג להם. כאן בתמונה – חלק משבויי יעקובסוולדה, אבי ז"ל שני מימין מבין היושבים בחזית התמונה.

 

FacebookTwitterGoogle+Share

בית ספר למפלצות

את הסרטון על מה שבאמת קרה אתמול בבילעין, ניתן לראות אצל אייל ושוקי. חבורת מפגינים לא גדולה ולא חמושה עמדה מאחורי גדר ודיברה עם חיילים. החיילים פתחו עליהם באש. רימוני גז. המפגינים ביקשו מהחיילים להפסיק, הם באו רק לדבר. חייל ניגש לגדר ואמר "יש חוקים". מפגין צעיר מת.

צה"ל הפך לבי"ס למפלצות אדם. זו המשמעות ההמשכית המצמררת של חוק חינוך חינם. רק שאין מתנות חינם. מישהו כן משלם את המחיר. אנחנו.

צה"ל 2009 הוא גם זרוע ההשמדה של הדמוקרטיה, של הזכות להתכנס, להפגין. של הזכות להבעת דיעה. של הזכות לחיות.

לראות את החיילים האלה ולבכות. העיקר שיש לצבא קוד אתי (שכתב אב שכול במסגרת מסע הנקמה שלו במי שהרג את בנו). הכל מותר ועוד היד נטויה. ככה נראית מכת בכורות – עוקרים לבנים שלנו את הלב ושמים תרכובת רעילה במקומו. ואחר כך הם משתחררים לחברה האזרחית ומסתובבים בינינו, כאילו כלום. בנאדם נורמטיבי שלא רצח אף אחד. אה, הפלשתינאי ההוא? שם זה מותר, זה לא רצח.

אגב, זה לא מתחיל בצבא. זה מתחיל עוד קודם, בהפיכת הירי ל"ספורט" באמצעות המטווחים ה"ספורטיביים", ואת מה שמלמדים שם ל"ערכים". נתקלתי השבוע ברעננה בשלט, שמזמין ילדים מגיל 12 ל"מטווח יום העצמאות". "לא צריך הכשרה מוקדמת". נו, טוב, זאת ההכשרה המוקדמת. היישום הוא בבילעין ונעלין. האימונים הכלל צהליים הם בעזה ולבנון, מעת לעת. זה רק ספורט.

 

 

FacebookTwitterGoogle+Share

נחמה, גאונות ושיגעון

גאונות ושיגעון

כבר כתבתי בעבר על מידת העניין שלי בהקבלה שבין דיכאון קליני תורשתי (בשונה מדיכאון סביבתי), הפרעה דו קוטבית והפרעות קשב במשפחות. אני בצד של הפרעות הקשב, בהן לצערי לא נגע הספר – והן מפתח להבנת נפש היוצר/ת לא פחות מהתסמונות הדרמטיות יותר שסוקרו, כדוגמת מאניה דיפרסיה, סכיזופרניה פרנואידית או עגבת, שהן גם "סקסיות" יותר ומוכרות ספרים טוב יותר. יע"ז נרשמו ההפרעות האחרות בביוגרפיה המשפחתית שלי, כנכדה לסבתא שהתאבדה מצד אחד (צד עתיר "טיפוסים" ייחודיים ויצירתיים בעלי התנהגות סביבתית שונה מהמקובל), וקרובה-גנטית לאינספור נשאי דיכאון והפרעה דו קוטבית מהצד השני – מ"דוד X היה בחור עם מצבי רוח וכשהוא היה מדוכדך אי אפשר היה לדבר איתו חודשים", ועד למשוררת דליה רביקוביץ' (שסיפורה ידוע לקוראים).  
לתפיסתי שאינה בדוקה מדעית, אצל רובם זה החל מהפרעת קשב שאינה מטופלת שוהעוצמה האישיותית שלהם חסרה את היכולת להתמודדת איתה ועם השונות שהיא גוזרת על נשאיה. רובם היו א/נשים יצירתיים הרבה מעבר לממוצע.

ניתן להבין מכך, מדוע סיקרן אותי הספר "גאונות ושיגעון" של ויצטום ולרנר באופן אישי כל כך.

