תקשורת, אימון והדרכה

צאו לי מהיין!

(נכון שנראה אמיתי, כאילו היין מתנדנד בכוס?)

האוויר מסרטן. עשיתי דאבל גלייזינג וקניתי מזגן מרכזי.

הבשר האדום מסרטן.  כשמחסני הברזל שלי גרדו את האפס הבנתי שבלי בשר אדום מתים ממשהו אחר – וחזרתי מהר להמבורגרים והסטייקים שאהבתי.

המים מוכלרים ומסרטנים. עברתי למי עדן וכבר גוועת מצמא שבועיים כי המעיינות הזדהמו.

שרימפס מעלה את הכולסטרול.

העוף מכיל אנטיביוטיקה – עברתי לעוף אורגני במחיר מופקע.

טיגון מכיל שומן טראנס ושומן שרוף (מסרטנים). עברתי לשניצלים תפלים בטוסטר אובן.

סוכר מעורר דלקתיות בגוף ומעודד תאים סרטניים – הורדתי לחצי את כמות הסוכר בעוגות.

שוקולד מריר טוב ללב אבל מכיל 40% שומן מסרטן. הפסקתי.

צבעי מאכל מסרטנים.

משמשים מיובשים מכילים גופרית.

קמח לבן מסרטן.

חלב מכיל אנטיביוטיקה ומעורר תגובה אלרגנית סמויה (כ"כ סמויה שאני עוד מחפשת אותה).

סקס מביא מחלות וסרטן צואר הרחם.

אוויר מטוסים עלול להכיל בקטריות וחיידקים והלחץ עלול לגרום לקרישי דם מסוכנים.

ג'קוזי מעביר חיידקי דיזינטריה.

המיזוג במלונות עלול להכיל את מחלת הליגיונרים.

ספורט מציל את הלב וקורע את הגידים.

 

ועכשיו זה:

"חוקרים אמריקנים שבדקו יותר מ-184 אלף נשים מצאו כי די בשתיית כוסית יין אחת ליום כדי להגביר את הסיכון לסרטן שד ב-32%. שתיית שלוש כוסיות או יותר מגבירה את הסיכון למחלה ב-51%".

צאו לי מהיין!!!!   

(ניגשת למזוג לי כוסית).

 

נ.ב.

חטפתי מטח מתחסד על ראשי לאחרונה מגברת מאלסם שהסבירה לי ששתיית יין, אפילו כוס אחת בארועים חברתיים, הופכת אותי לאמא שמחנכת בדוגמא אישית שלילית את ילדיה לצריכת סמים ואלכוהול.

מה אומר לכם/ן חבר'ה – תקפצו לי. א-נ-י  א-ו-ה-ב-ת  י-י-ן. אני מקווה שילדי, כשיתבגרו, ילמדו לאהוב יין כמוני.

אין חלופה לרגע השקט הזה שבו הנשימות הקצובות של הילדים נרגעות בחדריהם אל תוך הלילה, נוצר שקט אינטימי בבית ואני יושבת עם כוס יין איכותי מול המחשב, או עם ספר, או רואה משהו בטלויזיה. תענוג צרוף.

—————

זה מה שקורה למי שחסר לה ברזל ואוהבת יין;

FacebookTwitterGoogle+Share

ותפזזנה הילדות עירומות לפניהם

 

 

כשככה נראה עמוד הבית של אתר מנהלת איגוד הכדורסל – עם נערות חשופות במקום תמונות של כדורסל – הכול ברור…. (המצולמות, למרות האיפור המבָגר – כנראה שמתחת לגיל ההסכמה)

 

בתחילת שנה"ל מצאתי פליירים של אודישנים לקבוצת מעודדות לבני השרון, פזורים על רצפת כיתתו של הבן שלי. כתה ז', הילדות בנות 12-13.

פנייתי נענתה בחיוב וראש העיר של רעננה, נחום חופרי, שבסיס ערכי כבוד האדם שלו נמצא במקום האנושי הנכון, ביטל לאלתר את המעודדות ואיפשר שימוש במגמות מחול לתכנית אומנותית בלבד.

