תקשורת, אימון והדרכה

שוויו של הדם: האמת נמצאת בגוגל

 

יגעת ולא מצאת – אל תאמינ/י שאכפת למישהו, חוץ למדד הרייטינג בערוץ 10. ועוד לא דיברנו על מפגן הבושה של ההורים הישראלים בשיבא אל מול האב שאיבד את בנותיו מפגז שירו הבנים שלהם/ן. האטימות, היעדרה המוחלט של האמפטיה, הדם בעיניים, הניבים נוטפי הדם, האנושיות ההולכת ונעלמת – זו דמותה של מדינת ישראל לאחר 40 שנות כיבוש. כן, הכיבוש משחית – את האדם שבנו.

שלושה דברים מייצרת ישראל בכל מבצע מיותר נוסף:

1. מוות וזוועות בשני צידי הגבול.

2. עקב העמקת התסכול, הכעס והכאב - הסלמת ושכלול הטרור והבטחת מניעינו (כעם החי על חרבו) למלחמה המיותרת הבאה.

3. השחתה נוספת של החברה הישראלית, שהופכת מ"מבצע אין ברירה" אחד למשנהו לקהה יותר, אטומה יותר, אכזרית יותר. מדובר באבדנו הכאוב של הדיסוננס הקוגניטיבי, שסייע לנו לשמור בעבר לפחות על מראית עין של "טוהר הנשק".

וגלעד שליט????

מעניין את ישראל כמו בנותיו של ד"ר אבולעייש?

במבחן התוצאה - זה נראה כך.

ראו סעיף 3 דלעיל. 

הכיבוש אינו משחית – הוא כבר השחית. אותנו.

שאלה (דמגוגיה טיפוסית של טוקבקיסטים): אז מה את מציעה, לשתוק?

תשובה: לא. למה לשתוק? צריך לדבר.

 

FacebookTwitterGoogle+Share

חידה: מי הח"כ?

מי הח"כ / השר הנכבד ש:

1. תורת בניו אומָנוּתם.

2. בה בעת, הוא קורא למדינת ישראל "להשטיח את עזה" ו"להרוס אלפי בתים…להמשיך עד למיטוט מוחלט של החמאס".

3. כעת, בחסות המלחמה, כשתשומת הלב כולה בעזה והמוזות בכנסת שותקות, ולמרות שאנו במשבר כלכלי ששוחק את העסקים הקטנים בארץ בכלל, בדרום ועסקים קטנים של נשים בפרט – החליט שזה הזמן לסגור את הרשות לעסקים קטנים.

 

בזמן שאתם/ן חושבים/ות, הנה קצת מוזיקת רקע, להנעים את זמנכם/ן:

שמעתי את השיר הזה אתמול ברדיו, דקה אחרי ששמעתי על סגירת הרשות לעסקים קטנים.

השיר התלבש על הרעיון הספק-אינפנטילי-ספק-מושחת-ציבורית (לטעמי) של תזמון סגירת הרשות, כמו כפפה לאוזן.

כל קשר בינו לבין מושא החידון הוא כמובן בדמיונכם הפרוע בלבד!

 

זקוקים/ות לרמז?

רמז 1

רמז 2

אני מבקשת לא לספסר ולא להמר על התוצאות. ואם כבר עשיתם את זה, לא לתרום את הזכייה לישיבות.

FacebookTwitterGoogle+Share

עניין של זהות ויושרה

לפני למעלה מעשור, מצאתי את עצמי פוגשת בהפתעה קונספט תמוה שלא הכרתי שכמותו קודם לכן: אשה אשכנזיה וסטרייטית, שהראתה לי בגאווה את אישורי חברותה בארגון הפמיניטיות המזרחיות ובקל"פ – קהילת לסביות פמיניסטיות. היא אפילו ציינה בפני שזו ההזדהות האמיתית שלה עם השכבות המדוכאות הללו, ושהיא gay friendly. שאלתי בתימהון האם המינוח gay friendly לא עלולה להישמע קצת, אפעס, פטרנליסטי (אותה אשה הראתה לי גם את חברותה באגודה לצער בעלי חיים – מצאתי את ההקבלה עצובה, אירונית ומשעשעת כאחת). היא לא הבינה על מה אני מדברת. עזבתי את זה.

