תקשורת, אימון והדרכה

מה חסר בתמונה?

חברי הליכוד (צילום: עופר עמרם)

חברי הליכוד (צילום: עופר עמרם)

(תשובה הפוכה בתחתית הפוסט).

 

ביבי בא (עם החברים שלו)

המסרים העדכניים (כולל הגזעניים – מחובתנו להודות שהסאטירה משקפת נאמנה את המציאות החדשה).

 

מחווה של החמישיה הקאמרית לברוורמן, דניאל בן סימון ולימור לבנת

חזו את הנולד (הקליפ מ- 1997). חסכו לי באלגנטיות והומור דק, מלומר את דעתי על השניים הראשונים, עם הצטרפותם לממשלה.

 

ברגע האמת – ברק.

 

 

התשובה לחידה:

 

 

 

 

 

 

 

FacebookTwitterGoogle+Share

רטרוספקטיבה משולשת על בחירות 2009

סמול

אחד הגולשים כתב לי לאחרונה – "למה את מגדירה את עצמך כ"שמאלנית", זה כל כך פאסה". מסתבר שעל פניו הוא צודק. הערכים הבסיסיים שמרכיבים את השמאל הישראלי נמחו מהמפה הפוליטית: אין בו חמלה, אין סוציאל דמוקרטיה (שהיא כבר גלישה עדכנית וחשובה ימינה מהסוציאליזם הישן), אין טוהר נשק, אין ערכי שלום, אין ייצוג שווה לכולם (מיעוטים, מגזרים, עדות, נשים). לכן גם אין שום סיבה שלא יצטרף לממשלת ביבי-ליברמן, כמו שאין שום סיבה לכך שמפלגות נישה שמאליות תענקנה גיבוי למבצע בעזה, תהיינה מיוצגות בכנסת ע"י גברים בלבד ותאפשרנה את העיוות של מחיקת ייצוג נשים ע"י מראית העין של ייצוג באמצעות מיעוט גברי (ע"ע מרצ וניצן הורוביץ). גם אין שום סיבה, לכן, שהשמאל הישראלי יחוש בושה או ירסן את עצמו בדרכו לרמוס מתחרה פוליטית בשל היותה אשה.

מחיקתו של השמאל הישראלי היא תוצר של אבדן הבושה. הבושה יצרה את הריסון, הריסון פתח מרחב למחשבה ורגש, אלו פתחו מרחב ליצירת מחשבה הומאנית שייצרה את השמאל.

לכשאבדה הבושה – נמחקו המרחבים.

נשים

נפל דבר בישראל: נשים מימין לשמאל הפעילו שיקול של סולידאריות נשית לפני כל שיקול פוליטי אחר, בבואן להצביע. גם גברים רבים העדיפו חשיבה נשית על החשיבה הבטחוניסטית היהירה שמאפיינת את השיח הפוליטי הישראלי. לא מעט מנדטים נדדו מהעבודה ומרצ לליבני, לא מכיוון שאותן נשים ואותם גברים מאסו במפלגותיהם – אלא משום שמפלגותיהם נהגו בבוטות שוביניסטית נגד מי שגם אם אינה בדעתם – מייצגת עבורם את סמליה של פוליטיקה אחרת.

יש גם נשים שלא למדו דבר וממשיכות לשתף פעולה עם אותה שכבת הנהגה גברית שהצטופפה טרם הבחירות על מנת להדוף את ה"פולשת".

הפתטית מכולן היא זהבה גלאון (ראו פוסט ישן שלי: זהבה גלאון לא מייצגת אותי!). היום ב- News1:  "מבלי לנקוב בשמה, גלאון גם רמזה לכך שנשים שהצביעו עבור ציפי לבני עשו טעות: 'אני מאמינה כי בעקבות המחירים שישלמו הנשים בישראל על מדיניות הממשלה הזו, בפעם הבאה הן ידאגו לבחור בעד נשים שדואגות לביטחונן האישי, הקיומי והכלכלי'".המגוחך הוא, שגלאון רומזת שם, כי תעמוד בראש מפלגת נשים. על איזה "טיקט" בדיוק? של מי שויתרה על מיקומה הריאלי? של מי שמסתירה הטרדה מינית שעברה, באותו הבל פה בו שכנעה אחרות להיחשף? של מי שתמכה בשידורי הפורנוגרפיה יחד עם התנגדותה לסחר בנשים? של מי שהעדיפה בכך את "חופש הביטוי" על כבוד האדם של נשים? של מי שהתייחסה לליבני בגזענות מגדרית יותר מעמיתיה הגברים?