בדיעבד הסתבר שלהקת מחול עולה 150,000 ש"ח לעונה והנושא ירד מהפרק מסיבות תקציביות.רק שהמסר לא הופנם אצל קברניטי הקבוצה:  ילדות בביקיני זה זול יותר, אז ממשיכים. כך קרה שלמרות הרצון הטוב – המעודדות הקטנות חזרו למגרשים.  כדאי לזכור שלו היו מפזזות לעיני אותו קהל גברי בקונסטלציה אינטימית יותר – היו הצופים נלקחים אחר כבוד למעצר…

שלשום הסתבר לי שמדובר בתקנה של מינהלת הכדורסל, לפיה קבוצה שלא מפעילה מעודדות – נקנסת. הפועל ירושלים הפעילה במלחה מעודדים – ונקנסה אף היא. היטיב להסביר את זה הבוקר בתכנית הבוקר של ערוץ 2, גברי לוי, שנשכר ע"י המינהלת ככוריאוגרף למעודדות: "הם הביאו חיילים ועשו בכך צחוק מהחיילים". לינוי בר גפן שלפה מייד את השאלה המתבקשת – האם מעודדות בביקיני בנות 13 מובאות על מנת לצחוק עליהן? לוי כלל וכלל לא הבין מה הקשר בין מה שאמר לבין שאלתה של לינוי.

למי שלא הבינה את הסאבטקסט: ככה נראית ונשמעת סוציאליזציה פטריארכאלית.

לוי הודה Live שהוא מסיט את עיניו במבוכה למראה הילדות החשופות המרקדות על המגרש, ולו היתה זו ביתו הוא היה גורר אותה החוצה משם.

יאמר לזכותו של גברי לוי, שהוא הבטיח בשידור כי בתוך חודש וחצי יביא לביטול התקנה ולהקמת להקת מחול מקצועית ואומנותית של בגירות ובגירים מקבלי שכר, שתופיע שלא בביקיני עם פונפונים, ושיהיו בה גם גברים. אם לא – הוא עוזב את האיגוד. אמר, אנחנו נעקוב אם אכן כך יהיה. אני לא בטוחה שהאיגוד – אם להסתמך על תגובתו הנמוכה – ישתף פעולה עם גברי לוי. כבר בשעות שלאחר תכנית הבוקר שמעתי על 2 ראיונות שבוטלו כי "היתה בעיה עם גברי לוי". זה שאני פרנואידית, זה לא אומר שלא רודפים אחרי….אני מנוסה במאבקים כאלו ודי ברור לי שהאיגוד ינסה להתחפר בבושה הניאנדרטאלית שלו עם העקבים עמוק באדמה.

אם לחזור להתחלה, הרי שהמידע על תקמת המינהלת גרם לי לפנות לדורית אברמוביץ' (יחצ"נית מס' 1 בארץ לנושאים של זכויות אדם), ובו ביום נחתם מכתב מנומק ע"י ארגוני הנשים הקורא למינהלת לבטל את התקנה.

המכתב הופץ בתקשורת בהפצה ויראלית מהירה וזכה לתיעוד ותהודה אוהדת מכולם, חוץ מאשר מהמנהלת, המתבצרת בעמדתה.

במקביל לקמפיין הארצי, יצאתי בפורום רעננה ואל התקשורת המקומית בקריאה להחרים את משחקיה של קבוצת בני השרון עד לביטול קבוצת המעודדות. הרציונל פשוט: אני משלמת ארנונה ברעננה, כלומר מכספי שלי ומכספי התושבים ממומנת "העסקתן" של ילדות רענניות בביקיני ופונפונים מול קהל בגיר. מי שרוצים לעשות את זה – בבקשה לא על חשבוני.

הנה תגובת עורכי הדין של מינהלת איגוד הכדורסל. אני מביאה אותה ב- copy/paste, דברים בשם אומרם. כל מילה נוספת מיותרת;

מכתב תשובה לגב' דורית אברמוביץ':

ג.נ.,

הנדון: פנייתך למנהלת מיום 23.2.2009

מכתבך שבנדון הוא עולב, זול ובאופן כללי דוחה ומגעיל.

הוא מעיד לדעתנו דווקא על הזלזול החמור שלך בנשים וגברים כאחד. על הזלזול ברצון החופשי. על הזלזול באינטליגנציה של כולם. ואולי גם על דברים קשים נוספים…

מי הן אותן "ארגוני נשים" מיומרים (את מי הם מארגנים ואת מי הם מתיימרים לייצג?) המשתמשים במלים עולבות ומבישות כבמכתבך?

מי כותב כי חובת עידוד במשחקי כדורסל היא הוראה "שכל כולה… כדי לעודד את השחקנים להגביה ולהזקיף את משחקיהם"?