מאז, נתקלתי יותר מפעם אחת באנשים שנדמה להם שניכוס זהות שאינה שלהם – שוות ערך להזדהות. יהודים שחברים בארגון ערבי המיועד לערבים, סטרייטים וסטרייטיות שחברים בארגונים של הקהילה הגאה, אשכנזיות שחברות בארגונים מזרחיים (ולא שמות לב לצרימה הגדולה בכך שהן חברות הנהלה בארגונים הללו), נשים שחברות בארגוני גברים הנאבקים נגד נשים (הן מזדהות עם אי צדק שחווים אותם גברים) וכיו"ב.  מדובר במסלול חד סטרי של "חברתיים" – חברי קבוצות "מועדפות" שנרשמים לארגונים "מדוכאים".

מה קרה להבעת עמדה שוויונית אמיתית, שאינה טומנת בחובה את חוֹלָיֶיה של ההתנשאות על בסיס דת, צבע ומין נגדה מוחים הארגונים הללו? איך ארגון כזה, לא מבין למשל בעצמו, שהמחאה על ההגמוניה האשכנזית או הסטרייטית או האחרת, סותרת את הסכמתו לשיתוף מייָצְגֵי ההגמוניה בהנהלה שלו?

ומה עם הזהות האישית שלהם, על יתרונותיה וחסרונותיה? האם פלורליזם אמיתי פירושו היטמעות?

האם אין מדובר כאן בסוג של "בגידה" אישית, סובייקטיבית, בעצמך ובהגדרה העצמית שלך?

כן, לא נעים לעיתים, כשיש בזהות המקור שלנו מרכיבים הסותרים את הזהות האידיאולוגית שלנו. אני נולדתי למשפחה מפאי"ניקית מפוארת, נצר לדורות של אליטיזם גברי, שוביניסטי, אשכנזי וצברי, לצד היותה בעלת זכויות רבות בהקמתה של מדינת ישראל. אז מה האופציה – להסתיר את מקורותי? לחיות חיים אפולוגטיים? (ונזכור שאפולוגטיות שיטתית שכזו לטעמי היא היעדר אמירה), להירשם ל"אחותי" ולקל"פ ולנכס לעצמי זהות אחרת? האם אין איזו מידה של אינטגריטי שמחייבת אותי להביט לעצמי בעיניים ולומר שמשם צמחתי, לטוב ולרע?

במשך שנים עקבתי בעניין אחר דור ילדי ונכדי הגרמנים של מלחה"ע השניה. שנים הסתובבתי בגרמניה ועלו בי שאלות, קראתי, חקרתי, שוחחתי עם אנשים. יש לי שאלת-קיצון בעניין הזהות של אותם ילדים ונכדים של מחוללי הזוועות (להבדיל אלפי הבדלות משאר הדוגמאות כאן): את מי נעריך יותר – את אלו מביניהם שמסתירים את עברם, או את אלו שהשתמשו בו ובגילוי זוועות הוריהם כמנוף להבעת סליחה, לחיים של נתינה וליצירת עולם טוב יותר?

בימים האחרונים הוטחו נגדי טענות עילגות ודמגוגיות (שזו כבר בעיה אחרת…) על כך שאני "מפחדת להצביע חד"ש כי יש שם ערבים". ובכן, אני לא קומוניסטית, אני מאמינה שהשינוי נוצר מקידום נושאים (issues) במפלגות שלטון ולא במפלגות נישה, אינני אנטי ציונית – למרות שמתווה הציונות העכשווית הוא גזעני, אני ישראלית שורשית בהווייתי ועדיין מאמינה שניתן לייצר "ציונות" אחרת שדוגלת במדינה של כל אזרחיה, אני שואפת למדינת ישראל פלורליסטית ושוויונית, אני פמיניסטית ואינני מצביע למפלגות שמנפנפות ב"שוויון" ואין בהן אשה במקומות הראשונים והריאליים. אז למה שאחבור לחד"ש? כדי למצוא חן בעיני מחזיקי כרטיסי החבר/ה בארגונים שאינם מייצגים את הזהות האמיתית שלהם?

