תקשורת, אימון והדרכה

שב בשקט, אח שלה

ליבני כבר מזמן שכחה כנראה, את מה שאח שלה כנראה לעולם לא ילמד: דם סמיך ממים. לכן, מי שיוצא נגד אחותו בשעה קריטית זו – יוצא רע. 

שיפנים: אין לו לאן לברוח: הוא האח (למראית עין: הפחות מוצלח והלא נאמן) של.

אז שיקשיב טוב:

הניסיון האומלל לתעל את התסכולים האישיים שלו (על חלקם העיד, השאר נדונו-עד-דק בתקשורת) לפגיעה באחותו, למול שתיקתה האלגנטית – מראים שיש הבדל ביניהם:

  • היא מנהיגה.
  • הוא שייך לאחרון האספסוף המרכז-ליכודניקי.

"אמור לי מי חבריך – אומר לך מי אתה".

אם בליבני-האח ובמנהיגו ביבי עסקינן – הרי שהפתגם הזה מתאים לשניהם.

מופע העליבות של אח של ליבני מצטרף למיתקפה המגדרית, הגזענית והשפלה על ליבני. שותפים לה ברק, ביבי, התקשורת שנותנת להם במה (לא, אין הבדל בין נתינת הבמה הזו לבין פרסומות סקסיסטיות – ונראה לי שלו הרים ארגון כלשהו את הכפפה, היו נאסרות חלק מההתבטאויות הסקסיסטיות נגד ליבני, גם אם הן מצוטטות מפי אומרן), ובתור הדובדבן שבקצפת – נשים פמיניסטיות שדורשות מליבני עמידה במשטר פמיניסטי קפדני שממתחריה הגברים הן אינן דורשות ולו את מקצתו.

מה קרה, בנות, אם ביבי או ברק יבחרו לא תרצו לדרוש מהם דרישות סף של שוויון? הם פטורים? רק ציפי אשמה בכל החקיקה האנטי נשית בכנסת(*)? נימוקיה לחלק מההצבעות אינם רלוונטיים? למה, כי היא אשה? היא מחוייבת לסטנדרטים בלתי אפשריים שהם פטורים מהם?

העמדה הזו, שמאוד מצערת אותי, היא שוביניזם קלאסי. "תסמונת פטי הרסט" של פמיניסטיות, ההזדהות עם הפטריארך הפוליטי הגזען-מגדרית והמדכא. צביעות מתחסדת ויריה ברגל לכל ערך פמיניסטי או שוויוני.

כן, יש לי בעיה עם כל פוליטיקאי/ת, משמאל לימין וחזרה, שיוצא/ת נגד ליבני כאשה. כן, זה ישפיע על החלטת ההצבעה שלי. אני לא חברה בקדימה ואינני מתומכי המפלגה הזו, אולם אתקשה מאוד לתמוך גם במי שאני כן שייכת להם, אם ימשיכו את המיתקפה ואם לא יתנצלו עליה פומבית (כי אני ממש לא סובלת את אלו שמקללים בסלון ומתנצלים בשקט במטבח).

בעיני – כל פוליטיקאי/ת שהשתתפ/ה בלינץ' המגדרי הזה, שווה בעליבותו/ה לאח של ליבני.

אני מצטרפת להמלצה של רביב דרוקר, אמש בחדשות, לציפי ליבני: אם אח שלה רוצה לדבר איתה, שיעבור דרך המזכירה ויכנס לתור.

(*) דוגמא:  ליבני "מואשמת" על ידן באי הרמת אצבע, למשל, לתמיכה בחוק הוצאות מטפלת. ובכן, כל הכבוד לציפי ליבני שלא נכנעה לפופוליזם האדיוטי הזה, לפיו רק מי שעוברת את סף המס וקל לה יותר ממילא לאפשר לעצמה, מקבלת סכום מגוחך (100-150 ש"ח מתוך כ- 3000 ש"ח הוצאות מטפלת / מעון). החוק הזה היה הופך להיות מס השפתיים שישתיק כל חקיקה מהותית למען נשים להרבה מאוד זמן. "הנה, חוקקנו לכן חוק הוצאות מטפלת, מה אתן רוצות עכשיו? חכו בתור". אין בו משום סיוע להשבת נשים לשוק העבודה או צמצום של הפרשי השכר, אין בו שום מרכיב שוויוני. תודה לליבני שלא תמכה בו.