איזוהי הנשמה שמעלה מלים אומללות אלו על הכתב?

בעניין זה, לדעתנו הדבר היחיד שהוא "פורנוגראפי ומבזה" (כלשונך), הן עינייך המתבוננות בעצמן. הן ותו לא.

לידיעתך:

א)      לא היה זה בחודשיים האחרונים ש"הומצא" נושא עידוד הספורט וקבוצות המעודדות. הדבר קיים עשרות שנים ברמות הספורט הגבוהות ביותר בכל העולם – ללא יוצא מהכלל.

ב)      קבוצות רבות בליגת העל בכדורסל – ובהן המובילות שבהן – הפעילו קבוצות של מעודדות ומעודדים במשך שנים לפני שהמנהלת העלתה דרישה כי קבוצות עידוד יהיו חובה במהלך משחקי ליגת העל בכדורסל. מדוע לא נשמע קולכן עד אתה?

ג)       כאמור לעיל, לא פעם ישנם מעודדים גברים בתוך קבוצות העידוד במשחקי הכדורסל. מוטב היה אילו היית טורחת ללמוד נושא זה מבעוד מועד.

ד)      חשוב מכל – המנהלת מעולם לא הכתיבה ולא התיימרה להכתיב מה יהיה הלבוש של המעודדות/מעודדים וגם לא הכתיבה את הכוריאוגרפיה של ריקודי העידוד. לא מניה ולא מקצתיה. להקות העידוד קובעות את הלבוש והכוריאוגרפיה לעצמן.

ה)      עוד באשר ללבוש – גם שחקני הכדורסל העושים במלאכה לבושים בלבוש של גופיה חתוכת שרוול ומכנסיים קצרים. האם גם לבוש זה הוא פסול בעיניכם? האם לבוש זה גורם לצופים ולצופות "להגביה ולהזקיף" את צפייתם במשחק? כלשונך…

ו)       ולסיום בנושא הלבוש – נשים מתחרות בעצמן בתחרויות ספורט בלבוש שאתן הייתן מגדירות כחושפני. האם צפיתן אי פעם בהתעמלות אומנותית? בהחלקה על הקרח? בשחייה צורנית? בכדורעף חוף לנשים? בכדורסל נשים? באתלטיקה לנשים? בהתעמלות מכשירים וקרקע לנשים? האם בחתנן את לבושן של העושות במלאכה? האם מחיתן על לבוש זה?

ז)       אין בכוונת המנהלת להתנצל ואף לא להסביר לכבודכן, את שיקוליה בקיום מופעים כחלק מהמופע הכללי שהוא משחק כדורסל בליגת העל בכדורסל, את שיתוף הנשים במשחקי הכדורסל, את עידוד התחרותיות בין קבוצות המעודדות – במסגרת תחרות עידוד ייעודית ונפרדת, ועוד… שיקולי המנהלת ייתכן שהיו מוסברים, אילו היתה המנהלת סבורה כי יש בכך טעם. למרבה הצער, נראה ברור כי פניכם לצהוב ולסנסציוני ולא לשום דבר מהותי או בעל תוכן.

ח)      לבסוף, מי שמכן? את מי אתן מתיימרות לייצג? בשם מי נכתבה פנייתכן – שהגיעה לעיתונות עוד לפני שהגיעה למנהלת? מוטב כי תקחו את מקומכן באותה שורה לצד כוהני הדת הפונדמנטליסטיים, מטעם עצמם, אשר מתרבים בעולמנו. ובה בעת – נהיה אסירי תודה אם תרחיקו עצמכן מענייני הכדורסל.

טיפסתן על עץ גבוה וכל מי שעל הקרקע נחשף לקלון טענותיכם. טענותיכם נדחות.

מוטב כי תפסיקו להשמיץותתנצלו לאלתר על השפה העולבת והבוטה שאתן מרססות בחוצפה, בבוטות ובעלבון וזלזול לכל עבר. לעבר המעודדות, לעבר המעודדים, לעבר השחקנים, לעבר הקהל, לעבר צופי הטלוויזיה ולעבר המנהלת ולעבר קבוצות ליגת העל בכדורסל.

תתביישו!

לעניין איומיכן בהליכים משפטיים – תנהגו כהבנתכן.

זוהי תגובתנו המיידית (והלא דרשתן – שוב בחוצפה – "תגובה מיידית").

המנהלת שומרת על זכותה, במידת הצורך, להעלות כל טענה נוספת כפי שתמצא לנכון.