אני מקווה שח"כיות אחרות, מכל המפלגות, למדו הפעם שיעור בסולידאריות נשית, שגם אם אינה משפיעה על הצבעתן או שיוכן המפלגתי, חייבת להשפיע על האתיקה שבהתנהגותן התחרותית מול נשים אחרות בתוך מפלגתן או מחוצה לה.

בטחון המדינה

די מדהים, כיצד מכפיף את עצמו השמאל הישראלי מדי מלחמה מיותרת, ל"קונצנזוס". בבסיס התפיסה השמאלנית נמצא הדיסוננס בין תפיסת העולם הערכית לבין תפיסת השירות בצה"ל. בכל שמאלן שוכן ימני קטן, ש"עושה את העבודה", "עושה מה שצריך", "מגן על המדינה", ובאותה הזדמנות – מפנים ערכים לא-לו והופך אותם לחלק מאישיותו המורכבת.

כך יוצא למשל, שאב טיפוס השמאלן הישראלי (מאפיינים גנריים – מבקשת את סליחתם של היוצאים מן הכלל וחוטאת במודע בהכללה למען הבהרת המאפיינים) מחזיק בסט ערכים, שכל פעיל-שלום-וסביבה-פציפיסט-על-ספינות-גרינפיס מתברך בו, אבל בה בעת מאמין שסתם התלבשו על צ'ייני, מגיע במהירות האור לבסיס כשמוציאים לו צו 8 לפגיעה באוכלוסייה אזרחית ובסופו של עניין תומך בהצטרפות מפלגת העבודה לליברמן למען "בטחון המדינה". זהו מן יצור כלאיים ייחודי למדינת ישראל הכובשת. זה עתה סיימנו 40 שנה במדבר הכיבוש, כבר קם לנו דור שלא ידע את יוסף של לפני מעבר קרני ומעבר ארז, והדיסוננס הפך להיות פרופילו של השמאלן הישראלי הטיפוסי, כאילו ככה זה מקדמת דנא.

בבחירות האחרונות, צד ימין של השמאלן היה מפותח במיוחד. מעניין מתי שוב הוא יקום על צד שמאל.

 

סיכום

לפני כשנה בערך, כתבתי פוסט (באתר אחר) שנראה לאחד הגולשים שמאלני מדי, לטעמו האנין וממניעים מרגשים של טובת המדינה. צד ימין של הגולש נחשף באכזריות: הגולש (בן זוגה של סלב ידועה, אגב) כתב עלי דברי נאצה שמזמן לא נראו כמותם ברשת. כשמחקתי את פניניו וחסמתי אותו, הקדיש לי פוסט אישי מרטיט (תרתי משמע) בבלוג שלו עצמו, מהסוג שגורם לתמלילי אתרי סנאף ו- BDSM להחוויר כאילו הם מָקָמָה תמימה במסיבת סיום באולפנה. הקלקתי לבלוגו, מתוך סקרנות אינטלקטואלית בריאה, ע"מ לבדוק מה מפתח אצל אדם יכולת התמודדות כל כך מעודנת עם מה שאינו מסכים עימו. מצאתי שהאיש מקדיש חלק מכתביו לכך ש…הזין שלו קטן. טקסטים, חריזה, מחשבות פילוסופיות, מה-לא. חלק אחר מכתביו – שוצף נגד זכות הביטוי החופשית של נשים, בדר"כ לא אלו שמנחמות את גבריותו החסרה בטוקבקים, אלא אלו שנראה לו כנראה, ששלהן גדול משלו.