אחד הנכסים החשובים ביותר שיש לנו, היא הזהות שלנו. חלקה אלקטיבי ומתגבש במשך השנים, חלקה מולד. נולדתי אשה, נולדתי אשכנזיה, נולדתי סטרייטית. בשם כל אלו אני מקדישה נתח מחיי למאבק למען חברה שווה, שוויונית וצודקת יותר. אני מקבלת, מאמצת ומאמינה בכך ש"דיכוי הוא דיכוי הוא דיכוי". לכן, אי אפשר לטעמי להיות פמיניסטית וכובשת, להיות פמיניסטית ולהפלות הומואים, לסביות או מזרחיות, להיות פמיניסטית ולהאמין בכלכלת שוק חזירית שמייצרת קיטוב חברתי בלתי נסבל, להיות פמיניסטית ולנהל חברה של עובדי קבלן מנוצלים, להיות פמיניסטית ולהתייחס לזהות מינית או חברתית של אחרים כאילו היא נחותה משלי, להיות פמיניסטית ולתמוך בהרג חפים מפשע, מיליטריזם ופתרונות צבאיים אלימים, להיות פמיניסטית ולתמוך בחיים רמון כי הוא נבעך "מעד". פשוט אי אפשר – "פמיניסטית" היא אוקסימורון לכל אותם דברים.

וגם אי אפשר להאמין בכבוד האדם ובזכויות אדם, ולבוא לנהל לארגונים המייצגים קבוצות הנאבקות על זכויות היסוד שלהן, את הארגון במקומם.לאומיות אינה אנטי פמיניסטית – כל עוד היא מכירה בזכותו של האחר ללאומיות משלו/ה ובפתרונות win win.

מה אפשר ואפילו כדאי? אפשר לייצר פעילות משותפת, כתף לכתף.

למשל – ב- 2003 נסעתי לפולין ביחד עם קבוצת "מזכרון לשלום". הקבוצה הונהגה ע"י יהודיה וערבי – רותי בר שלו והאב אמיל שופאני, וכללה כ- 300 יהודים (מימין לשמאל, דתיים וחילוניים) וערבים (פלשתינאים, דרוזים, בדואים, נוצרים, מוסלמים).

המוטו של הקבוצה היה הכרות ואמפטיה לכאב של "האחר". זה היה מסע משותף של "אחרים" עם מכנה משותף אנושי חזק ומטרה משותפת. כאבו של האחר נבחן בעין אנושים, ולא בפריזמה של דוגמות לאומיות או דתיות או חברתיות. דברים כאלו ניתן לעשות רק בקבוצה של "אחרים". ה"נטמעים" לא יכולים לעשות את זה.

מי יתן ויהיו יותר "אחרים" במעגל הזה, מה שירחיב את המכנה האנושי המשותף בין בני אדם ובנות חווה, ימוסס את ההבדלים.

אולי – בקצה הדרך – דמו* של ה"אחר" ישמר בגופו וייחשב סמיך ממים.

 

* דמו מלשון דם, דמו מלשון דמים (כסף – מיקום במדרג החברתי).

 

הערת שוליים: הכותבת נטולת פניות ויחס לזהותו של אדם באופן יבשושי וקיצוני, באופן שמתחבר ממילא למצבי היסח (ADD) טבעיים שלה וסינון מידע לא רלוונטי. לרוב אין לה מושג ירוק מאיזו עדה או מהן ההעדפות המיניות או אחרות של אנשים שהיא בקשר עימם, ונוהגת לקרב או להרחיק, לקדם או לדחות, לשבח או לתקוף על פי פרמטרים נסיבתיים, תפיסתיים ואישיים.

FacebookTwitterGoogle+Share

האסתטיקה של המלחמה

עוד לפני שנות דור ויותר, כשלמדתי ציור ופיסול, למדתי את סוד הקומפוזיציה. מאז, אני מנסה לשבור אותה בכל יצירה אפשרית בחיי. המטריצה, הצלב, השלישים, הדמות שעושה את הסיפור, קומפוזיציית צבעים, המיומנות הטכנית שהופכת זוועה לאומנות, שהופכת אימה לאסתטיקה. מעט מזה – כוחות הטבע. הרוב – טבע האדם.