לא התאכזבתי. הספר מורכב מתקצירים ביוגראפיים של יוצרים בולטים במאה ה- 19 ותחילת המאה ה- 20. ההצצה לחייהם מדגישה את יתרונה של הכתיבה על תכניות הריאליטי. ההצצה – אותה הצצה. השימוש בדמיון ובמרכיבי הזדהות ודחיה אצל הקורא/ת (ואני חייבת לציין שאצלי זה עבד חזק, מהכרותי עם מרקם התנהגויות דומה אצל רבים וטובים בזמננו אנו) - מתוחכם יותר.

ויצטום ולרנר ערכו תקציר ביוגרפי טוב של מושאי הסיקור שלהם (ריענון ידע כללי של הקורא/ת הוא ערך מוסף נהדר ומעניין לספר כזה) ושילבו את הדגשי המחלה באופן שאינו חוטא להבטים אחרים באישיותם של אותם יוצרים.

לעומת זאת, המקום הרחב שקבלה מחלת העגבת כמחלה פסיכיאטרית – למרות היותה שונה מהותית מההפרעות האחרות שהוזכרו – היה תמוה במקצת. כהוספת חטא על פשע: גם סיפורו של לנין חולה העגבת היה קצת מוזר (כמי איננו בקטגוריית היוצרים ואיננו חולה בנפשו כי אם חולה עגבת), מה גם שהפרק שעסק בו עורר בי תחושת אי נוחות הן באיכותו והן באשר לשאלת הסיבה הלא ברורה לשילובו שם.

מומלץ לקריאה.

 

גם הספר הזה היה ברשימת הקריאה שלי מזה זמן, והנסיבות שהזמן גרמן – כלומר חופשת הפסח – אפשרו לי לקרוא אותו. יש לי עניין תחילי גדול בנשים פורצות דרך, שבדרך כלל עשו זאת מתוך הנעה פנימית חזקה שאינה מאפשרת לחסמי התרבות הפטריארכאלית לעצור אותן. הנשים הללו הן לכן מקור להשראה לכולנו ועל כולנו להכיר אותן – גם אם דרכן אינה דרכינו. משמעותה של השכלה פמיניסטית היא הגבהת תקרה הזכוכית הפנימית שלנו כנשים והעצמת האמונה באפשרות להגיע רחוק יותר, לדרוש מעצמנו יותר ולקבל יותר מהחיים, מהעולם. מבחינתי, לקרוא את הביוגרפיה של נחמה ליבוביץ' נכלל בקטגוריה של ההשכלה הפמיניסטית, השכלה בסיסית לכל אשה באשר היא. ספר חובה.

גם כאן לא התאכזבתי. הכותבת, חיותה דויטש, רוקמת את דמותה של נחמה בסוג של תזזיתיות ניסוחית שלוקח קצת זמן להבין את השיטה שבה. האדם המוזכר כבדרך אגב בפרק אחד, הוא זה שיאפשר מרקם סיפורי מרתק שלושה פרקים מאוחר יותר, ובכל פרק היא תערוך לסיפור הזה "פרומו" המזכיר לנו לא להרפות מהספר, משום שעלינו להמתין בעניין לאותו סיפור. הטקסט מתאפיין קפיצות מסיפור לאפיזודה ליחסים ובחזרה לסיפור, שסך כולם גדול מסכום חלקיהן, ומצייר את דמותה הייחודית של נחמה, כאילו היתה השכנה המלומדה מהבית ממול. גם דויטש, כמו ויצטום ולרנר, עובדת חזק על יצירת מקדמי הזדהות של הקורא/ת עם נחמה ועולמה, מטשטשת אלמנטים לאומניים, משלבת סיפורם של בני ובנות קבוצות אוכלוסייה שאינן ממגזרה של נחמה (הקיבוצניק מיפתח, וכיו"ב) ועושה מאמץ שנרגיש כולנו שהספר וגיבורתו הם "שלנו". והיא עושה את זה טוב.