הסיפור הקטן והאמיתי לגמרי הזה, ריענן בי מחשבה פילוסופית עתיקה, לגבי מה שבאמת מייצר את שיח "בטחון המדינה", "בלי נאמנות אין אזרחות", "די להשתמטות", "קונצנזוס", "הם קמו עלינו לכלותינו", ועוד. למי שפילוסופיה ויזואלית עובדת עליהם/ן טוב יותר – עיינו באיור מהקמאסוטרה, שפותח את הפוסט.

מסתבר, שכמו במסקנותיהם של כהנמן וטרברסקי – אין שם שום דבר "לוגי", "מציאותי" או "הגיוני" – למרות שמצג השווא טוען שיש. מסתבר ש"ביטחון המדינה" ממוקם 5-10 ס"מ מתחת לקו הביקיני של המטרוסקסואל.

אם מדברים על זה – יש השבוע בסופרפארם מבצעים חמים על שעווה קרה. האסתטיקה של בטחון המדינה חשובה לכולנו.

 

FacebookTwitterGoogle+Share

האיש שחושב רק על עצמו – עדכון

דעתי לא השתנתה מאז, וגם מאז, ושלא לדבר על אז. ויש עוד כמה. לסִימְסוֹן כבר אין צורך להיות גיבור. במציאות הפוליטית העכשווית – זה מספיק בהחלט להיות טיפש…תמות נפשי עם הבנידודים של הפליסְתים…אופס…זה אנחנו. לא נורא, נילי תמזוג לי כוסית ותביא לי סיגר. יהיה בסדר. תסמכו עלי.יש לי פרספקטיבה אסטרטגית מהמרפסת באקירוב.

ביי ביי מפלגת העבודה. נזכור אותך.

<פורסם 23.3>

———————

עדכון, 25.3.09

 

 

לכבוד

מפלגת העבודה הישראלית

רח' אורים 1,  תל אביב

‏25/03/09

שלום רב,

בקשה להסרה מיידית של חברותי במפלגה

 

עקב הצטרפותה של מפלגת העבודה לממשלת ימין כלכלי-לאומי-בטחוני, עם שותפות לאומניות וגזעניות ובממשלה נעדרת ייצוג נשים כמעט לחלוטין, אני מבקשת להפסיק לאלתר את חברותי במפלגת העבודה. הימצאותה של המפלגה בממשלה זו נוגדת כל ערך אנושי, לאומי וערך של כבוד האדם בשמו פעלה המפלגה לאורך השנים, והיא מהווה לכן בגידה במורשתה, דרכה וחבריה.

כנראה, שכפי שהוכיחו תוצאות הבחירות האחרונות, נאלץ אנו – מי שגדלו על ברכי וערכי העבודה ושואפים למדינה סוציאל דמוקרטית ולשלום – למצוא ערוצים אחרים לקדם את אותה אג'נדה שהמפלגה הפסיקה לייצג.

אני קוראת לחברי/ת מפלגה וח"כים/יות שחושבים/ות כמוני, להעדיף את המדינה ואזרחיה על פני נאמנות סרק לשלד המפלגתי, שנותר חלול ועצם קיומו בקונסטלציה הקיימת הינו פגיעה ממשית בכולנו. אני קוראת לכם/ן להקים חלופה.

דברי נכתבים בצער רב של מי שגדלה בבית בו חלפו מנהיגי המפלגה והמדינה לדורותיהם, ושהיה שותף לעשייתה עוד מימי הקמת מפא"י ההיסטורית. מי שזוכרים את כל זה באופן מוחשי כל כך, יוכלו בוודאי להבין את תדהמתי אל מול אפסותו של הרגע הזה.

אני מודה, כחברת מפלגה מן השורה וכאזרחית מדינת ישראל, לאותם חברי וחברות סיעה שניסו למנוע את המהלך.

אבקש לקבל אישור כתוב להסרת חברותי  במפלגת העבודה. 

חנה בית הלחמי

<איתן כבל התקשר אלי מיד עם קבלת המכתב, למרות השיחה הקצרה – הכאב בקולו העלה לי דמעות בעיניים, באמת. זהו רגע עצוב לכולנו, ימים מכוננים לישראליות>.

<12:18: סמס מאופיר פינס: "לצערי צודקת">.

<13:55: סמס מחבר מפלגה ותיק ונאמן: "רציתי לבשר לך ראשון, שאחרי מה שקרה אמש במפלגת העבודה, החלטתי שאתפקד לקדימה, נישאר תמיד חברים">.