לעומת החוק הזה, אנו מחכות לתשובת של ליבני על עמדתה לגבי חוק חזקת הגיל הרך, שם כן יש ארגומנטציה מהותית ומנומקת. נחיה ונראה.

הערה כללית למגיבים: תגובות קנטרניות תחת זהות בדויה – תימחקנה

FacebookTwitterGoogle+Share

והרי גם ניסוי בחולדה לא מחייב חתימה של אמא שלה

להבנתי הצנועה, מטרת המכתב היא להוביל לריכוך לשון החוק כך שההסתרה תתאפשר. נראה מהטקסט כי הם יוצאים נגד החקיקה ה"דרקונית" שמחייבת אישור האפוטרופוס של הילד/ה לניסוי ולהפצת נתוני ניסוי לחוקרים. מאחר והחוק מגביל אותם, הם מנסים להניע חוקרים למחות נגדו משום שיש בו לטעמם "כדי לפגוע אנושות ביכולת ביצוע של חלק גדול מהמחקרים".

לדוגמא ניתן להביא את הציטוט: "למותר לציין כי הדרישה להסכמה אקטיבית של ההורים תשבש את ייצוגם של מדגמים ותטה את התוצאות במדגמים בכיוון ובמידה לא ידועים".

אין ספק: זו דרך נאה של עובדות ציבור ליצירת לובי של חוקרים, שיביא להקלה בלשון החוק, כך שניתן יהיה לערוך ניסויים בילדים ואף להפיץ מדגמים מתוכם ללא הסכמת או יידוע ההורים.

מה המסר החינוכי כאן, של משרד החינוך? הערכי? האם זו משמעות הביטוי "בצל החוק"? עמעום החוק כך שניתן יהיה לעבור עליו מבלי לעבור עליו? וכבר היו דברים כאלו ואחרים מעולם…

**העברתי את המסמך ל- News1 והם הרימו את הכפפה:

 http://www.news1.co.il/Archive/003-D-35181-00.html?tag=10-04-48

 

 

 

 

 

 

 

המסמך הגיע אלי בתפוצת אימיילים רחבה ממקור ראשוני לא ידוע.

 

FacebookTwitterGoogle+Share

זה מה שאני חושבת עליכם

תשדירי בחירות ▪ מצעים (יש דבר כזה?) ▪ עבודה פרלמנטרית ▪ יושרה ציבורית ▪ אחריות אישית וציבורית ▪ דאגה לטובת הציבור ▪ הבנה מדינית ▪ הבנה כלכלית-חברתית ▪ נקיון כפיים ▪ מנהיגות ▪ רוח ספורטיבית ▪ כבוד לבוחר/ת ▪ אהבת האמת ▪ חמלה אנושית ▪ מוסר עבודה ▪ כבוד עצמי ▪ כבוד לאדם ▪ כבוד האדם של נשים, ילדים, מיעוטים ▪ שאיפת שלום;

FacebookTwitterGoogle+Share

פחד גידול בנים ובנות

ברגעים אלו רצות על המסך הקטן תמונות ממצב האלימות במועדונים, שמביא אמנון לוי.

עבורי כאמא זה טריגר רגשי, חלק ממציאות פנימית של פחד הורי סמוי מן העין. "הצעקה" של אדוארד מונק מתארת את תמונת הנפש שלי בשעה שהפחד גולש ממכסה ההדחקה. משיחות עם חברות וחברים – אני שומעת על מציאות פנימית סמויה ומודחקת, הדומה לזו שלי.