שלושה דברים כאבו לי אישית בספר הזה:

האחד, המציאות הגזענית-מגדרית המרה שמתבטאת בקושי של נחמה להשתלב (השתלבות מאוד מאוחרת) כמלמדת בעולם הישיבות. קראתי אודות הספר ברשת והגעתי גם לבלוג הספרים של גלעד סרי לוי, שאומר שם: "כשלמדתי בישיבת הסדר, אמר לנו הרב שכדאי ללמוד את מה שכתבה, אפילו שהיא אישה". האשה "האחרת", שהגדרת השונות שלה מכלל הנשים, מסייעת לשמר את הרחקתן של שאר הנשים מאוהלה של תורה ופרשנויותיה. נשים הן "האחרת" לצרכי אפלייתן, ואשה "אחרת" מהן מדגישה את הכלל. יש לגנות גישה כזו בכל תוקף, ולמי שאומר משפט טעון כל כך, יש להשיב: יש לקרוא בספריה דווקא משום היותה אשה, ולא "אפילו ש". כי כל המרבה לקרוא בעיוניהן של נשים, הרי זה משובח. זו המשמעות היישומית האמיתית והיחידה להאדרתן-לכאורה של נשים. כל אמירה אחרת מציבה את האדרתן במקומה העצוב והנפוץ, שבו מחמאת השווא הזו משמשת להרחקתן מהמקומות שנחמה סרבה בידענותה, עוצמתה וחריצותה להיות מורחקת מהם.

העניין השני* היא ההתייחסות הנגזרת מהספר, אל נחמה כאל בודדה בדורה (זה קצת מתקשר גם לעניין המעציב הראשון, של הגדרת ה"אחרת" כמעידה על הדרת הכלל).

השלישי הוא המבט החטוף שזכינו לו, בזכות הבחירה של חיותה דויטש להזכיר בסיפורים והדגמות את גישתה ההומאניסטית, פרגמטית ואמפטית של נחמה המחנכת והאשה, לכל אדם באשר הוא אדם והכבוד שהיא רכשה לכל אדם, מחבריה ותלמידיה, דרך נותני השירותים בעולמה ועד ליריביה ומבקריה – וכולל (בדומה לאחיה, גם אם בסגנון הבעה שונה) בסוגיות שבני מגזרה היום מוותרים בהן על הערך המוסף הערכי-האנושי שניתן למצוא ביהדות ובוחרים בגזענות לאומית כ"משקפיים". מבחינה זו, ראויים פרקים נבחרים מן הביוגרפיה הזו לשמש בסמינרים למורים ומורות.

ובחזרה לנחמה:

ביוגרפיה חשובה שכתובה נכון. יש בה מן הניחוחות של תרבות עבר נחשקת, כזו שהיינו שמחים לאמץ בחזרה כמה ממאפייניה, ביחד עם ההשראה הגדולה של דמותה של נחמה ועם ההבנה שאין מדובר בעבר ללא תחלואים חברתיים – אלא באשה מנהיגה שידעה כיצד להוביל את צאן מרעיתה הלאה מהם. מדובר גם בחלוצת השימוש בתקשורת המונים על מנת לחנך וללמד ולהעביר מסר. אינטרנט של אשה אחת. חיותה דויטש יודעת להיכנס לפרטי הפרטים הנכונים של חייה של נחמה ולהמחישם כאילו היו במגע ידינו, מבלי לפגוע באיכות הטקסט ובכבודה של גיבורת הסיפור הזה. גם הטראגי, גם הדרמטי וגם הקומי – מרתק ועושה טעם של עוד. למעוניינים/ות בעוד – http://www.nechama.org.il/

 




*   אומר מתוך ידע אישי, כי היו עוד נשים שפרצו דרכים דומות, ובתוך ההגמוניה של איזהשהו מיינסטרים תרבותי המקצין והולך - הן מודרות מהתיעוד ההסטורי, כאילו לא היו מעולם. אחת מהן, אשה בעלת אמונה חופשית, אישיות מוארת, דרך ייחודית והבנה גדולה, שקנתה את עולמה (גם בין דתיים וגם בעולם החינוך החילוני) בלימוד תושב"ע לדורי דורות של מורות ומורים (בית ברל, סמינר הקיבוצים ועוד), היתה דודתה של אמי, מיכל גור אריה ז"ל. להלן סיפורה החלקי, כפי שכתבה ביתה: קיצור תולדות מיכל. ממליצה לעיין בטוקבקים.