FacebookTwitterGoogle+Share

אין רווחה ברווחה

הניתוק מההורים, התעללות, אונס, הם רק מקצת החוויות שעוברים הילדים הללו. חלקם חיים אח"כ בינינו עם נכות נפשית המוכרת ע"י הביטוח הלאומי, לשארית חייהם. ככה שומרת המדינה על "טובת הילד".

צידה השני של הזוועה: רוב ההתעללויות שנחשפו בשנים האחרונים בילדים ע"י הוריהם היו ידועות למשרד הרווחה הרבה מאוד זמן. הם לא עשו דבר כי הילדים הללו לא התאימו למדיניות המכסות. בשל סוג ההורים, קשריהם והקשריהם – לא ניתן היה להוציא את הילדים למוסדות הרווחה. אז הם לא עשו דבר, עד לחשיפה בתקשורת.

עיקר ההתעמרות היא באוכלוסיות מוחלשות. זו התעמרות מתעתעת, לכאורה מתוך "כוונה טובה". ועדות "למען הילד" פועלות דה-פקטו נגד הילדים. הגבתי על כך בחריפות בפורום רעננה שבניהולי, לפני מס' ימים. כוונה טובה אין שם. רק טרגדיה גדולה לילדים ולאמהות. לפעמים גם משפחות שלמות, נורמטיביות, ואבות הם קורבנות הרווחה. העיתונאית מירב בטיטו כתבה על כך את התחקיר "יתומי הרווחה" בידיעות לפני כשנה. היא שלמה על כך מחיר. הרווחה נוקמת במבקריה. לכן מוקמים מיזמי תיעוד אלטרנטיביים ביוטיוב ובמקומות אחרים.

לא כדאי לפקידי ופקידות הרווחה לחוש זחוחים מדי: כבוד האדם של מושאי ההתעללות הזו, הוא שינצח.   והיום יש לכבוד האדם הזה גיבוי ותמיכה במעגלים הולכים ומתרחבים של פעילות ופעילים.

FacebookTwitterGoogle+Share

המאהל למען גלעד, גָלְעֵד על ציר הכאב והרשע

עדי ארד – תפילה לגלעד

ביקור במאהל של משפחת שליט

להלן הדיווח שלי מאמש,שיצא למקומונים, 17.3.09:

"הערב יצא אוטובוס מטעמה של עיריית רעננה, מלא בתושבים שאכפת להם, לתמוך במשפחת שליט. נציגת הורי חטיבת השרון הביאה למשפ' שליט קולאז' מפעילות ביה"ס בנושא, על מנת לצרפו לתיעוד התמיכה המצוי באוהל. על האוטובוס היו גם 2 נציגי הורים מברטוב, סמנכ"לית העירייה, עוד 2-3 עובדי עירייה (כל עובדי העירייה שהצטרפו – הצטרפו כתושבים מן השורה) ובעיקר – כ- 50 תושבים שהפגנת ההזדהות עם כאבה של משפ' שליט ועם הקריאה לשחרורו של גלעד חשובה להם. זהו האוטובוס השני שיוצא השבוע – יום קודם יצא אוטובוס תומכים צעירים מתנועות הנוער. במאהל מטה המאבק לשחרורו של גלעד שליט פגשנו את עו"ד אייל ברנדט הרענני, מיוזמי עצומת הקצינים ואופנוען שהביא את מועדון האופנועים הישראלי (עשרות אופנוענים) למסע תמיכה בקמפיין לשחרורו של גלעד. ברנדט נמצא במאהל ועוסק בקידום הנושא כבר מזה כשבוע".

בשם המתים, או בשם הדוֹגמה?