קובץ:The Scream.jpg

כל מי שמגדל/ת ילדים/ות, יודע/ת פחד מהו.

מה כבר יכול לקרות להם? הרבה, וכבר היו דברים מעולם… מסלול הסובלימציה שלי עובר דרך הבלוג.

אז תנו לי, תודה.

למשל:

הם ילכו פעם, כשיגדלו קצת, לבלות במועדון, שבמקרים רבים יש בו אלימות קשה - עבריינים, מכות, יריות, אלימות מילולית קשה. יש בו שירותים המשמשים, בנוסף לייעודם המקורי, גם אונס, מעשים מגונים, סמים. הם יזמינו משקה ומישהו בעל כוונות לא תממימות יכניס סם, סם האונס או סם אחר למשקה שלהם. הם יצאו "מתודלקים" מרצון או שלא בידיעתם מהמועדון וינהגו תחת השפעה.

זה לא מתחיל ולא נגמר שם. לפני שנתיים נאנס ילד בן 11 בשכונת מגורי. לפני שמונה שנים – נאנסה באותו אזור ילדה בת 5. אפילו ממש ממש היום, בצהרים, נתקלו מס' נערים בני 13 (בני בכורי ביניהם), ברחוב ראשי והומה במרכזה של עיר, באדם מבוגר שעינג את עצמו לעיניהם.

הם גם עוברים כבישים – ונהגים חסרי אחריות ועתירי עבירות תנועה עלולים לדרוס אותם.

בתיכון הם חשופים לפושרים של סמים ולאותה אלימות קרת רוח ופסיכופטית במקומות הבילוי התמימים יחסית של בני הנוער – בפיצריה, בפארק, בגינות ציבוריות (ע"ע אסף שטיירמן ז"ל).

עוד הרבה לפני כן, אנחנו משאירים אותם בגן עם מטפלות לא מוכרות שעלולות להתעלל בהם באופן כזה או אחר. ובכלל – נפילות מגובה רב, אצבעות בחשמל, ריצה לכביש, ילד/ה שעוזבת לך את היד לשבריר שניה ונעלמ/ת בהמון (רק מי שזה קרה לו/ה יודע/ת אֵימָה מה היא),  ומה-לא…

ולכשצלחנו את כל זה והילדים הגיעו לצבא בשלום – יקום איזה "גנרל" שרוצה להיות רמטכ"ל ויבשל להם מלחמה מיותרת שמשרתת יופי את הקריירה הצבאית שלו (ע"ע אלוף פיקוד דרום במלחמה האחרונה), או פוליטיקאי/ת לפני בחירות, שאמרו לו/ה שמלחמה תשפר לו/ה את הסיכויים להיבחר, או טיפש-אסטרטגי אחר שחי על חרבו – ויוציא לנו את הילד אלי קרב. יהיה שם קצת ירי דו"צ, קצת היתקלויות נטולות כל משמעות אסטרטגית, קצת הרוגים, קצת פצועים – ביניהם כאלו שאיבדו את עולמם. הילדים שלנו.

ואז הם משתחררים ונוסעים להודו, או לדרום אמריקה. חלק חוזרים בהתקפים פסיכוטיים משימוש לא מבוקר בסמים, חלק יצאו לטרק והלכו לאיבוד, מתוכם חלק לא שבו.

אף אחד לא סיפר לי, לפני שהפכתי לאם ובתקופה הראשונית בה (כפי שמתארת חברתי י') נראיתי מאושרת כמו אשה עם פנס פנימי שגורם לה לזרוח, לאיזה עולם של פחדים נכנסתי.

כל כך הבנתי את הורי הפצועים מעזה, ששמחו שמחת אמת אל מול המצלמות, שהילד "רק" נפצע. במנעד הסכנות, עדיף ילד חי ופצוע.