 לבנון 2006
 רמת גן 1991

קֹטר הפצצה היה שלושים סנטימטרים
וקֹטר תחום פגיעתה כשבעה מטרים
ובו ארבעה הרוגים ואחד עשר פצועים.
ומסביב לאלה, במעגל גדול יותר
של כאב וזמן, פזורים שני בתי חולים
ובית קברות אחד. אבל האשה
הצעירה, שנקברה במקום שממנו
באה, במרחק של למעלה ממאה קילומטרים,
מגדילה את המעגל מאוד מאוד,
והאיש הבודד הבוכה על מותה
ביַרְכתי אחת ממדינות הים הרחוקות,
מכליל במעגל את כל העולם.
ולא אדבר כלל על זעקת יתומים
המגיעה עד לכיסא האלוהים
ומשם והלאה ועושה
את המעגל לאין סוף ואין אלוהים.
 
יהודה עמיחי, מתוך "הזמן" בהוצ' שוקן 1978

 מלחמת האזרחים בספרד

 אשה סינית על הריסות ביתה

 המלחמה בבוסניה

תראו, תראו איזה פריים, איזו קומפוזיציה נהדרת! והצבעים! שווה להוריד פצצה בעוד מלחמה מיותרת כדי להשיג את היופי הפרובוקטיבי הזה….  והדמות הזו, שעושה את הסיפור, ממקדת את תשומת הלב מבלי להאפיל על הרקע…ככה, הכישרון לתפוס את הפריים….ענק!

הנה עוד מבט על המלחמה: היא ה"סט" היצירתי ביותר לצלמים. אחר כך שוככים הדי הקרבות ונפתחת תערוכת צילומים מהמלחמה. ככה מזינה המלחמה את אנינוּת הטעם האומנותי והאסתטי שלנו. ואם ביקרנו בתערוכה, אז יש לנו say על המלחמה, כאילו שהשתתפנו בה.  אומנות מגוייסת, או שמא - מלחמה מגוייסת…

כך או כך, אנחנו את שלנו עשינו: השתמשנו באסתטיקה של המלחמה כדי למחות נגדה ובה בעת – לצאת תרבותיים.

איזה מזל שנפלה הפצצה והגיע צלם.

צילום: AP עזה 2009

FacebookTwitterGoogle+Share

איך ממתגים מלחמה?

 

בואו ננסה לתאר לעצמינו מה יכול היה לקרות לו תנועת המחאה החשובה כל כך והצודקת כל כך של המילואימניקים ושל ההורים השכולים היתה קמה סמוך לפרוץ המלחמה, לפני ההרוגים, ההרס, הפליטים, כפר גלעדי, 33 החיילים שנהרגו לאחר הכרזת הפסקת האש, לפני המאהל בירושלים שהיה קם מוקדם יותר, או ההפגנות בכיכר רבין?

בתאריך ה- 12 ביולי 2006, מיד לאחר חטיפת החיילים רגב וגולדווסר ע"י החיזבאללה, פרסמתי מאמר חריף, שנולד מתוך תחושת חירום נאיבית, שאולי – אם אומר את דברי – יישפך פחות דם לשווא במלחמה מיותרת שהיציאה אליה היתה לדעתי טעות מדינית, חברתית, כלכלית ואסטרטגית קשה. כמי שחזתה לצד רוב היושבות כאן באולם בתהליכים דומים שהתרחשו במלחמת לבנון הראשונה – ידעתי שאחרי המלחמה תעלה ביקורת נוקבת, אולם יהיה זה מאוחר מדי להרוגים, לפצועים, לטבוחים בשני צידי הגבול, לנפגעים הישירים והעקיפים. זה יהיה גם מאוחר מדי לשכבות החלשות שמשלמות תמיד את מחירה של המלחמה, ומתוכן באופן מובהק – לנשים שמשלמות את המחיר המתמשך הכואב ביותר כשחקניות מושתקות בכל התפקידים, מהחזית ועד העורף, מהחזית הפוליטית-חברתית ועד לחזית המשפחתית והאישית.