מפגן קהותו הבינאישית של הכאב האישי הוא מפגן מתסכל מתסכל, דווקא משום שלכאורה לא ניתן לבוא אליו בטענות. האנשים הללו פועלים ומופעלים מכאב. אבל את כאבם הם בחרו להפגין דווקא אל מול פניה של משפחת שליט, מרחק פסיעות ממנה, מעבר לכביש. המאהל שלהם עזוב. יש בו צלליות אדם בשחור ואדום ומאות שמות מודפסים, של הרוגי טרור שרוב משפחותיהם לא נשאלו האם הם מוכנים שייעשה שימוש כזה במתים כדי להרוג את החי. השכול של מיעוט העבדקנים שאכלסו את המאהל העזוב הזה זועק מהדֶקוֹר, מהעזובה ומנרות הנשמה. הוא כואב לא פחות מזה של משפחת שליט. רק שכשאנחנו למדים שמאחוריהם עומד ארגון אלמגור, שהוקם ע"י רבנים מהימין הקיצוני, נראה על פניו שלא הכאב הקים את המאהל אלא האג'נדה, זו שבדומה לאיסלאם המיליטנטי, מקדשת את הרעיון והגאווה הלאומית על פני קדושת החיים.

שיגרתי היום "יריית ניסוי" של המחשבה הזו בשבתי בבית הקפה השכונתי ונתקלתי בהתנגדות רגשית עצומה של הנוכחים לכל נימה של ביקורת על בחירתם הצינית, האכזרית (דה פקטו) של אלמגור למקם את המאהל שלהם ממש אל מול פניהם המאופקות של אביבה ונועם שליט. עברה בי לכן המחשבה שהציניות אף גדולה מששיערתי – שכן אנשי אלמגור יודעים שהכאב שלהם קדוש בעיני החברה הישראלית ועושים בו שימוש על מנת לערער על קדושת חייו של גלעד.

שלא תבינו אותי באופן מוטעה: ליבי עם כאבם, כפי שאני מאמינה שאכן ליבם עם כאבה של משפ' שליט, רק שכנראה שהמאהל לא מוקם מול משפחת שליט בשמו של הכאב הזה, אלא בשמה של כוונה פוליטית, רעיונית וכּתית רחבה ממנו והרבה פחות אישית ואנושית ממנו.

הילדים

ילדי תנועות הנוער שהיו שם בהמוניהם.

הילדים בצבא שכלואים בתוך מצב גדול מהם, אותו הם חייבים להצדיק לעצמם – ולכן עמדותיהם בזמן הצבא נוטות ימינה, מתחדדות לשחור-לבן, מוקצנות, מושטחות.

הילדים ששואלים עכשיו מה יהיה, כשיתגייסו, אם יפלו בשבי? האם מדינת ישראל לא תחזיר גם אותם?

הבת שלי בת ה- 7 מדקלמת את "כשהכריש והדג נפגשו לראשונה". גלעד עוד בשבי, ההורים במאהל, אולם לילדי כיתה ב' – זה כבר חלק מהאתוס הישראלי שמעצב את עמדתם, מכתיב באיזה משני האוהלים הם ישבו בבוא העת. והעת תבוא. 

שם

המפגש עם משפחת שליט הוא מפגש מכאיב. גלעד שליט הוא הילד של כולנו אולם בעיקר הוא הילד של אביבה ונועם שליט. למרות השקט שלהם – הסערה ניכרת. לראות אותם מקופלים מחרדה, מדאגה, מכאב – זה מקפל אותנו. ההתעמרות הצינית של אולמרט ושליחיו במשפחת שליט היא בלתי נתפסת ובלתי נסבלת. או שאולי היא נסבלת. עובדה, אנחנו סובלים אותה. ואנחנו הבאים בתור.

המאהל נראה כמו סט של צילומים. הניידות, התאורה, הכתבים, הטכנאים. בחדשות שמונה הפכו התומכים לניצבים בשואו של הימים הללו. ריאליטי הרבה יותר טוב מהאח הגדול. איפה העלבונות של מנחם בן לאנשי הבית, לעומת הבשורה שקבל נועם שליט מאחת העיתונאיות בשידור חי, שהמו"מ נכשל? מנחם בן, נועם שליט מאחוריך.

25 מטר משם מאהל שחור-אדום של מתנגדי שחרורו של גלעד (אין דרך אחרת לתאר אותם). אחת מהם, אם שכולה מאחת ההתנחלויות, התראיינה בבוקר לרדיו ואמרה שאם בניה יפלו בשבי, היא תבכה אבל מבקשת מהממשלה לא להתחשב בבכי שלה ולא לשחרר מחבלים. ממש חנה ושבעת בניה, האתוס היהודי הרקוב של מוסר כפול – קדושת החיים וביזויים, הפיכה פגאנית של הסמל לאלוהים.