פחד מוות אינו מה שאנו מרגישים ביום הדין האישי שלנו, אלא אותו פחד הורי דק, קבוע, מודחק, סמוי מן העין, זה שמצניח לנו את הלב ממקומו ומדביק אותו לנשמה, פחד מצמית. לפעמים נוצר סדק ואז הפחד פורץ מעבר לכל הגיון סביר; ככה מצאתי את עצמי לפני מס' חודשים, באישון לילה, מסתובבת עם ילדה נמה ששוקלת 20 ק"ג על הידיים (אני עצמי לא שוקלת הרבה יותר מזה) כדי לחפש ילד מבלה שכבה לו הטלפון הנייד לכמה דקות. אשה רציונלית, רגועה, סבירה, אמא "קולית" – שכשעולה סילון לָּבָּת-הפחד הרותחת ממעמקי הנשמה, לא יכולה לעצור אותו.

כי זה חזק ממני, וכנראה מכולנו.

הנה פוסט ישן של אבי לן על הפחד: 12 משפטים על פחד.

המשפט הראשון:

"פחד הוא שומר-הסף שלך. הוא הראשון להתריע. הוא קורא לדריכות. במערך ההגנה שלך הוא חיל-החלוץ". 

 

FacebookTwitterGoogle+Share

בשבחי האליטיזם

שנים כתבתי באינטרנט תוך הפרדה ברורה בין 2 מחוזות:

כפובליציסטית, הקפדתי בקלה כבחמורה שלא להגיב לתגובות. מקומי ניתן לי (בזכות – התאמצתי לא מעט על מנת לבנות לי מקום) במאמר עצמו, ואת כל מה שהיה לי לומר – כתבתי שם.

כמנהלת קהילות (פמיניזם ב- IOL ואח"כ בתפוז, וקהילות צידיות, קטנות, העוסקות בייעוץ לקריירה נשית, ועד לפורום רעננה, היום) – הייתי חלק מהשיח. לא היו בו היררכיות של כותבת ומגיבים/ות, כולנו היינו מגיבות.

אחר כך התחיל עידן הבלוגוספירה והרשתות החברתיות. האדם המאה שאמר/ה לי ש"את חייבת להיות שם" גרמ/ה לי מן הסתם לפתוח שם כרטיס ובלוג.

כמי שמלמדת ומאמנת לרישות (נטוורקינג), המבט אל תוך מכמניה ומדמנתה (כאחת) של הרשת החברתית הוירטואלית המתקיימת מכוחה שלה וללא התערבויות עורכ/ת, היתה מעניינת. מסקנתי היא שעל מנת ליצור מדיה איכותית ואפקטיבית, מישהו/י בכל זאת צריך לנהל אותה ביד רמה, להכתיב מדיניות ולהציב גבולות. יע"ז, בהיעדר הגבולות ובחסות האנונימיות, מביאה הרשת הזו לידי ביטוי הרבה גילויים אישיים שלא היו נחשפים אחרת.

כבלוגרית – לקח לי זמן, הרבה זמן, לוותר על הנבדלות ולהתחבר למדיום שמקומי בו הוא גם במאמר עצמו וגם בתגובות. זה לא בא לי טבעי. כתבתי, הגיבו לי, עניתי, חלק מהדיונים היו אפילו מעניינים. נחשפתי שם לכותבים שלא הכרתי וחידדתי שם את השיח הפמיניסטי הנשי-גברי, המשותף, שעסקתי בו לא מעט באותה העת. אבל שם גם פגשתי את מי האפסַיִים של התרבות ושל ציר הערכים הישראלי והאנושי. הרבה לפני בובליל או לבנה שטרן ׁ(שהם ממותגיו העדכניים של השוביניזם-כחול-לבן), כבר התבלטה התופעה ברשת החברתית. למה?

  1. כי הם קיימים (יש להודות – והמלחמה האחרונה בעזה עזרה לנו לזכור).
  2. כי מדיניות האתר מאפשרת להם להיות הבונטון שלו (ראו הערה בהמשך על ההיקש הרחב יותר במדיניות הארגון, במדיות מקבילות שבבעלותו).
  3. כי א/נשים, ככלל, מעדיפים לקבל תשומת לב שלילית מאשר את היעדרה altogether…
  4. כי הייאוש והבדידות מביאים אותנו לוותר לעיתים על גבולות הכבוד הסגולי שלנו ולאבדן הבושה כמרסנת פנימית (הדרת הכבוד).