שמו של המאמר: "תודה להומוגנרלוס על המלחמה הבאה". הוא נפתח בקווים לדמותו של ההומוגנרלוס ומסתיים בפיסקה הבאה: "כמסורת הגבר-גבר של כאלה שאף פעם לא יוצאים פריירים ותמיד מגיבים מיד, מהבטן ותמיד צודקים, ההומו-גנרלוס לא מודע לכוח זרועו ולמשמעויות ההרסניות של השימוש בכוח הזה. תכונה בולטת של ההומו-גנרלוס היא העדר מוחלט של מודעות עצמית. אז היום, ה- 12 ביולי 2006, אנחנו מודים להומו-גנרלוס על המלחמה הבאה".

עם תום הקרבות ופריצת מחאת המילואימניקים וההורים השכולים, התפרסם באחד ממקומוני השרון ראיון עם מנהיגי מאבק המילואימניקים. אחד מהם אמר: “הם הוציאו אותנו למלחמה כדי לצאת גברים".

בין שתי האמירות הדומות כל כך – זו שלי ביום חטיפת החיילים וזו של המילואימניק בתום המלחמה, מקופלת תרבות שלמה שכולנו שותפים לה. תרבות מיתוגה השטחי של הלאומיות, שארחיב לגביה. בינתיים, בואו נחזור למלחמה, שפרצה כפי שחששתי והתנהלה כפי שראינו כולנו – ללא סיבה, תכנון, ניהול אלמנטרי, הכנה, מטרות, יעדים או הישג. במהלכה היה ברור שיש סגירת מיקרופונים שיטתית לכל מי שלא מדקלמים את המנטרות הלאומיות של ה”קונצנזוס” הידוע. יצירת הקונצנזוס וסגירת המיקרופונים התנהלו בשיטות הכי בסיסיות של תקשורת המונים, כל כך פשוטות שכולנו צריכים להיזעק על שנתנו למובילי הקמפיין למען המלחמה להכתיב לנו למשך חודש ימים את עמדותינו, תחושותינו והתנהגותנו לגביה. בטוקבקים למאמר שלי ולשלושה מאמרים שבאו אחריו, במגוון תגובות ששיקפו את רוח הקונצנזוס, הוקאתי כבוגדת, כמי שהחלשת החוסן הביטחוני של מדינת ישראל על כתפיה, כמי שעצם התנגדותה למלחמה בזמן הקרבות היא היא זו שגורמת לחיילנו ליהרג במרון א-ראס ובינת ג'בייל. כינו אותי שם אשה קטנה, משת"פית של נסראללה ואפילו נאצית. כל זה מובן למדי, בימים בהם צעדה מדינה שלמה כמו אותם אותם עכברים שצעדו כמהופנטים בעקבות החלילן מהמלין החוצה מעירם. קול החליל השתיק את הידע, הניסיון וחוש הביקורת הפנימית של מליוני ישראלים וישראליות.

עבור המעט כאן בחדר שחושבות אולי שאני הוזה, הרשו לי להזכיר לכן את מה שנודע לנו כששכחו הדי הקרבות – גם את הרמטכ"ל וגם את ראש הממשלה ליוו לאורך המלחמה יועצי תקשורת אישיים, שהוזעקו למשרדם עם פרוץ הקרבות. למה, לדעתכן?

בואו ננסה לבדוק איך עובדת השיטה:

  1. מגדירים מהו המותג – במקרה זה המלחמה ה"צודקת" בצפון.
  2. מגדירים ומנסחים עמדה, שהיא ערכו של המותג, שצ"ל כזה שמצדיק כל קורבן, למשל – "מלחמת קיום", ואולי גם משהו שפורט על נימים רגשיים עמוקים בעם – כמו "לא נפקיר את ילדינו החטופים”.
  3. מדביקים לערכי המותג מסר הפרסומי הכולל נימוקים שנשמעים רציונליים ומפחידים דיים כדי להשתיק כל התנגדות. כאן גם שולפים מהבוידם סלוגנים קליטים בסגנון "צדקו אלו שטענו שהערבים מבינים רק כוח". זה תמיד עוזר, נותן לקהלי היעד סולם "לרדת מהעץ" ולהצטרף לקונצנזוס.
  4. מביאים פרזנטורים שיציגו את העמדה. פרזנטורים בעולם הפרסום הינם דמויות שקל להזדהות איתן, שיש להן אימג' של דוברות אותנטיות של המסר הפרסומי. מאחר ובמקרה זה יש מגוון של קהלי יעד, הרי שהפרזנטורים היו פרשנים, קצינים גבוהים בדימוס שמזוהים עם כל חלקי הקשת הפוליטית, דוברת צה"ל שגישרה בין ארכיטיפים נשיים לבין המסרים הצבאיים, ומגוון רחב של שמאלנים שאמרו "אם אני כשמאלני/ת חושב/ת שהמלחמה צודקת, הרי שברור שהיא צודקת". במינוח מקצועי קוראים לאמירה כזו: "ספין". להעצים מסר אחד בעזרת סמל או מסר אחר, או בלשון הילדים – “הפוך על הפוך". למשבצת הזו נכנסו גם מספר נשים, שנעשה בהן שימוש לא פחות ציני למטרות הקמפיין. זכורה לי רע במיוחד העיתונאית יעל פז מלמד שלא בחלה בשום יתרון טכני על מנת לעשות דה לגיטימציה אישית קשה בשידור חי לד"ר חנה ספרן, תושבת חיפה המופגזת ומהפועלות האמיצות ביותר למען הפסקת הקרבות.
  5. זה מביא אותנו לטקטיקה מס' 5 – לדאוג תמיד בתעתועי מצלמה ומיקרופון, שהקולות המתנגדים, אם כבר יסתננו כאלו לשידור, ייראו וישמעו פחות טוב, יותר היסטרי, פחות אחראי, פחות לגיטימי, יותר הזוי, ואם אפשר לשייך את הדוברים לקבוצה פוליטית שולית ולהדביק להן תווית קיצונית – מה טוב.

בינתיים, אנו בעיצומה של המלחמה, הפרזנטורים של המסר הלאומי העוצמתי עושים מלאכתם נאמנה והמחאות נגד עצם היציאה למלחמה, נדחקות (במקרה הטוב) לטורי דיעה מבוזרים בערוצי תקשורת כתובה ווירטואלית שונים. לתחושתי אז, מול המסה הכבדה של הקונצנזוס, היה צורך לייצר מסה של ביקורת. לקחתי על עצמי לכן לרכז, באתר האינטרנט המקצועי שלי שאינו קשור לנושא, ריכוז מאמרי ביקורת ממקורות שונים, שנכתבו ע”י נשים וגברים מכל קשת העיסוקים והמקצועות – עיתונות, כלכלה, ניהול, פרשנות, צבא ואחרים. ביליתי את ימי הקרבות באיסוף נוקדני של קישורים, של ביקורת מכל היבט ופרספקטיבה שהיא. הפצתי את הריכוז הזה בתפוצות אימייל רחבות ככל האפשר. היו תגובות מחזקות, והיו תגובות קשות שנעשה בהן שימוש אינטואיטיבי בכל דרך אפשרית על מנת לגנות אותי באופן אישי, להוציא אותי אל מחוץ לגדר, מה שהופך את דברי ללא רלוונטיים. בעוד אנשים הגדירו את תמיכתם במלחמה כ"דיעה", כתב לי אחד מבעלי הדיעה הזו: “אינני מעוניין בהגיגיך". אחת מחברותינו בצפון, שאולי אף יושבת כאן באולם הערב, כתבה לי בתגובה לריכוז המאמרים שנשלח לרשימה הארצית של ה- IFF, ששתינו חברות בה: “אחרי שתשבו במקלטים נדבר". תגובתה עוררה דיון לגבי הקשר שבין רשימה פמיניסטית למלחמה, דיון תמוה לאור העובדה שהקשר הזה עוגן והובהר כבר לפני שנות דור. היחידות שהעזו להביע שם את דעתן בגלוי היו ד"ר אראלה שדמי וד"ר רונית לנטין, אחרות שלחו תגובות תמיכה באימייל. כי גם כשאת חושבת אחרת – המחיר על מחאה גלויה כואב מדי. אפילו אחי, איש שמאל ושלום ושאני אוהבת ושאוהב אותי אהבת נפש, הנמיך את עמדתי ל"ייעוץ סרק" של מי שאינה מבינה דבר במלחמה, באימייל שנשלח לתפוצת נאטו, על מנת שכולם יראו (ויירָאו) של”אחרת” אין תמיכה אפילו בתוך משפחתה ועונשה המיידי של הפוגעת בקונצנזוס הוא הפיכת הדם הסמיך למים. הזכרתי כאן את דבריו על מנת להדגים, מול איזו ביקורת אישית חריפה עמדו כל המוחות והמוחים נגד המלחמה, ואיזה מחיר שילמו אלו שאמרו בזמן אמת את מה שכולנו אומרים ואומרות עכשיו.