מנהלת ליגת העל בכדורסל

 

 

Hagai Ashlagi, Adv.

Yoram L. Cohen, Ashlagi, Eshel, Law offices

2 Weizman St.. Tel Aviv Israel 64239

Tel: 972-3-6931900; Fax: 972-3-6931919

Email:

www.caflaw.co.il


 


כפי שניכר מהמכתב, התגובות האגרסיביות והפאסיב אגרסיב לא אחרו להגיע.. .

כרגיל, עולה שמם של הטאליבן, איראן וחומייני בהקשרים הנ'ל, בדרך כלל מתוך נבערות, בורות ופטרנליזם מחליא של מי שאין להם ולו זיקה בסיסית לכבוד האדם של נשים (למרות שחלקם מצטיירים כ"נאורים" בפני עצמם). "הואשמנו" גם בצדקנות, התחסדות וחוסר כבוד לזכות הבחירה של ילדות בנות 13 להופיע חצי ערומות בפני קהל רב של גברים בגירים. שמעתי אפילו שזה אנטי פמיניסטי מצידי לא לכבד את חופש הבחירה של אותן ילדות. כרגיל, יש גם משת"פיות לביזוי עצמי של נשים ובנותיהן. בכירה במגזר הציבורי, ששאלתי אותה האם תתן לילדתה בת ה- 12 להופיע כך, אמרה: "גם אני הופעתי בגילה בלבוש מינימאלי במשחקים – מה רע?".

אלו ההזדמנויות בהן אני נזכרת שהכל מתחיל מחינוך….

ועוד לא דברנו על חברות מועצות ערים, המגדירות עצמן כפמיניסטיות ועוסקות בקידום נשים מחד - ומאשרות את תקציבי הקבוצות מאידך, ואת יעל גרמן שהיא השותפה לרעננה למימון קבוצת בני השרון.

אחרי "טאליבן" – עולות ההאשמות בדר"כ דרגה ומתקרבות הביתה – לש"ס ולכוחות השחוֹר הדתיים.

דווקא אחד מהם, ענה על כך תשובה שאהבתי: ג'קי לוי, הציע שלשום להפועל ירושלים (שנקנסו עקב הפעלת בנים מעודדים) לקחת שותף מוסלמי לקבוצה, שאז יהיה זה "בלתי נאור" בעיני המינהלת לפגוע בקדשי האיסלם והם יבטלו את התקנה…

דורית חטפה אף היא הרבה ריקושטים. אותי, שכבר ראיתי (וגרסתי עד דק בעזרת מקצועיות והתמדה – זו השיטה, בנות!) אלימות גברית אל מול קמפיינים דומים בעבר, התגובות הבנאליות הללו משעשעות.

אנחנו עושות בעניין הזה עבודה מצויינת ואני קוראת לכל העוסקות במלאכה לא להרפות!

ח"ח לכולן!!

 

——————————–

3 תגובות שחזרו על עצמן ממס' מקורות שונים:

  1. למה צריך מעודדות? מה המשמעות של ילדות חצי ערומות רוקדות בטיים אאוט של דקה וחצי?
  2. המינהלת אינה כופה מעודדים על קבוצות כדורסל נשים – רק מעודדות על קבוצות כדורסל גברים.
  3. שמעתי ממס' גברים ביומיים האחרונים את הביטוי הקשה "פדופיליה כפוייה" – כלומר, כופים עליהם ריקוד מיני של ילדות שאין להם עניין וצורך בו.

קישורים:

http://www.one.co.il/cat/articles/article.aspx?id=132711&Bz=0&categoryid=2&tableid=0

http://www.nrg.co.il/online/3/ART1/857/645.html

http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3676160,00.html

http://www.tapuz.co.il/Forums2008/ViewMsg.aspx?ForumId=1789&MessageId=127163145

http://news.walla.co.il/?w=/19/1440706

http://sports.il.msn.com/article.aspx?cp-documentid=14508085

כ"כ – כתבה בערוץ הספורט ובתכנית הבוקר של ערוץ 2.

מהלכים פוליטיים ואחרים של נשים וארגונים, ייוחצנו בקרוב ע"י דורית.

FacebookTwitterGoogle+Share

בינת המשוררות


(מעתה אשתדל לאייר את הפוסטים שלי ב- Street Art, בעקבות התגובות המכמירות בבורותן כאן, ולמען כולנו).