למען ההגינות אומר שכ"חיית אינטרנט" ותיקה, פגשתי כבר בעבר את האספסוף הזה. אולם היה זה אחד אחד ובמסגרות המעניקות גיבוי מעשי לכותביהן, פועלות על בסיס תקנון מחמיר ואינן מאפשרות לו לעשות "פרו ורבו" בשלל שמות בדויים ותחפושות, בחסות החופש להקים מעוזי שיח מכפישים ללא בקרת העורכ/ת.

אם נשוב לחוויית הבלוגוספירה הראשונית שלי, אזי אחרי חוויות מרטיטות של חשיפה לגילויים אישיים מביכים של כותבים באתר (מ- "יש לי זין קטן" ועד לפרטי הפרטים של מערכות יחסים אינטימיות בין כותבים ידועים יותר וידועים פחות), התפרצות בלתי נשלטת (גם כלפי כמובן – פמיניסטית ושמאלנית) של בהמיות אנושית של אספסוף שוביניסטי-לאומי-פוליטי, לשון הרע (זו שהיתה כלפי – הוגדרה אז ע"י האתר כ"חופש הביטוי". ההתכתבות התמוהה בנושא שמורה על לוח ליבי ובאאוטלוק שלי…יש לזכור שמדובר באתר, שבמקבילותיו בארגון נחשבות גם מודעות זנות וסחר בנשים כחלק מ"חופש הביטוי", או "חופש העיסוק"), השתוללות יצרית ונקמנית של כותבים בכותבים אחרים שלא הכירו מימיהם, הטרדות מיניות, הטרדות בכלל – סיימתי את מסלול המכשולים שלי לאורך היקפו של המעגל ושבתי לנקודת המוצא: הבחירה בנבדלות, בסוג של אליטיזם.

מזה כשנה אני כותבת כאן, בהנאה רבה.

אין חכמה כבעלת ניסיון – למען ההיגיינה הנפשית שלי ושל כולנו (ביטוי שלמדתי דווקא שם מאחד הכותבים היותר טובים, שפרש גם הוא) – אינני נותנת במה לאספסוף.

בהקשרים רחבים יותר, ניתן להקביל את הרשתות החברתיות הבלתי ממויינות ברשת, למה שקורה בכלל בחברה הישראלית. אם בעבר נדרשנו לערכים מוכחים, פעילות מוכחת למען הציבור, הדרת כבוד בסיסית, התנהגות הולמת, עמל ויזע על מנת לשרת את עם ישראל כחבר/ה בכנסת ישראל, הרי שהיום יכול/ה כל פעיל/ת שטח ללא כל הוכחת איכות להתקבל למסדר המנהיגות האולטימטיבי של מדינת ישראל. וכבר אמרו על כך לפני, שפני העם כפני מנהיגיו.

ככלל, הורדנו את הרף.

אם אני קוראת נכונה את המפה, הרי שהלינץ' הבא לא יקרה ברמאללה אלא כאן, בלב ליבן של ערי ישראל. מה שמותר במילים יהפוך במהרה בימינו למעשים. אבדן הגבולות בין המותר לאסור ובין האיכותי לירוד והלגיטימי לבל-ייעשה, הוא אפידמי ועובר מתחום חיים לתחום חיים. מי שמתיר את הרסן ומעמיק את המדמנה ברשת, הוא/היא מן הסתם אדם בעל/ת משפחה, עבודה, שכנים, עומד/ת בפקקים בבוקר ומתמודד/ת עם המורה של הילד/ה שלו/ה. קצרה הדרך.