להלן כמה מתגובות הגולשים לגבי מיכל גור אריה, אשה שאני זוכרת מילדותי בזכות צמתה האפורה הארוכה ועיניה הכחולות ומלאות החיים, שהביטו בניצנוץ אנרגטי גדול בכל אדם, כאילו רק הוא/היא קיימ/ת בעולמה:

מיכל היתה מורה שלי
r.w , קיבוץ (07.01.05):
הייתי תלמידה של מיכל גור אריה ב"בית-ברל" היה היתה מורה אהובה עלי ואף קראה לי פעם לשיחה שהועילה לי מאוד בחיים מאחר והפנמתי את הצעתה של מיכל.חבל מאוד שהיא לא איתנו. לעולם אנצור אותה.

מיכל הייתה אישה מדור הנפילים
צפונית , הקיבוץ השני (08.01.05):
כך היו אומרים בקיבוץ שלנו.. השני.. היא הייתה אישה עם אהבת האדם וחכמת אין קץ. כשקראתי את שכתבה דליה, בתה, נדהמתי לגלות שמיכל הייתה ביננו רק שנתיים עד שקיבלה את השבץ. היא הייתה דמות כל כך דומיננתית, דימיתי שהייתה ביננו כמעט תמיד..מיכל הייתה מה שנקרא "מורה לחיים". כן, דליה, כתוב על קברה באותיות ברורות… מצאי את הכוחות וכיתבי את סיפור חייה, היא שווה כל מילה שתכתב עליה. זכרה יהיה תמיד ברוך כיוון שהייתה אישה מוארת ומבורכת.

מעריצה
חנה בר ישראל , קיבוץ בגליל (15.01.05):
דליה היקרה קראתי את הסיפור על "מיכל". היכרתי אותה בשנה שכתבה את הספר "והיגדת לבנך. ספר מופת לכל מחנכת. (היית גננת) עכשו בת 80. מאחלת לך כל טוב ובעקר בריאות שלך חנה

לזכר מיכל ודליה
הדסה , תל אביב (22.08.05):
מיכל הייתה מורתי בבית ספר הכרמל. את דליה הכרתי כילדה צעירה ,וכן הכרתי את אביה. מיכל הייתה המורה הטובה והנפלאה ביותר שהייתה לי. עצוב על מיכל ועצוב על דליה. יהי זכרן ברוך

 

הערת שוליים לכתיבתה של חיותה דויטש:

למרות היותה של נחמה אחותו של פרופ' ישעיהו ליבוביץ', שקנה לו שם בכל שדרות העם, חיותה דויטש אינה נופלת למכשלה הנפוצה של שיוך ייחוסו לאחותו. כלומר – היא נותנת לה מקום משלה, את זה שקנתה לה בזכות גדולה ובמו ידיה, ומבלי להתעלם או להדיר את פרופ' ישעיהו ליבוביץ' מסיפורה של אחותו. זוהי כתיבה פמיניסטית איכותית.

FacebookTwitterGoogle+Share

רון קופמן (ישראל היום): פדופיליה להמונים

פוסט זה עולה בהמשך לפוסט הקודם שלי בנושא המעודדות ולפרסומים נוספים במסגרת קמפיין ארגוני הנשים לביטול תקנת המעודדות, שמובילה דורית אברמוביץ';

אתמול, 12.4.09, בעיתון ישראל היום, פרסם רון קופמן את הטקסט הבא:

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

ככה זה נראה על המגרש:

ויש גם "אקדמיה למעודדות" (כולל הסאבטקסט המצמרר של תפקידן ה"אקדמי" של ילדות ונערות בעולם הזה). חלק מהבנות בקליפ נראות לי בנות 12-13…

תודה לגולש סיטיזןY מפורום רעננה, שסרק עבורי את הרשימה.