כחובבת שירה וכעורכת טקסטים למדתי, שאומנות ההרחבה קלה מאומנות הצמצום – גם למצמצמות וגם לקוראיהן. למרבה הצער, רבים מאלו שאבדו את סבלנותן/ם עם השנים לספרות ארוכה ומייגעת, סבלנותן/ם חסרה גם כשמדובר במילים קצרות שאומרות הכל, והם נאטמים למול הבעת רגש, עמדה ואמת עירומים.

לכן מתחם השירה הוא מתחם סגור, מועדון סמוי וקטן מדי של חברות וחברים.

השירה פחות חשובה, לכן יותר נשים כותבות שירה, יותר נשים צורכות שירה. היא בשולי העניינים, היא איננה שביל הזהב לשליטה במשאבים, או למקומות המסומנים ביציע מסעֵף ברזי החיים שלנו.

עבור מי שחייה נקשרו בשירה, השירה איננה גחמה של תקופה, טרנד או תופעה חולפת. האישה שאני היום – מבטה על החיים עוצב בעזרת שירת נעורי הקשה: ברכט, יונה וואלך, יהודה עמיחי, דליה רביקוביץ', זך, פרבר, לאה גולדברג (שליטפה עם מילים רכות את הגרעין הקשה של התובנה), מחזאות קשה של משוררים כמו של בקט, חנוך לוין ואחרים. כשאני חושבת עליהם היום, כאם לילדים המצויים על סף נעוריהם ובגיל בו אני צרכתי את החומרים הללו, אני חושבת לעצמי שאלו לא חומרים לילדים. ממש לא.

מה שנשאר לי מהשירה ההיא, היא השירה עצמה. התחלתי ממנה ואני נאספת אליה אט אט בחזרה. אז היא היתה החלון לַעולם שאבנה, היום היא חלון לְמציאות מתכָּלָה, אותה מדייקת יוליה וינר ב"על זיקנה ועל מוות":

שׁוֹכֶבֶת בַּמִיטָה בְּלִי לַּזוּז
אֱנִי חָשָה אֵת גּוּפִי הַאָרוֹך הַמְחוּטָב
אֲחָר כָּךְ אֱנִי קָמָה וְרוֹאָה אֶת הַגּוּף הַזֶה.

שתי פנים למילים; זרחי (בספר החדש שלה – עשב הזמן), אופטימית יותר:

אחרי שבִּיצָרְתִּי את העבר והִתְגָלָשְתִי
על פני החָלַקְלָקָה הקרויה הוֹוֶה
כפסע מקו הסיום
אני פנויה לבנות לי עתיד.

הספר החדש של יודית שחר תפס אותי לגמרי. הוא שירה משובחת שמספרת תכני חיים שיכלו להיות גם שלי;

הַּיוּ לָנוּ אִמָהוֹת טְּרוּדוֹת
שְׁחַסְכוּ לָנוּ אֶת הַצוֹרֵךְ לְפָתֵחַ עֵינָיִים חָלוּלוֹת

כְּמוֹ שֶׁל הַילָדִים שְׁהָיוּ מְצִיצִים
כְּשֶהַיִינּו מְשָׂחָקִים
מְאַחוֹרֵי גָּדֵר בֵּית הַיְתוֹמִים

אמרה מציאות חברתית ורגשית שלמה ב- 22 מילים, ולא יסָפָה. באחד הטוקבקים לפוסט שלה על הספר החדש, היא אומרת למישהו: "עד כמה שידוע לי שירה לא נמכרת". אבל נשים כן, באלפי דרכים שונות ומשונות – ועל זה היא כותבת.

משמעותה של השירה היא לתפוס את הרגע באופן שכולנו יכולים להזדהות איתו, ללמוד ממנו לקח פנימי. השירה גם מְשָׁיֶימֶת את בליל ההרגשות שלנו ועושה בהם סדר תמציתי, היא כלי עבודה לנפש. האישי של המשוררת, הוא הפוליטי. ויסלבה שימבורסקה אומרת את זה בספר שיריה "סוף והתחלה": "גם שירים לא פוליטיים הם פוליטיים".

במשך השנים נשאבתי רבות לקריאה אחרת. קריאה מקצועית, ממויינת, מכוונת מטרה. גמעתי אלפי גאלונים של מילים. השירה לימדה אותי למצוא בהן את השורה האחת שאומרת הכל ויכלה לחסוך למחבר/ת את כתיבת הספר. עד היום, כשאני מצטטת במצגת מקצועית שורה חשובה מספר – מספרים לי חלק מהשומעים שקראו את הספר הזה, ואולי אף פעמיים ושלוש, ולא נתקלו בשורה החשובה הזו. אני חייבת לשירה ולמשוררות, שמזכירות לי את מקומי האבולוציוני הקדום, את מיומנות הליקוט שלי.