בעצם….זה כבר קרה…

אז תזכרו -"איכות" היא קללה רק בפיהם של אלו שלא רוצים להתאמץ למענה. אם נקפיד להעלות את הרף, להעמיד כזה שכולנו נשאף אליו עם הפנים מעלה וריסון אלמנטארי של דחפים חייתיים, נחיה טוב יותר.

רק אליטיזם שמנוצל לרעה ע"י אותו דחף חייתי – אכן מגונה. הבה לא נתבלבל ביניהם.




הערה על אליטיזם:

כוונתי קרובה יותר לסוג המכונה "מריטוקרטי" – לפיו זכויות ההובלה הן של אלו שעברו הכשרה או בעלי כישורים מוכחים בתחומיהם. בראייה של מה שמתרחש היום בחברה הישראלית, נראה לי שהלכנו רחוק מדי ושפכנו את התינוק עם המים: הגינוי המוצדק לאליטיזם מעמדי שאינו קשור לכישרון וכישורים אישיים, גרם לנו לוותר באופן גורף על מנהיגות איכותית – אינטלקטואלית, מדינית, רעיונית או צבאית. מבחינה זו אנו יכולים להתקנא בשיטה החברתית האמריקאית, שמגדירה את האליטיזם הלגיטימי בבירור וכל אזרח/ית יכול/ה לשאוף ולהגיע אליו.

FacebookTwitterGoogle+Share

תפילת עמידה אלטרנטיבית

תפילת עמידה אלטרנטיבית

אדוני שפתי תפתח/י ופי יגיד תהילתך.

תנ/י לנדיבות, לאהבה ולרחמים שבי, תנ/י לך שבי,

לעלות בתפילתי זו.

ברוכ/ה את/ה ה' הנמצא/ת בתוכי, להבדיל בין טוב ורע, להזכיר את הטוב ולגרום לו להיעשות.

ברוכ/ה את/ה ה' אלוהינו ואלוהי אבותינו ואימותינו, אלוהי אברהם יצחק ויעקב, אלוהי שרה, רבקה, לאה, רחל, זילפה ובלהה, אל/ה חי/ה וקיימ/ת במעשי בניהם ובנותיהם. ברוכ/ה את/ה ה' המחייה בליבנו זיכרון מעשי קדם.

השיבינו נא לתורת צדקך ותנ/י בנו כח לשנות ולתקן את חולשותינו.

תנ/י בנו כח ותבונה לעבוד ולשמור את עולמך. השיבינו לאהבה את האדמה, היערות והחופים וסלח/י לנו על שכה קלקלנו. ברוכ/ה את/ה ה' בורא/ת עולם.

תנ/י בנו הכח להגן על אלו אשר נבצר מהם להגן על עצמם. תנ/י בנו האומץ להתגייס למענם כמיטב יכולתנו גם במחיר חוסר אהדה אלינו. הזכירנו נא את הבאים בימים לבל ניטוש אותם בעת שֵׂיבָתם. את הילדים שאינם זוכים למילה מנחמת ויד מוחה דמעה. את הזרים העובדים למעננו החשופים לניצול ולעושק. את הנשים המוכות שכה קשה לשמוע את זעקתן המוחנקת ואת זעקת ילדיהן. את החסרים גג לראשם, ואת כל הנחמס/ת והנדכא/ת הקורא/ת ואין לו/ה שומע/ת, אין לו/ה פודה. ברוכ/ה את/ה ה' הנותנ/ת לאדם אושר לאמר עם עלותו/ה על משכבו/ה: "טוב עשיתי היום".

תנ/י בנו את הסובלנו לקבל את השונים מאיתנו: את המוגבלים בשכלם או גופם, את בני ובנות האמונות השונות משלנו, את בני ובנות ההעדפות המיניות השונות משלנו, את בני ובנות הגזעים והצבעים השונים משלנו, את בני ובנות המעמד וסגנון החיים השונים משלנו.

איננו נקיים, ה' אלוהינו, מרחשי רוע על זולתנו על לא עוול בכפם/ן. עזְרֵנו לקבלם ולפעול למענם בעת מצוקה. ברוכ/ה את/ה ה' הבורא/ת יצוריו באינספור פנים.