 

FacebookTwitterGoogle+Share

מפלגת העבודה: 3 תגובות ומפלגה

המכתב ששלחתי (כבר פורסם כאן):

 

לכבוד
מפלגת העבודה הישראלית
רח' אורים 1, תל אביב

                                                                                                                          25/03/09

שלום רב,

                                             בקשה להסרה מיידית של חברותי במפלגה

עקב הצטרפותה של מפלגת העבודה לממשלת ימין כלכלי-לאומי-בטחוני, עם שותפות לאומניות וגזעניות ובממשלה נעדרת ייצוג נשים כמעט לחלוטין, אני מבקשת להפסיק לאלתר את חברותי במפלגת העבודה. הימצאותה של המפלגה בממשלה זו נוגדת כל ערך אנושי, לאומי וערך של כבוד האדם בשמו פעלה המפלגה לאורך השנים, והיא מהווה לכן בגידה במורשתה, דרכה וחבריה.

כנראה, שכפי שהוכיחו תוצאות הבחירות האחרונות, נאלץ אנו – מי שגדלו על ברכי וערכי העבודה ושואפים למדינה סוציאל דמוקרטית ולשלום – למצוא ערוצים אחרים לקדם את אותה אג'נדה שהמפלגה הפסיקה לייצג.

אני קוראת לחברי/ת מפלגה וח"כים/יות שחושבים/ות כמוני, להעדיף את המדינה ואזרחיה על פני נאמנות סרק לשלד המפלגתי, שנותר חלול ועצם קיומו בקונסטלציה הקיימת הינו פגיעה ממשית בכולנו. אני קוראת לכם/ן להקים חלופה.

דברי נכתבים בצער רב של מי שגדלה בבית בו חלפו מנהיגי המפלגה והמדינה לדורותיהם, ושהיה שותף לעשייתה עוד מימי הקמת מפא"י ההיסטורית. מי שזוכרים את כל זה באופן מוחשי כל כך, יוכלו בוודאי להבין את תדהמתי אל מול אפסותו של הרגע הזה. 

אני מודה, כחברת מפלגה מן השורה וכאזרחית מדינת ישראל, לאותם חברי וחברות סיעה שניסו למנוע את המהלך.

אבקש לקבל אישור כתוב להסרת חברותי במפלגת העבודה.

בברכה,

חנה בית הלחמי

התגובות:

לכבוד גב' חנה בית הלחמי שלום רב(,)
פנייתך התקבלה בלשכתו של מר שלום שמחון שר החקלאות ופיתוח הכפר.
אפשר בהחלט להבין ולהזדהות עם האכזבה הכאב והצער שאת מבטאת  לגבי ההחלטה שהתקבלה בועידת המפלגה.
יחד עם זאת אני מרשה לעצמי לשאול אותך כפעילה פוליטית בכל רמ"ח ושס"ה ( כפי שאת מעידה על עצמך) האם אין החלטתך לביטול חברותך מרחיקת לכת ?  כאדם פוליטי בעל ניסיון ארוך שנים אני מניח שחווית בעבר הכרעות שחלקן עלו בקנה אחד עם עמדתך וחלקן לא(,) כל עוד התקבלו בהליך דמוקרטי נכון שקוף והגון הן לגיטימיות, אלה כללי ה"משחק" וכל עוד הם נשמרים ראוי ונכון להשתתף לקחת חלק ולהיות מעורה , הפעם התקבלה עמדה שונה מעמדתך ,בפעם הבאה תוכלי להיאבק ולנסות לשכנע בעמדתך ואת הרי יודעת מניסיונך שההזדמנות לכך תגיע ואפילו מהר מהצפוי.
הכעס הוא יועץ רע ( כך אומרים) ,  איננו מכירים אבל נראה לי שלאדם בעל השקפת עולם ורצון להשפיע כמוך עמידה מהצד איננה אופציה.
חג חירות שמח(,)
נמרוד ויזנסקי – יועץ השר.

 

 

חבר הכנסת איתן כבל

סימוכין:261409

ירושלים,ו' בניסן, התשס"ט

31/03/2009

שלום רב,

 

מצאתי לנכון להשיב במייל אחד אליכם הפונים הרבים, מאחר וקשה מאוד להשיב בפניה אישית לכל מי שפנה אלי בעקבות כניסתה של העבודה לממשלת הימין הקיצונית בראשות נתניהו וליברמן – אכן, מי האמין, אך זה קרה ממש לנגד ענינו.