הבלוגוספירה החזירה אותי, לצד ספרות ילדים של משוררות (זרחי ואחרות), אל השירה. היא מצאה אותי עייפה ממילים מיותרות ועייפה מן הטָפל. בעזרת שחקניה, שבתי לעיקר. שולמית אפפל, היתה גם היא תחנה מבורכת של בינת המשוררות ויכולתן לשקף את חיי ומהותי, שמצאתי בדרכי הוירטואלית:

תזכורת להפרעה קשב
בִּגְבוֹר הַצִּירִים הֻרְחַקְתִּי מֵהַבַּיִת לְהָבִיא בַּמִּסְנֶנֶת כַּמָּה קִילוֹ עֲנָבִים-
לַעֲבֹד עַל הַמָּוֶת הָיָה כָּתוּב בַּפֶּתֶק
מִן הַסְּתָם הַכַּוָּנָה לְשִׁיר
אֲבָל לֹא זָכַרְתִּי שֶׁרָשַׁמְתִּי לְעַצְמִי תִּזְכֹּרֶת כָּזֹאת
חַיִּים עַל פִּי תְּהוֹם
אוֹ סוּפַת חוֹל בְּסָהָרָה
אֶת הָרִכּוּז יְמוֹטֵט כָּל בְּדָל הַפְרָעָה

לא בכדי נמשכתי לצמצום הגואל ולמרחבים האינטואיטיביים האינסופיים שהוא מביא איתו. כי השירה היא גם החיבור למֹח השני.

ואם במֹח עסקינן, הרי שעוד לא ראיתי מעולם יצירה כמו "גן המֹח" של נורית זרחי, שבו מאלצת המשוררת את קוראיה להחליט בעצמם על פיסוק וחלוקת השורות של השיר, על מנת שיבינו אותו – כל אחד/ת ממקומו/ה. זרחי כותבת גם ספרי ילדים כמשוררת. את השורה שאמרו הג'וקים המכוערים לאָמוֹרִי, בספר "אמורי אשיג אטוסה" (שנכתב במקור לגילאי 3-7), אני נוצרת על לוח התובנות שלי יותר מכל טקסט פסיכולוגיסטי ארוך ומייגע המסביר את מהויות העניין: "לא בכוונה זה פשוט בכוונה אחרת".

יוליה וינר מקריאה את "בדידות":

ויודית שחר באותו עניין:

בדידותה של הבדידות

שאספר לכם על כאבי הבדידות
על טעמם המחלחל הפולש לכל חלקיקי הגוף?
אבל אני אישה עירונית קשוחה
מהדור שלאחר שחרור האישה
מודדת לבד מדרכות מאובקות
נושמת סילוני פליטה רעילים
מרחפת בין המון פנים עלומים,
מה לי לבכות כאבי בדידות,
מה לי לבכות
את בדידותה של הבדידות.

אסיים בשיר של שימבורסקה (תרגום: רפי וייכרט):

אחדים אוהבים שירה

אחדים -
זאת אומרת שלא כולם.
אפילו לא הרוב אלא המיעוט.
בלי להביא בחשבון את בתי הספר, ששם מוכרחים,
ואת המשוררים עצמם,
אנשים אלה הם שניים לאלף.

אוהבים -
אך אפשר לאהוב גם מרק עוף עם איטריות,
אוהבים גם מחמאות וצבע תכלת,
אוהבים צעיף ישן,
אוהבים לעמוד על שלהם,
אוהבים ללטף כלב.

שירה -
אבל מה זאת בעצם שירה.
לא אחת ניתנה לכך
תשובה רעועה.
ואני אינני יודעת ואינני יודעת ונאחזת בזה
כבמעקה הגואל.


צרפו אותן למדף ספרי החיים שלכן.

FacebookTwitterGoogle+Share

נו, אז מה לרכוש?