יש בעיר מגורי אנשים שמחקו אותי מרשימות הדיוור שלהם וכאלו שעד היום לא אומרים לי שלום ולא מביטים לי בעיניים, כי העזתי לצאת נגד הרציונל שהוביל אותנו לקרב. חלקם ניסו להוזיל אז את התנגדותי המנומקת למלחמה ל"דיעות שמאלניות הזויות". כעת, כשהם משתמשים בדיוק בטרמינולוגיות שאני השתמשתי בהן חודש-חודשיים קודם לכן, הם לא באים לבקש סליחה. ובינינו, לא ממני הם צריכים לבקש סליחה. ברוח הימים הנוראים ולקראת יום הכיפורים, על הסליחה להיות מכוונת לאותם חיילים שאיבדו את חייהם, למשפחותיהם, לפצועים, לתושבי הצפון שסבלו, התרוששו, אבדו את בתיהם, מחלו על כבודם והתקבצו כמחזרים אל הפתחים בבתי אנשים טובים מן המרכז, הם צריכים לבקש סליחה מהנשים שהמלחמה – כמו כל מלחמה – העלתה את רף האלימות נגדן, ומ- 300 ילדים לבנונים שהרגנו. רק ילדים.

אני מסכמת לכן את דברי בנושא קול ומחיר המחאה בציטוט ממאמרי הרביעי, שנכתב עם שוך הקרבות;
"כמו במלחמת לבנון הראשונה, כך גם היום, לוקח מספר שבועות לקונצנזוס להתהפך. אני מברכת את הקונצנזוס על התהפכותו… רק נזכיר לכם שהחוסן המדיני והצבאי שלנו קשור באופן הדוק לחשיבה ביקורתית ודיון ציבורי פתוח בענייני השעה, לא אחריה… לכבוד הוא לי להיות בין האזרחיות והאזרחים המעטים (מדי) שהביעו את המיותרות, הרשלנות, היוהרה והניהול הכושל של המערכה, של המדינה ושל האינטרסים המהותיים של כולנו. אין מילים בפי לבטא את הערכתי לאותן/ם מעטות ומעטים סביבי, שלא נתנו את ידם להחלשת את החוסן האנושי והאזרחי שלנו ע"י אותו קונצנזוס, שהזיק לנו לא פחות מהנזק שגרמה המלחמה עצמה. תודה, אני חשה גאווה להיות חלק מכן, מכם".

לצערי, השיטה תמיד עובדת. ככה מותגו מלחמות העבר, כך ממותג הצבא בעיני העם כצבא חזק וכ”צבא העם”. סיפר הסופר חיים באר, בראיון לרשת מקומוני ידיעות אחרונות השבוע, ששאל את רבין בשעתו מדוע הלך על אוסלו. רבין ענה, שמשום שהצבא אינו חזק כמו שנדמה לנו. האמירה הזו, של רבין ז"ל, חושפת את הדלתא שבין האמת לבין המציאות הממותגת.



חוששני שגם במלחמה הבאה יתקבצו יועצי התקשורת סביב מקבלי ההחלטות וימתגו אותה באופן שמשרת בעיקר את הקריירה הפוליטית האישית של החותמים על הצווים. הכיס הציבורי ותקציב הביטחון אינו עומד לרשותנו ולכן אין לנו כסף למתג את עמדתנו באופן דומה.