50 מטר משם – קפה מומנט (היום קוראים לו אחרת, אבל הוא ישאר לעולם קפה מומנט, גם כשיהפוך פעם לבוטיק או סוכנות ביטוח). בתוך האלוהים של "לא בכל מחיר" אוכלים שרימפס. המקום מלא, הכאב של משפחת שליט טוב לעסקים. נכנסנו לשתות קפה לפני הנסיעה הלילית בחזרה לרעננה. יואל שליט ועוד 3 אנשים פינו לנו שולחן.

איתנו באוטובוס היתה גם אם של אחת מקורבנות הטרור הרענניות, שציינה אף היא שאין דרך לראות את הנושא אלא בבחינת "גלעד הוא הילד של כולנו". גם אותה אף אחד לא שאל אם להשתמש בבת שלה כדי להתנגד באמצעותה למחיר שחרורו של גלעד. זה מרגיז אותה אבל היא לא אומרת דבר, מתוך כבוד לכאב, למרות שהיא מבינה שההתנגדות הספציפית הזו שלהם היא בשמה של האג'נדה יותר מאשר בשמו של הלב.

אם האגו הלאומי מעריך כי 100 מחבלים הם "סכנה אסטרטגית לקיומה של מדינת ישראל" – הרי שאבוי למדינת ישראל.

דיקלה, ושבו בנים לגבולם

FacebookTwitterGoogle+Share

חרפת הרשויות

חרפת הרָשויות היא גם חרפת הרְשויות – ובעיקר הרשות הניתנת לגברים לבזות נשים ולהמשיך להתקדם בכל סולם אפשרי ללא הפרעה, ובגיבוי מאסיבי ואגרסיבי, חוצה פערי עמדות והשקפות עולם, של שאר הגברים.

באנגלית קוראים להם Accessory to crime. בפועל הם מגוננים על 2 פוזיציות חשובות:

  1. שליטה גברית במוקדי קבלת החלטות.
  2. על עצמם ועל האפשרות להמשיך לנהוג כך כלפי נשים מבלי להינזק.

אז הנה תמונת מצב עדכנית חלקית:

הרשות המחוקקת - חיים רמון – עבריין מורשע בהטרדה מינית ועדיין ח"כ וחבר בכיר במפלגתו בעל השפעה (מצמררת, מבחינה זו) על הפוליטיקה, החברה, הכלכלה והביטחון בישראל.

מיתולוגי קודם היה הח"כ, השר וראש מפלגת המרכז ז"ל, יצחק מרדכי, שמשוכנע עד היום שהוא לא עשה כלום והקורבנות הן האשמות. חבריו הטובים מנסים עדיין להכשירו כמורה לאזרחות ופרשן טלויזיה (מה שהצלחנו לטרפד שוב ושוב – אבל אני משוכנעת שעוד נידרש לניסיונות טירפוד נוספים…).  את הכשרתו עבר מרדכי, כמובן, ב…צה"ל.

ה"רשות" הייצוגית - הנשיא לשעבר קצב אנס ותקף והטריד מינית, נוסע ברכב שרד על חשבוננו (טו סיי דה ליסט) ועוסק באינטנסיביות מעוררת הערצה הן בביקורים בבית הכנסת השכונתי והן בניסיון להציג את קורבנותיו הרבות כזונות ושקרניות. מתאים לפוסט קודם שלי כמו כפפה ליד.

צה"ל - אלוף אליעזר מרום (צ'ייני) ניצל מינית ורכש שירותי מין מנשים נסחרות במועדון גוגו וזוכה להגנה רחבה ממועדון הגברים ("The Old Boys Club"), בכללו כאלו שכבוד האדם הוא נר לרגליהם – עד שהעניינים מגיעים לכבוד האדם של נשים (הגבתי אצל סרנה על רשת הביטחון הלא מוסרית שניתנת לגברים ע"י גברים ללא הבדל עמדות ומחנות, שמאל ימין, דת וחילונות, כשמדובר בפשיעה נגד נשים, בעזרת הפתגם - "אלוהים, שמור אותי מאוהבי, משונאי כבר אשמר בעצמי").

