תקשורת, אימון והדרכה

זה מטריד אותי – גרסת האתר

                                                 http://hatrada.com

על הספר:

כמעט שאין אישה בישראל שלא עברה הטרדה מינית;

אבל מה לעשות כדי לצפות הטרדה ולנסות למנוע אותה? מנגד, גברים רבים תוהים האם התנהגותם כלפי נשים עודנה מותרת, ולא מעטים חוששים מפני תלונות שווא; מה לעשות כדי לא להכשל בהטרדה, ולא להחשף לתביעת שווא?

בישראל קיים חוק למניעת הטרדות מיניות, והספר זה מטריד אותי מציג את החוק ותשובות לשאלות “יום יום” שהוא מעורר. הוא מסביר מה אסור, מדוע, וכיצד להתמודד עם הטרדה. הספר, מקיף, שיטתי, מקצועי וקריא ו”ידידותי למשתמשים”, מביא שלושים סיפורים של הטרדה (”אירועים”) המתארים סיטואציות מן החיים, שרבים אינם יודעים לזהותן כהטרדות מיניות אסורות.

הסיפורים נועדו להרחיב את המודעות הציבורית לכל גווני ההתנהגויות האסורות, ולשרטט את הקו בין המותר והאסור (למשל – כשאחד מבני זוג רוצה להיפרד, והשני מאיים שאם יעזוב אותו הוא יפיץ עליו דברים שיפגעו בפרנסתו או במעמדו החברתי – מעטים מודעים לכך שזוהי סחיטה מינית באיומים, המהווה הטרדה מינית).

למי מיועד הספר?

לספר הזה זקוקים כל אישה ולכל גבר. הוא מיועד גם לאנשי מקצוע העוסקים בתחום: לשופטות ולשופטים, לעורכי דין ולעורכות דין, למנהלים ולמנהלות שיש להם אחריות על התנהלות תקינה במקומות עבודה, בידור וארגונים חברתיים. הספר חיוני במיוחד לאחראיות על הטרדה מינית במקומות עבודה, ולסטודנטים וסטודנטיות למשפטים ולמדעי החברה.

אם הגעתן/ם לעמוד הזה – אנא גלשו מכאן לאתר הספר. תמצאו את לשון החוק ומידע חיוני רב אודות יישומיו. כמו כן, המלצות על הספר וחומרים רלוונטיים שיסייעו לכם/ן להתמודד עם מקרי הטרדה מינית;

  • “ביום שקיבלתי את ספרה של ד”ר אורית קמיר, הגיע אלי מייל ששלחה לי חברה, מרצה באחת האוניברסיטאות. המייל, שנשלח על ידי סטודנטית שלה, הכיל תוכן מיני ברור, והחברה ביקשה לדעת כיצד להגיב.
    חמושה בספרה של קמיר, זיהיתי במכתב הצעה מינית והתייחסות למיניותה בדרך שעשויה לסבך אותה בעתיד בהאשמות של הטרדה מינית”… טלי ברנר, אתר קולך.

ליצירת קשר לרכישת הספר “זה מטריד אותי” וגיבוש פעילויות ארגוניות (סדנאות והרצאות, עם או בלי הסרט) בנושא –

לבלוג של אורית: www.notes.co.il/orit/

גרסת הסרט
סרט הדרכה שהופק על ידי לפ”ם עבור הרשות לקידום מעמד האישה ומושתת על ספר זה, נועד לאפשר לכל מקום עבודה ומוסד להשכלה לקיים השתלמויות ולהדריך עובדים ותלמידים בחוק ובהסדרים שהוא קובע. כל אחראית על יישום החוק במקום עבודה זכאית להזמין ולקבל עותק של הסרט ללא תשלום. השתלמות, הסברה ודיונים הם שיהפכו את החוק למציאות.

FacebookTwitterGoogle+Share

תשחררו אותו, תשחררו אותם כדי שישחררו אותו. די!

הקפצתי את הפוסט והוספתי טקסט. עד להחלטת הממשלה – זה יהיה באוויר. אני לא יוצאת אמנם להפגין בירושלים, אבל המקלדת היא רגלי הצועדות במחאה.

על מה הם יושבים לעזזל בישיבת הממשלה?

הלב קטן,

המחשבה קטנה וצרה,

על הקוד האתי הנקמני והמפוקפק שלהם חתום מי שכבר הפסיד. ההורים של גלעד וגלעד עצמו עוד יכולים להרוויח.