המסר שלי לכולנו הוא, לכן, להפעיל את חוש הביקורת, תמיד, גם כשזה נראה לכאורה "לא נאות", ולהביע אותה בזמן אמיתי. כשיש ספק ממשי לגבי המהלכים האסטרטגיים והצבאיים – אז אין ספק. הרווח הוא המניעה – והחיסכון במניעה גדול יותר, תמיד, ממחיר המסקנות שאחרי האירוע.

FacebookTwitterGoogle+Share

תמונה משפחתית / ז'אק פראוור

האם עוסקת בסריגה

הבן עסוק בַּמלחמה

האם, היא מוצאת שזה לגמרי טבעי

והאב, מה עושה האב?

הוא עושה עסקים

אשתו עוסקת בסריגה

בנו עסוק במלחמה

הוא בָּעסקים

האב, הוא מוצא שזה לגמרי טבעי

והבן, והבן?

מה מוצא הבן?

הבן, הוא לא מוצא כלום, ממש כלום

הבן, אמו עסוקה בסריגה, אביו בעסקים הוא במלחמה

כאשר הוא יסיים את המלחמה

הוא יכנס לעסקים עם אביו

המלחמה נמשכת האם ממשיכה היא סורגת

האב ממשיך הוא עושה עסקים

הבן נהרג הוא לא ממשיך יותר

האב והאם הולכים לבית הקברות

האב והאם, הם מוצאים שזה טבעי

החיים נמשכים, החיים עם הסריגה המלחמה העסקים

העסקים המלחמה הסריגה המלחמה

העסקים העסקים העסקים

החיים עם בית הקברות.

 

מצרפתית: אברהם חכים. מתוך "מילים", הוצ' גמיר 1984. ספר שרכשתי בימי מלחמת לבנון הראשונה. מאז שפראוור הצטלם, השתנו לכאורה הזמנים וזה כבר לא פוליטיקלי קורקט להצטלם עם סיגריה, אבל אותם החיים נמשכים – עם הסריגה, המלחמה והעסקים.




לינקים:

פוסט של אייל גרוס על ההתנגדות למלחמה

פוסטים קודמים שלי השבוע:

החברה החדשה שלי

נכנסנו? נכנסנו.

סוף והתחלה – משימבורסקה לשדרות.

שיח הסיסמאות הזחוחות של רמון.

וטקסט נצחי ממלחמה קודמת: תודה להומו-גנרלוס על המלחמה הבאה

לאסתי:

FacebookTwitterGoogle+Share

החברה החדשה שלי

כשראיתי את התמונה הנוראית הזו בכרטיס שלה, עברו לי בגוף, פיזית ואנרגטית, כל התחושות שבמילון: זעזוע, פחד, אימה, כעס, רתיעה, רצון להימלט, אינסטיקט בסיסי של "למחוק אותה", סולידאריות אנושית, רצון לעזור, לנער את הגופות שיתעוררו, נאמנות לאומית מתקוממת, הכחשה, מגננה, כאב, צמרמורת, הבנה, תובנה, דחייה, ספק, רצון להתווכח, רצון לבכות – ועד לסוג של קבלת אחריות. כי זו עבודה שלנו, ישירות או בעקיפין.

אח"כ נדין עלתה לי בצ'ט ואמרה: תצעקו, ששני הצדדים יפסיקו את זה. והתנתקה.  

 




לכרטיס של החברה החדשה שלי בפייסבוק.

לכרטיס שלי.


* כן, אני יודעת – יש נפגעים גם בצד שלנו ו"הם התחילו". תחסכו לכם תגובות מהסוג הזה – הן לא מעניינות.

 

 



קבלתי במייל, סטיקר. תפיצו.

 

 

לינקים:

פוסט של אייל גרוס על ההתנגדות למלחמה

פוסטים קודמים שלי השבוע:

נכנסנו? נכנסנו.

סוף והתחלה – משימבורסקה לשדרות.

שיח הסיסמאות הזחוחות של רמון.

וטקסט נצחי ממלחמה קודמת: תודה להומו-גנרלוס על המלחמה הבאה

FacebookTwitterGoogle+Share