כשהקנגו הישנה שלי החלה לצרוך תיקונים בסכומים חודשיים העולים על תשלומי מימון לאוטו חדש, התחילה לחלחל בי ההכרה שאנחנו צריכות להיפרד. לא רק מהקנגו הצהובה עם הסמיילים הצהובים הענקיים על החלונות והמון סטיקרים של פורום רעננה בתפוז אני נפרדת, אלא גם מהבולטות – זו שלעיתים מעיקה ("מה עשית ברחוב X אתמול בשתיים?") ולעיתים מרגשת ("עצרתי לראות מה קורה כי קנגו צהובה שתקועה באמצע כביש ארבע – זו חייבת את…צריכה עזרה?").

זה הזמן לעבור למשהו יותר סולידי. פיתחתי עיני נץ, שוחחתי וקבלתי הצעות מכל גורם קקיוני או רציני בשוק, התמקצעתי. נשאר לבחור בין קאיה ריו, דייהטסו סריון או פיאט גרנדה פונטו אוטומטית (למרות שהידנית בהחלט מפתה).ההטיה היחידה: יש לי חיבה עתיקת יומין לפיאט, עוד מימי הספרינטים בפיאט 124 ספורט ואחר כך בפונטו מנוע 2000 6 צילינדרים האלמותית (היו בודדות כמוה בארץ), ששירתה אותי שנים בגרגור עמוק ומתמשך עד שהוחלפה לפני 6 שנים בקנגו הצועקת. הקריטריונים: בטיחות וחיסכון תפעולי (דלק, חלקי חילוף וטיפולים).

חשוב לי לדעת מה ה- down sides – המוכרנים מספרים רק על הדברים הטובים…

המלצות מנסיונכם/ן על הכביש עם שלושת הפיינליסטיות, תתקבלנה בברכה :-)

 

FacebookTwitterGoogle+Share

גרפיטי זה סכנה לדמוקרטיה

ועל זה היתה סבתי ז"ל אומרת באידיש צחה: אם זה לא היה הטיפש שלי, גם אני הייתי צוחקת.

פתאום הבנתי שגם אצלי בבית, בציר שבין המחשב ל- HOT VOD, הולך ומתבסס לו גרעין חתרני המאיים על יסודות הדמוקרטיה. תכירו, זה הבן שלי:

אני מניחה שלולא היה לי בבית אמן גרפיטי מתחיל בן 13, לא היתה הכותרת באתר News1 מושכת את תשומת ליבי כלל וכלל.היא נשמעת כמו כותרת רכילותית אינפנטילית שבאה למלא את האתר ביום חדשותי דל. אבל יש לי (אמן גרפיטי בן 13 בבית) והיא משכה (את עיני).

אני גאה בבן שלי, יש לו יצר הישרדותי טוב ואינסטינקטים חייתיים שעוזרים לו להסוות את זהותו ולא להיתפס עם מיכל צבע ב- 12 ש"ח וזוג כפפות ניילון חד פעמיות (כי חנון מבית טוב לא מלכלך את הידיים). עמוד אחר עמוד של הדמוקרטיה קורס והמצב יוצא משליטה, או טו טו יתחילו מעצרים המוניים לפי כיתות: יום א' כיתות ז' 1+2, יום ב' ז' 3+4 וכיו"ב. 

————————–

לא נותר לנו אלא לומר שאפו לפרקליטות ששומרת לנו על הדמוקרטיה. קראתי, ראיתי, נרגעתי.

אגב, מישהו שם בפרקליטות הצביע ליברמן? (סטטיסטית – 12-13%)….

FacebookTwitterGoogle+Share

הסוציאל דמוקרט הראשון

קובץ:Zeev Jabotinsky.jpg


חמשת הממים של ז'בוטינסקי:

  1. מזון
  2. מלבוש
  3. מעון
  4. מרפא
  5. מורה

אלו הם חמשת הצרכים של האדם, שעל המדינה לספק לאזרחיה.

 

ועוד אמר ז'בוטינסקי:

  • כאשר ישתחרר האדם מעבודת הכפיה כדי לקיים את עצמו ומשפחתו, הוא יגלה את התענוג האמיתי שבעבודה ובחדוות היצירה, כאשר העבודה לא תהיה קשורה יותר למחסור.
  • מוסדות המדינה צריכים להגביל עצמם בהתערבותם בחיי הפרט, להוציא בימים של מלחמה או משבר כלכלי כמדיני.
  • החברה חייבת למנוע שלטון אדם באדם, אך לא למנוע שלטון אדם על נכסיו, כל עוד אין פגיעה בסדר בחברה.
  • עדיף שיחטא היחיד כלפי הציבור, מכך שהחברה תחטא ליחיד.
  • לתפיסתו של ז'בוטינסקי, המקרא מלא מחאה סוציאלית וסלידה מסדר חברתי המאפשר לעשיר לחיות חיי רווחה על חשבון סבלו של העני. התרופה המקראית לקלקלה הסוציאלית היא "שנת היובל". המקרא מבקש לשמור על משחק הכוחות הכלכלי ותיקונם ע"י סייגים כגון השבת, שנת היובל, פאה, ע"י הגנה סוציאלית, עזרה לחלשים, הטלת מס על העשירים לטובת העניים.