מה המסר באי אישורה של העסקה למגוייסי העתיד?

אני יודעת מה אני אומר לבן שלי אם זה יקרה: תחשוב טוב טוב אם להתגייס לצבא, שיקח אותך עמוק לקרבות אלימים ומיותרים, ויפקיר אותך שם לגורלך.

אז טלו קורה.

ההימנעות של עכשיו היא רק המתאבן, המחיר הלאומי שנשלם על כך, יעלה כמובן על סיפוק יצריו הרגעיים של האגו הלאומני הנרקסיסטי, שהוביל עד כה את המהלכים.

אם נפסיד את גלעד – הפסדנו את הבסיס המוסרי לקיומו של המפעל הציוני, אם הוא לא ממושכן כבר מזמן.

תנו תקווה, לגלעד ודרכו גם לארץ הזאת.

טקסט שכתבתי בחורף שעבר לאחר ביקור במאהל של אביבה וגלעד שליט;

בשם המתים, או בשם הדוֹגמה?

מפגן קהותו הבינאישית של הכאב האישי הוא מפגן מתסכל מתסכל, דווקא משום שלכאורה לא ניתן לבוא אליו בטענות. האנשים הללו פועלים ומופעלים מכאב. אבל את כאבם הם בחרו להפגין דווקא אל מול פניה של משפחת שליט, מרחק פסיעות ממנה, מעבר לכביש. המאהל שלהם עזוב. יש בו צלליות אדם בשחור ואדום ומאות שמות מודפסים, של הרוגי טרור שרוב משפחותיהם לא נשאלו האם הם מוכנים שייעשה שימוש כזה במתים כדי להרוג את החי. השכול של מיעוט העבדקנים שאכלסו את המאהל העזוב הזה זועק מהדֶקוֹר, מהעזובה ומנרות הנשמה. הוא כואב לא פחות מזה של משפחת שליט. רק שכשאנחנו למדים שמאחוריהם עומד ארגון אלמגור, שהוקם ע"י רבנים מהימין הקיצוני, נראה על פניו שלא הכאב הקים את המאהל אלא האג'נדה, זו שבדומה לאיסלאם המיליטנטי, מקדשת את הרעיון והגאווה הלאומית על פני קדושת החיים.

שיגרתי היום "יריית ניסוי" של המחשבה הזו בשבתי בבית הקפה השכונתי ונתקלתי בהתנגדות רגשית עצומה של הנוכחים לכל נימה של ביקורת על בחירתם הצינית, האכזרית (דה פקטו) של אלמגור למקם את המאהל שלהם ממש אל מול פניהם המאופקות של אביבה ונועם שליט. עברה בי לכן המחשבה שהציניות אף גדולה מששיערתי – שכן אנשי אלמגור יודעים שהכאב שלהם קדוש בעיני החברה הישראלית ועושים בו שימוש על מנת לערער על קדושת חייו של גלעד.

שלא תבינו אותי באופן מוטעה: ליבי עם כאבם, כפי שאני מאמינה שאכן ליבם עם כאבה של משפ' שליט, רק שכנראה שהמאהל לא מוקם מול משפחת שליט בשמו של הכאב הזה, אלא בשמה של כוונה פוליטית, רעיונית וכּתית רחבה ממנו והרבה פחות אישית ואנושית ממנו.

 

ופוסט עכשווי של טלי כוכבי

FacebookTwitterGoogle+Share

בגשם בככר ספרא

אתמול, בעודי משוטטת לי בין מדפי השופרסל דיל ברעננה עם עגלה עמוסת כל טוב, צלצל הטלפון שלי ומתוכו קפץ הדיסוננס, ממש קוואנטום-ליפ; על הקו היתה אשה שהציגה את עצמה בקול רועד כ- ס', שיושבת כבר חודש בגשם ובקור בככר ספרא בירושלים, עד שהרווחה יחזירו לה את הבנות. רבות נכתב בבלוג הזה ובכלל, על מדיניות ההשמה החוץ-ביתית של משרד הרווחה, שבאה בעיקר להזין מערך של עובדים ותקציבים המיועדים לנושא. ממש לא את טובת הילד, טובת ההורים וטובת המשפחה. מספיק לקרוא קצת סיפורים בבלוג הפרת זכויות הילד והמשפחה, בפורום משמורת הוגנת.