הרשות המבצעת - התכנית שתולים הביאה לידיעתנו את מה שאנחנו יודעים כבר מזמן: השוטרים משתמשים בשירותי זנות, מגנים על הסוחרים וסרסורים ומיידעים אותם על פשיטות קרובות ומסייעים באופן פעיל לקיומו של ה"ענף" הזה.

הרשות השופטת - באותה תכנית העידה אשה העוסקת בזנות על שחרורה ממעצר ע"י שופט, שהשתמש בעבר בשירותיה ושזיהה אותה כשהגיעה להישפט בפניו.

אם ברשויות עסקינן, הרי שידוע לי על עיר באיזור המרכז בה משמש עבריין מורשע בהטרדה מינית כראש אגף. כאילו כלום.

ואיפה אנחנו?

  1. זה הזמן לקדם את חוק הפללת הלקוחות הרוכשים שירותי מין מנשים.
  2. זה הזמן לקדם חקיקה שתמנע ממורשעים בעבירות מין, קלות או כבדות, ללא קשר לקלון, לשרת בכל תפקיד ציבורי שהוא, או לעבוד בשירות המדינה.

הכנסת ה- 18: עכשיו נראה אתכם!

(לא, אין לי ציפיות מביבי, ליברמן או הדתיים - אבל אמשיך לקדם את הנושאים הללו).

אני רוצה לשלוח מכאן חיזוק לנחמן שי על תגובתו לעניין צ'ייני: "צ'ייני אינו ראוי להיות מפקד בצה"ל", עליה חטף ריקושטים איומים מ"חברי המועדון". שאפו, תמשיך להיות נאמן לקוד אתי ומוסרי ולקוד של כבוד לאדם באשר הוא אדם.

ולסיפא, מכתב אישי לרעייתו של צ'ייני, אורה מרום, שנשלח אלי היום עם בקשה לפרסמו:
  

שלום לך אורה,

לא, אינך מכירה אותי וגם אני לא מכירה אותך. 

אני מנסה לחשוב מה עובר עליך בימים אלה. בטח לא קל לך. גם אם יש לך חברות שתומכות בך בימים אלו, אין לי ספק שישנם אנשים שמחים לאידך, אולי
במסווה של דאגה מטלפנים אליך? זה פצע לא פשוט לגלות שבעלך בוגד
בך, ועוד יותר קשה מזה זו הפומביות שניתנת למעשיו של האיש לו את
נשואה שנים כה רבות. 

אני נזכרת בהילרי קלינטון כאשר התפוצצו בפניה הפרשיות
של ביל, כאבתי גם את כאבה. אני משערת לעצמי שאת כואבת מאד, כי
קשה לי להאמין (כמי שנשואה שנים רבות) שידעת על ההובי של בעלך
לצפות בחשפניות. האם את שואלת את עצמך עכשיו לגבי
כל אותם ערבים בהם לא היה בבית וסיפר לך על ישיבה או נסיעה? מה
יקרה לאמון שביניכם? מה יקרה לך מעכשיו כשהוא יסתכל עליך
כשאת עירומה ותחשבי בסתר ליבך על ההשוואה שהוא עלול לעשות בינך
לבין אותן חשפניות. אז נכון, אתם בטח חברים טובים, יש לכם נשואים יציבים
ואת תנסי לחשוק בשיניך להראות פרצוף צוהל ולהגיד ש-boys will always remain boys.

אבל את יודעת במעמקי ליבך שהוא לא חשב עליך כשהוא בילה במועדונים, לו
היה חושב לא היה גורם לך כאב כזה, השפלה פומבית כזו, שיתוף של כל
עמישראל בחדר המיטות שלכם. אין לי ספק שהיו או תהיינה לכם כמה
שיחות כואבות, ליבי ליבי לך. 

כל אותם עתונאים, אנשי צבא ומתלהמים אחרים שכותבים בעד ונגד
מעשי בן זוגך שכחו אותך ואת ילדיך. אז רק שתדעי שיש כאלו שמעשיו
של אלי מרום פחות מעניינים אותם מאשר את, מצבך ורגשותיך. 