שמור/י עלינו ועל יקירינו מפני הצער וייסורים שבמחלות הגוף והנפש. תנ/י לנו שכר ישר לפעול את שביכולתנו כדי לשמור על בריאות גופינו ונפשנו ותנ/י בידי העוסקים והעוסקות במחקר וברפואה להקל על הסבל האנושי. 

מעפר באנו, ה' אלוהינו, ותנ/י לנו אל עפר לשוב ללא סבל ודווי. ברוכ/ה את/ה ה' אלוהינו מחייה וממית/ה אדם בצלמו/ה.

שמור/י והגנ/י עלינו בפני הקטל הנורא בדרכים. תנ/י הגיון, חכמה וסבלנות בכל האוחזים בהגה. הזכירינו יומיום את החיים היקרים אשר נקטפו לשווא ואל תשכיחנו שגם אנו איננו נקיים לבל תשלוט בנו קלות הדעת, יוהרה ורתחה. ברוכ/ה את/ה ה' הנותנ/ת שכל טוב ולב טוב בקרב הנוהגים והנוהגות בדרכים.

תנ/י אהבה, סובלנות ורעות בין אישה לאיש ובין איש לאישה, ובקרב כל אשר בחרו להצמיח את אהבתם במעגלי שיתוף ואחריות. ברוכ/ה את/ה ה' הנותנ/ת באדם תבונה להפוך ימי מריבה אפלים לימי חברות ואור.

תנ/י בנו את הכח לקיים את נפשותינו. אנו מתפללים אליך ה' אלוהינו למען הזכות לעמל ועבודה לפרנסתנו ופרנסת בני ובנות ביתנו. ברוכ/ה את/ה ה' הנותנ/ת לאדם לראות חיים ביגיע כפיו/ה.

שכון/י בשלום בתוך ירושלים בירת מדינת ישראל כאשר דיברת וברכ/י מתוכה את מדינת ישראל ומדינות כל העמים בשלווה, שלום וביטחון.

ברוכ/ה את/ה ה' שומר/ת ישראל וכל העמים.

FacebookTwitterGoogle+Share

לבנה שטרן את מגעילה אותי

מפגן האטימות האלים והמביש של לבנה שטרן אל מול פני ד"ר אבולעייש, שאבד אתמול 3 מבנותיו, הראה לנו את פניה הכעורים של ישראל 2009. אב שכול, ששתי בנות נוספות שלו עדיין נאבקות על חייהן, איש שלום שצה"ל ידע שזהו ביתו והפגיז אותו בכל זאת, מבלה את יומו הראשון כאב שכול במגננה מול אספסוף ישראלי ומול צבא לא יושרתי שאינו מוכן להודות בטעויותיו ומאשים, כשיטה, תמיד את הקורבן.

אותה שטרן, מדווח לנו שלומי אלדר מערוץ 10, אולי יש לה בן צנחן – אבל הוא לא בעזה. השימוש בארכיטיפ ה"אמא של חייל" על מנת למנף בעזרתו התנהגות אלימה של אספסוף מתלהם, היא מתוצרי הכיבוש. רוצים לדעת מה זאת אומרת "הכיבוש משחית"? צפו שוב ושוב בלבנה שטרן. בסוף, זה יחלחל. תבינו.

האם מישהו מאיתנו חשב שנרפאנו מתחלואי השלטון והצבא שהציפה מלחמת לבנון השניה, ולא בפעם הראשונה? אני בספק. העדפנו להאמין לדימוי האחדות אל מול צרֵינו, שמחבר אותנו לסוג של רומנטיזציה של ימי אחדות ישראל, אז – כשנלחמנו על קיומינו. עם ישראל מתפקד כבר שלושה שבועות כשחקן במשחק תפקידים. שם ההצגה היא "הקונצנזוס". יהונתן גפן, בתשובתו (הלא-משהו) למיצג ה- Old Boys Club של עודד טירה, אמר שלא צריך לעשות משהו כדי שתתחוללנה הזוועות שאנו מחוללים. מספיק שנשתוק. ועם ישראל שותק, לגמרי.