בין מדפי החלב והבשר, חיפשתי בקדחתנות מי שיסע עם מצלמות לככר ספרא. מצלמות הן נשק יום הדין בענייני צנעת הפרט, אולם הן גם נשק יום הדין בכל האמור להרתעת פקידות סעד לסדרי דין ו/או חוק נוער מביצוע הוצאות ילדים מהבית שלא לצורך: הן מפחדות מתקשורת. לא רק הן – גם הממונים עליהן (שחוששים פן תישמטנה ידיות סיר הבשר מידיהם) וגם כבוד השר ומקורביו, שממש לא צריכים שערוריות שתירשמנה על הקיר הפוליטי שלהם.

סיפרו לי שיש כתבת רווחה שכבר עשתה משהו עם הסיפור של ס', אז טלפנתי אליה. כן, היא ניסתה לעזור לה באופן אישי אולם ס' בעייתית ולא קבלה את הפתרונות המוצעים. לא, היא לא עשתה על זה כתבה כי לא צריך לחשוף אותה (את ס') בטלויזיה. תביני, היא אמרה, הסיפור יותר מורכב ממה שנראה לך. חברתי מ', למודת קרבות נגד הרווחה ובעד קורבנותיה, אמרה מייד באירוניה עייפה: בטח שהיא לא אייטם, הרי היא לא הסכימה לפתרונות שהציעו לה והמדיה לא עושה אייטמים על מי שמרגיזים אותה.

היתה אולי כוונה טובה בטיפול בנושא, אולם לא דרייב עיתונאי של ממש, וגם לא הבנה תחקירית רצינית של השיטה;

אחד ממרכיבי השיטה בהתעללות ממסדית באזרח/ית (לא רק כאן – זו שיטה ידועה מקדמת דנא) היא ניצול מרכיב רעוע בנפש הקורבן על מנת להוביל את הקורבן אל פי התהום ולגרום לו לדחוף את עצמו למטה. אז, אומרת השיטה: אתם רואים – הוא לא כשיר. אני רואה את זה במקרים קשים אליהם נחשפתי של "השמה חוץ ביתית" (מינוח מכובס ל"ניקח ממך את הילדים כי אנחנו יכולים").

עוד מרכיב בשיטה היא להציע לקורבן פתרונות שנראים טובים למציע/ה אולם לא נאים בעיני הקורבן, ומאחר ומעצם הפוזיציה הראשונית בה הושמ/ה הקורבן אין לו/לה זכות בחירה באשר לפתרונות המתאימים לו/לה – להכריז עליה/ו כ"לא משתפ/ת פעולה". אם או אב שאינם משתפים פעולה ושיצאו מדעתם (תגובה נורמלית) בשל האיום לגזול מהם את ילדיהם – הם מזון מדמם שחושי המערכת הטורפת מריחות ממרחק רב. ידה הארוכה של פקידת הסעד מצפת הגיעה עד ככר ספרא בירושלים. מאחר ובתי המשפט מתייחסים לתסקירי פק"ס כאל תורה מסיני – הדרך להוצאת צו והבאת הילדים, במחיר טראומה קשה, למרכזי חירום ופנימיות – קצרה.

מה קורה שם לילדים? בדידות, פחד, עלבון, אימה, התעללויות נפשיות ופיזיות (גם ובעיקר מילדים אחרים), תחושת נטישה, התעללויות מיניות (כנ'ל), חריצת חתך עמוק בנשמתם. כמו שאמרנו: טובת הילד.

אנחנו, ה"מושיעות", מגיעות תמיד באמצע הסיפור, ולא היינו עדות לניואנסים שיצרו אותו. הסיפור שמספרים לנו לעולם אינו הסיפור השלם והמלא, אין לנו את הכלים לשפוט את ההורים או את המצב (מנקודת מבטינו בת המזל והשופעת), ויש בו רק אמת אחת: זו של הקורבן, של הפרדת הילדים מהוריהם והריסת התא המשפחתי (פשוט כי לא מתועלים תקציבי רווחה מספקים לשיקומו, אלא רק להריסתו).

באופן תמוה, החשיבה הזו, שאמורה היתה להיות כטוטפות בין עיני אנשי הרווחה – בולטת שם בהיעדרה.

לא נותר לי אלא לקוות ש:

  1. מישהו ירים את הכפפה ויעשה תחקיר רציני ומקיף בעניינה של ס', של פקידת הסעד בצפת ושל נושא ההשמה החוץ ביתית כשיטה ממסדית לשבירת רוח הפרט ועשיית רווחים משניים על גבו.
  2. שהיום לא יהיה גשם בככר ספרא ו- ס' תוכל לשבת כמה דקות לנמנם בשמש חורפית חמימה, לפני דרך החתחתים שעוד מצפה לה.