באהבה ממני, מאשה אחת לרעותה.

המכתב הינו תזכורת חשובה לכך שאין פגיעה בכבוד האדם שהיא מקרה מבודד או "מעידה חד פעמית". צ'ייני פוגע בכבוד האדם של רעייתו, של ילדיו, של נשים נסחרות מהן הוא רוכש שירותים מיניים כאלו או אחרים, של הנשים המשרתות בצה"ל ותחת פיקודו, ושל כולנו. ועוד לא דברנו על סוגיית הצבא וכבוד האדם של הפלשתינאים והעובדה הטריוויאלית שבמצבי לוחמה נפגע כבוד האדם בעיקר של נשים.

כאחד מקודמיו – בוגי יעלון – שבין כל סוגיות הביטחון שהונחו על שולחנו, היה לו דחוף – בראשית כהונתו כרמטכ"ל - לנסות להחזיר האת תא"ל ניר גלילי (שהורשע באונס פקידה) לתפקיד פיקודי בכיר – גם את צ'ייני עוד נמצא בעתיד בכנסת.

הצטערתי שלא שמעתי הרבה קולות הקוראים להדחתו של צ'ייני במליאה. האם זה מעיד שפניה של הכנסת כפני חבריה – רמון, יעלון ואחרים?

FacebookTwitterGoogle+Share

הנזירה בהריון

הנה, מצאנו בעולם הלא שוויוני הזה, נקודת אור של שוויון…

כעת, מדובר באיש דת נוצרי שתקף ילדה שהתחפשה לנזירה בהריון. ובכן, זה די ממצה את העיקרון המונותאיסטי העליון: כדי שלא "יעליבו" אותך, מותר לך לנקוט בכל צורה שהיא של אלימות. כל דאלים גבר. הפרות הקדושות של המונותאיזם הן פגאניזם מילולי. בעזרת האיסור לבקר את המונותאיזם, הוא מקיים את עצמו – מופרך ככל שיהיה. מייצר מראית עין של ממשות.

אם היה לנו ספק האם הדתות המונותאיסטיות כסדר חברתי הן המצאה גברית ונשלטות ע"י חשיבה (?) גברית, כלומר – מינימום תוכן ערכי וחברתי, אפס אמפטיה ל"אחר/ת" (שמעצם היותו/ה מראה שיש אלטרנטיבה להגמון), חוקים נוקשים להגנת ההגמון, מקסימום אגו, אגרסיות וכוחניות אלימה - הרי שבאה המיתקפה על ליאור שליין ועל הילדה בנצרת (המצטרפת להתנפלות המוסלמית על הקריקטוריסט השוודי ולפאטווה על רושדי, ושייכת למשפחת הפשקווילים המרוחים על קירות ירושלים ובני ברק) והסירה את הספקות.

הנה, נוצרים יקרים, יש לכם גם פדופיליה המונית וגם נזירות בהריון. אמרתי את זה. היה נחמד אם גם הייתם טורחים לאתר, לחקור ולהעניש על אונס נזירות, ונמנעים מלפרושׂ רשת ביטחון לכמרים עבריינים, או גזענים, או בעלי תכונות ומעשים מלבבים אחרים. אבל ניחא.

בסה"כ – כל זה מייצג את האמת טוב יותר מנשיקה חרישית וקדושה לצלב תעשייתי, שיוצר מן הסתם בסווטשופ של ילדים הודים מתחת לגיל ההסכמה (או העבודה). וזה גם הרבה יותר מעניין, בעולם התקשורתי החדש זה הופך אתכם לרלוונטיים. אז על מה המהומה?

אגב, כל זה קרה בפורים וביום האשה הבינלאומי. ממש מפגש כוחות מטאפורי בין המדכאים למדוכאות, כמו גם מטאפורה על "המלך הוא עירום" – הנזירה בהריון, והארכיבישוף מעדיף לתקוף את הנזירה מאשר לעשות בדק בית בתפיסות היסוד שהופכות את הריונה למעליב.

 

 

FacebookTwitterGoogle+Share