 

כמזכ"ל העבודה ויו"ר הסיעה בכנסת אני מוצא עצמי בוש ונכלם אל מול המעשה, שלצערי עלול כנראה להוביל באופן סופי לחיסולה של תנועתנו המפוארת, שהקימה את המדינה.

 

מפלגת העבודה הגיעה לשפל הגדול בתולדותיה וזאת לאחר שכבר טרום הבחירות, הסקרים הראו שגם ירדנו בשלב מסוים מתחת לעשרה מנדטים.

 

מבלי להיכנס לניתוח מפורט, אציין שהסיבות להתרסקותנו אינן כלכליות ואינן ארגוניות וזאת למרות הקשיים הרבים שיש לנו גם בתחומים אלו.

 

המשגה המרכזי הוא חוסר היכולת שלנו להגדיר את עצמנו ולהיות אלטרנטיבה אמיתית וכמו-כן היאחזותנו הבלתי נתפסת בכיסאות קרוב לעשור, דבר שהוביל לחיסולנו בתודעה הציבורית כאלטרנטיבה.

 

איני חושב שאופוזיציה הנה יעד, אך יחד עם זאת, יותר מכל תקופה אחרת אני יודע בוודאות שכניסתנו לקואליציה הנה טעות ובוודאי, כפי שעשה זאת ברק, תוך שהוא משקר ומפר כל התחייבות שנתן לנו – חברי המפלגה ומצביעיה, כשעמד מול המצלמות והמיקרופונים ואמר "העם אמר את דברו: אנו הולכים לאופוזיציה".

 

אין גבול לציניות, אין ערך למילה ואין גבול לאי עמידה בהתחייבויות.

 

תחושותיי קשות והשאלות רבות מן התשובות; יחד עם זאת אני פונה לכל החברים שפנו בכאב ובזעם אמיתי בבקשה לבטל את חברותם במפלגה, להמתין עד לאחר יום העצמאות.

 

אם עד אז תעמדו בבקשתכם, קרי לא תישלחו לי בקשה חוזרת לעצור את הביטול אזי אני אתן הנחייה מיידית לבטל את חברותכם.

 

כמו-כן, תודה לכל אלו המבקשים לחזק אותי ומבקשים לסייע – אני מבטיח לייצור קשר מתוך רצון לקבל החלטות מהי הדרך הנכונה להמשך פעולה.

 

אני מוצא לנכון לשוב ולהתנצל מקרב לב בפני כל אחת ואחד מכם על ההחלטה להצטרף לממשלה.

 

"עת צרה היא ליעקב וממנה נוושע".

 

ברכת חג שמח,

 

ח"כ איתן כבל

 

לכבוד

חנה בית הלחמי

 

קיבלתי את פנייתך אלי, בעקבות החלטתי לתמוך במהלך לכניסתה של מפלגת העבודה לקואליציה.

נוכח הטענות העולות ממכתבך בחרתי להשיב לך בפירוט ולהבהיר את מכלול השיקולים שעמדו נגד עיני בהחלטתי זו.

 

מפלגת העבודה שהיא הבית הפוליטי שלי כל חיי, משולה מבחינתי לעץ שתול על פלגי מים, המתמודד עם רוחות של תקופות ושינויים. בעיני, הדילמות הן לא של לחיות או לחדול. הדילמות הן דילמות של מציאות פוליטית משתנה שמכתיבה סדר יום.

 

לפני שהחלטתי לתמוך בהצטרפות לקואליציה היו לי התחבטויות ורגעים מאוד קשים. במקור כידוע, האמנתי שצריך להיות באופוזיציה. אני לא אומר את זה בציניות – הלבטים היו קשים מאוד ולא בכדי גררתי את החלטתי ואמרתי כי למנהיג מותר גם להתלבט, ובוודאי כאשר מדובר בשאלה משמעותית כל כך.

מיותר לציין, שגם מרבית חברי הוועידה התלבטו כמוני והיו שותפים לתחושותיי. תיארתי זאת כויכוח בין הראש ללב.

 

מבחינה אישית, הדבר הקל ביותר עבורי היה לתמוך בהליכה לאופוזיציה. הייתי מקבל מחיאות כפיים, נחשב ל"גיבור" ולא סופג מטחי ביקורת, כאילו מניעים אישיים הם שעומדים נגד עיני.