מה יש מאחורי הקונצנזוס? כלום.

טוהר הנשק? אין.

צבא מקצועי? לא ממש.

מנהיגות פיקודית? סלקטיבית.

מוסר? מחיק, לא משהו שחזק מהאדם עצמו.

תבונה אסטרטגית? כשתמצאו אותה במנהיגות הצבאית והמדינית של ישראל, ספרו לי.

יעדי המבצע? אין כאלו, אז ברור ש"השגנו אותם".

גלעד שליט? חפשו למי שם (בממשלה? בצמרת צה"ל?) אכפת.

מה שכן, האלוף יואב גלנט סלל את דרכו, בצעדה טוסטסטרונית אלימה על מאות גופות של ילדים פלשתינאים, עם הישג מופלא של מאות רקטות שנורו על ישראל וכמה נערים ישראלים הרוגים ופצועים מירי כוחותינו, וע"י השתקת התקשורת והסתרת מידע מכוונת, לכס הרמטכ"ל. אין ספק שעבור עצמו הוא אסטרטג צמרת.

אנחנו, נמשיך לצאת כל כמה שנים למלחמה חדשה שמנסה לשרת את הקריירה הצבאית או המנהיגותית של גנרל כזה או אחר, לרוב מהצד הישראלי של הגבול. חלק יצליחו יותר, חלק פחות. אנחנו – גם הישראלים וגם הפלשתינאים – תמיד נפסיד.

אחרי המלחמה הזו אולי לא תהיה ועדת חקירה. עידן המיתוג והייעוץ התקשורתי עשה טוב למלחמה הנוכחית – היא נוהלה מלכתחילה כאילו שמשרד יחסי ציבור נתן בה את ההוראות ושחרר את המידע (או, למעשה, לא). ההישג המיתוגי הושג – הקונצנזוס. בזכותו, הופך בעינינו הכישלון להצלחה. ומהי המציאות אם לא מה שרָץ לנו בין האוזניים?

ועוד לא דיברנו על ההבדל ביחס התקשורת והציבור לדובר צה"ל הנוכחי, אבי בניהו, לבין יחסם במלחמת לבנון השניה למירי רגב, קודמתו. למרות שבניהו אינו נראה כמו מישהו שמסוגל לעשות פזצט"ות, לרוץ עם הכוחות הלוחמים על ג'בלאות בשכפ"צ מלא ולייצג את תדמיתו המבצעית-בכושר-גבוה של הצבא, די לנו לדעת שהוא גבר, ולראות את מבט עיניו הממוקד וקולו שיורד בחצי אוקטבה כשהוא עובר ל"מצב" מול התקשורת – כדי שנאמין לו. ובכן, אני לא מאמינה לאף מילה שיוצאת לו מהפה. ואני לא לבד בעניין הזה.

ולבנה שטרן? היא מהסוג שמתרבה והולך, בעידן הבובליליזם, ואם פעם היו כאלה כמוה מתביישים קצת, כי ברור להם שיש צרימה קטנה בלהאשים אב פלשתינאי שכול במות בנותיו מפגז כוחותינו ובהפיכת איש שלום ידוע ומוכר ורופא בישראל ל"אוייב" – היום הם הבונטון.

דה-הומניזציה של האחר היא לא תהליך מודע. להיפך, היא תהליך שעובר עם שלם, בטרנספורמציה אבולוציונית מבני אנוש לאספסוף.

תהליך של אבדן התודעה. 

נ.ב.

אם פעם ראינו תופעות של שמחה ברברית לנוכח סבלו של האחר רק מעבר לגבול וגינינו אותה בצקצוק שפתיים – הרי שאין ספק שהשתלבנו. גם זו לטובה.

FacebookTwitterGoogle+Share