כלומר - ערבות המדינה לצרכי קיומו של הפרט על מנת שהפרט ישגשג ויפרח כפרט, וקידוש זכותו לעשות זאת (ובתנאי שסופקו צרכי היסוד שלו ע"י המדינה). אם זה לא סוציאל דמוקרטיה….

כנראה שביבי הבריז ממחצית השעור הזה. חבל שמהמחצית הלא נכונה.

—–

חמשת הממים של ז'בוטינסקי נכללים בהרצאותי מאז נחשפתי אליהם לפני מס' שנים. הם מתקבלים כמעט תמיד בהפתעה, גם ע"י ליכודניקים שמצביעים ליכוד מהסיבה ההפוכה בדיוק (למשל, אלו שאומרים ש"התכנית הכלכלית של ביבי הצילה את המדינה" ומשוכנעים שהיא מבוססת על אידיאולוגיה מוצקה, כלומר על ערכי ז'בוטינסקי).

כמו שהימין פועל הפוך מערכי ז'בוטינסקי, אני רואה בצער כיצד השמאל פועל בשנים האחרונות בשונה ולעיתים אף הפוך מערכי ההומאניזם וערכי השוויון, כבוד האדם והערבות ההדדית עליו הם קמו.

אולי כדאי שכל אחד יחזור למקורותיו, סוף סוף, למען עולם מתוקן וטוב יותר.

 

FacebookTwitterGoogle+Share

העצב שאחרי

מכתב מזמר לשמאל שגדלתי עליו.

מילים של ערגה, חמלה, סליחה וגעגוע לערכי כבוד האדם כבסיס לכל עמדה חברתית, אישית, כלכלית, מדינית או בטחונית. 

כמיהה לאותו שמאל ישן וטוב של א/נשים שיודעים, שמתינות היא של האדם ולא של הרעיון, לא/נשים נטועים בקרקע ומרחיקי ראות בו זמנית.

בהקשר הזה – כל מילה נוגעת. בי לפחות.

ומילה טובה למשפט נהדר של ציפי ליבני:

"הלאומיות אינה של הימין, כמו שהשלום אינו של השמאל".

אם נתחיל משם – אולי היה שווה…

———————————-

לשמאל הערכי שהיה ויהיה:

שיר של יום חולין
מילים: רחל שפירא
לחן: יאיר רוזנבלום

אם יש בי מיתרים הם מתנגנים ברטט
אם יש בי דאגה היא חשופה כמעט
אם יש בי אהבה היא תיאמר בשקט
אם יש לי שורשים הם מתארכים לאט
אתה רואה כיצד פתאום עובר בי רעד
הרוח משנה תכופות את כיוונה
ניסינו לעזוב אבל אני יודעת
אנחנו נשארים שנה אחר שנה

בחדרים שלך השמש משרטטת
קווים ורצועות של אור על הכתלים
אני למענך כל בוקר מלקטת
פרטים קטנים, שמחות קטנות של יום חולין
האם אתה משיב, האם אתה עונה לי?
אולי באוזנך הומים גם שאוני
אולי אתה מקשיב
אולי אתה דומה לי
כן בפניך משתקפים פתאום פני
האם אתה משיב האם אתה עונה לי?

האם אתה משיב האם אתה עונה לי?
אולי באוזניך הומים גם שאוני
אולי אתה מקשיב אולי אתה דומה לי?
הן בפניך משתקפים פתאום פני

אם יש בי מיתרים הם מתנגנים ברטט
אם יש בי דאגה היא חשופה כמעט
אם יש בי אהבה היא תיאמר בשקט
אם יש לי שורשים הם מתארכים לאט
יום החולין הזה הוא יום שיש בו חסד
ובחסדו שורות אליך נכתבות
קח את ידי עכשיו עשני מפוייסת
ביום חולין כזה דרכינו מצטלבות

FacebookTwitterGoogle+Share