העובדה שאני נמנה עם בכירי הנהגת מפלגת העבודה, והשני ברשימתה, רק חיזקה את עוצמת ההתלבטות ומידת האחריות שנדרשתי לה במשך כל התהליך. כשמנהיג נדרש  להכריע ולקבל החלטות, מצופה ממנו לראות את התמונה כולה ובעיקר את גודל האחריות שמוטלת על כתפיו להוביל את המדינה לעתיד טוב יותר ובטוח יותר. במקרה כזה, מצופה ממנהיג שידחיק בסדר העדיפויות את טובתו האישית ויעדיף את טובת הכלל.

 

בשיחותיי הנוקבות הרבות עם אהוד ברק, בררתי איתו את טיעוניו לחשיבות המהלך ודרשתי לראות עובדות ותימוכין לכך. בהמשך, הבהרתי כי את עמדתי הסופית אגבש רק לאחר שאראה מה כולל ההסכם שיגובש, ובלחצי אף הוקם הצוות המיוחד לשם כך.

ואכן, משראיתי את שורת ההישגים שהביא עופר עיני במשא ומתן בחרתי לשקול  את עמדתי מחדש.

כאשר קוראים את ההסכם, מבינים את גודל האחריות ומבינים שלהסכם יש  השפעה דרמתית על התנהלות הממשלה והמדינה בשנים הקרובות.  ההסכם כולל עשרות סעיפים ובהם נושאים שאני כשר רווחה תובע, מזה חודשים רבים ליישמם!  סעיפים הנוגעים בדיוק בליבה של תפיסת עולמי !

ראיתי לנגד עיני מצב שבו מצד אחד מושגת על ידנו חבילת צעדים חיוניים לרבים מאזרחי ישראל, שאני רואה את מצוקותיהם מול העיניים יום יום ושעה שעה. [הרי רק במחצית הראשונה של חודש מארס פוטרו כ -  20,000 בני אדם במדינה – מספר שיא!]  מול זאת הנחתי – שיכול להיות שבמצב שבו לא נתמוך בהצעה, תקום בישראל ממשלה ימנית קיצונית ויתכן ועם-ישראל ישלם על כך מחיר כבד מאוד.

אגב, אני לא מאמין באמירה "אז מה, תן להם להתרסק" – זוהי לדעתי גישה חסרת אחריות לגורל המדינה.

 

למרות שאני יודע שמדובר בעמדה המנוגדת לחד צדדיות של התקשורת, ומודע למשמעויות הרבות שנגזרות מהחלטתי, כשהגיע  רגע ההכרעה הפנימי בתוכי, בתוכי עצמי, שנבע מתוך תחושת גילוי האחריות – אמרתי שמדובר במעשה שיכול לשנות משהו לטובת המדינה.  

בסופו של דבר הכרעתי מתוך תחושה עמוקה פנימית שלי. קיבלתי החלטה בידיעה שהיא נגד הזרם התקשורתי והאווירה שמנסים לייצר.

בעיני, הויכוח הוא ויכוח אמיתי וכואב מאוד. ישראל יכולה לקבל ממשלה שנעה למרכז, ובתוכה התפיסות והערכים שבהם אני מאמין על דברים שאנחנו נאבקים בחברה, בכלכלה, בביטחון, יזכו למשקל משמעותי מאוד.

בנאומי בועידת מפלגת העבודה מיום 24.3.09, אמרתי כי למפלגת העבודה ב- DNA שלה – יש גן של אחריות לאומית עודפת.  זה בא לידי ביטוי בכך שכל אזרח במדינת ישראל היום יודע באיזה מצב נמצאת מדינת ישראל:  המציאות שאפיינה את המדינה כשהקמתם את ממשלת האחדות בשנות ה- 80 – היא משחק ילדים לעומת המצב המסוכן, הרגיש והמורכב שנמצא כיום בפני מדינת ישראל ואזרחיה.

ישראל נמצאת מול שני משברים קשים מאוד, ואף אחד לא יוכל להגיד שהם לא קיימים – משבר כלכלי חמור מאוד, שהוא חלק ממשבר עולמי שבו תפיסות עולם כלכליות-חברתיות קורסות מול העיניים ועוברות שינויים דרמתיים, וזה מחייב את כל תעצומות הנפש של הכוחות השפויים במדינה; וכמובן אתגר בטחוני שלא היה כמוהו, מזה שנות דור.

ושאף אחד לא יגיד לי שזה לא קיים, זה קיים מאוד. נשיא אירן, אחמיניג'אד לא תיאם איתנו את מועד חנוכת הכור הגרעיני בחודש שעבר!

 

למפלגה שמתיימרת לראות את טובת האדם באשר הוא  – חייבת להיות אחריות עודפת. ולכן, כאשר הונחה בפנינו ההצעה להיות שותפים משפיעים לשלטון – בחרתי להצביע בעד ואני מוכן לשאת ולשלם את המחיר שנדרש עקב החלטה שאני מאמין בה, עם כל הכאב.

באופן אישי, הייתי מצפה מיו"ר קדימה, ציפי לבני וחברי מפלגתה, לנהוג בשיקול דעת ומתוך אחריות ולהצטרף לקואליציה. הם שהיו צריכים להיות שם לפנינו! זה לא סוד זה שהציבור רצה לקבל ממשלת איחוד לאומית או אם תרצו "ממשלת חירום לאומית" בה שותפים הליכוד, העבודה וקדימה.

 

אני לא חושב שהחלטת הועידה תחסל את מפלגת העבודה. אני בטוח כי במהלך שבו אנו יושבים בממשלה נצליח לבדל עצמנו גם מהליכוד וגם מקדימה ולצאת מן המצר!

אם לא נתפלג, אם לא נביא על עצמנו שבר, אם נדע לכבד החלטות דמוקרטיות, גם אם הן קשות וכואבות – נתחזק בסופו של יום.

אני עדיין מאמין שהסיעה יכולה לעבוד ביחד. אני חושב שאנחנו חבורה מצוינת של אנשים וצריך להוריד את המילה פילוג מסדר היום. אנחנו בדילמה פוליטית. התרבות הפוליטית שראינו בשבועיים האחרונים היא קשה, היא בוטה, היא כוחנית מאוד, היא חוצה הרבה מאוד קודים פנימיים שאני מקווה שייעלמו ויירגעו. מפלגת העבודה היא הבית הפוליטי שלי הרבה מאוד שנים, ואני מתכוון להמשיך ולפעול כדי ללכד את השורות. אני יודע שמנסים ללגלג על מפלגת העבודה, לחשוב שהיא סיימה את דרכה. אני לא חושב כך. אני מאמין שאם מפלגת העבודה תתנהל נכון ובאחריות אמיתית לטובת אזרחי המדינה, וגם תדע להציג זאת באור הנכון, היא גם תזכה לקרדיט הנכון.

 

 

 

 

בברכה,

ח"כ יצחק הרצוג

שר הרווחה והשירותים החברתיים. 

 

תגובות נוספות:

1. סמס שקבלתי מאחד הח"כים: "לצערי צודקת".

2. פגישה אקראית עם בוז'י הרצוג בערב החג בבית קפה בתל אביב: אם עוד לא ביטלת, אל תבטלי. הכל פתוח, אולי עוד יהיו שינויים. חשוב שנשפיע.

3. תגובה משלי יחימוביץ' בלטה בהעדרה.

4. איתן כבל התקשר מייד ושוב למחרת – ולא רק אלי. הצער והכאב, הן שלו והן של אופיר פינס, הורגשו אמיתיים וגדולים.

5. כפי שציינתי במייל נלווה למתנגדי הכניסה לממשלה - בקונסטלציה מפלגתית אחרת, וודאי שאינה קשורה לברק – אשמח לתמוך בפעילותם. עדיין, ליבת המפלגה, שמיוצגת ע"י ה"מורדים", תואמת את ערכי הסוציאל דמוקרטיים והמדיניים.

 

למגיבים לפוסט: תגובות ביקורתיות-קנטרניות בעילום שם תימחקנה ללא שיקול דעת נוסף. תודה על תגובותיכם/ן וחג שמח.
FacebookTwitterGoogle+Share