חוק נמרודי ומוזס נגד אדלסון

כבר כתבו את זה קודם לפני: וולווט, רגב, דרוקר ומרמרי.

אם לקשר לנושא הקודם, הרי שנתקלתי בעבר בתחקיר על התעללות בילדים בפנימייה של הרווחה, שנגנז כי השר התקשר לעורך. לעיתונות ולקשרי הון שלטון שלום. אני לא בטוחה לגבי הילדים.

בכלל, זו נהייתה שיטה: שימוש בכנסת ובבית המשפט כדי (מחקו את המיותר) לסגור חשבון, להשיג בלעדיות מסחרית, לצאת מהמינוס, להשיג רווחים לקבוצה החברתית שלהם, להשתלט על תחום עיסוק כזה או אחר או להתנקם במישהו שעצבן אותם.

דוגמאות?

יורי גיא רון, יו"ר לשכת עורכי הדין, עליו ועל העסק שלו לעיצוב והפקת מודעות זנות כבר כתבתי לאחרונה, עולה שוב לכותרתו בהקשרנו החדש: עושה שימוש בבית המשפט על מנת לעשות (כדבר הכותרת בכלכליסט) סדרת חינוך למזכירה שלו, באמצעות תביעה משפטית מופרכת בגודלה (96K ש"ח) נגד משתכרת-פחות-מהשכר-הממוצע, כי נסעה לאילת עם בעלה כשהוא חשב שהיא חולה.

נמרודי ומוזס יסלקו ככה את המתחרה. או לא (נקווה שפחד הח"כים מטרור העיתונות החופשית נגד המהלך, יגבר על פחדם מהטרור שמפעילים בעלי העיתונים בעד החוק).

איגודים מקצועיים מייצרים ככה חקיקה ה"מסדירה את התחום" על פי קריטריונים שרק חברי האיגוד היוזם מכירים ויכולים להסמיך אליו (ע"ע יוזמת חוק המאמנים, למשל).

חוק הבאת עובדי סיעוד נתפר בזמנו להסדרת "השוק הפרוץ" (המינוח האהוב על מי שפונים לח"כים בנייר עמדה בפונט 14 ורווח כפול, שמניב חוק שהח"כים עצמם לא בהכרח מבינים את משמעותו) וחפירת תעלה דמיונית המתעלת את רווחי השוק הפרוץ לכיסים העמוקים של מקורבי ש"ס.

ליצמן מעביר תקציבים בהצבעת ממשלה לטיפולי שיניים ל(בעיקר)ילדים חרדיים.

גם האינפלציה בתביעות לשון הרע מצביעה על בית המשפט ועל חסות המחוקק כערוץ אטרקטיבי לשיפוצי אגו חבוט וכחלופה ליכולת התמודדות חברתית פשוטה של התובעים (גם אני הייתי לאחרונה קורבן לאחד כזה – פעמיים הבהיר השופט שהוא מצוי במלכוד החוק וזכות התביעה של התובע אולם נהיר לו שמדובר בניצול לרעה של מערכת המשפט, פעמיים פטר אותי באופנים שונים מהתביעה ומעונשו של אותו תובע סדרתי).

הערה פמיניסטית:

נראה שלירות על זבובים בתותחים זו תכונתו הטובה של ה"גבר גבר", זה שהתגים ליד שמו באינטרנט או דפי העיתון שלו מובילים איכשהו גם לזנות, ליווי, ומיני אביוז אחר של נשים. המחוקק ובית המשפט הם אחלה תותח.

בוז'י והרחם הלאומית

הרצוג מנסה להוכיח נאורות. הבעיה היא שבכל פעם שפוליטיקאי ממין זכר מנסה להוכיח נאורות – יש נשים בעם שמשלמות את המחיר.

ככה זה עם מיסוד הזנות, אישור שידורי הפורמנוגרפיה, ניטרול האפשרות לחסימה סלקטיבית של האינטרנט לתכני פורנו, וככה זה עם השטות האינפנטילית (למי שמתיימר להיות פוליטיקאי מוסרי וחברתי) והנצלנית של אישור פונדקאות לזוגות חד מיניים.

אם קודם לכן היו מעט נשים ששימשו שקית איברים לטובת האספירציות ההוריות הקפריזיות (My way or no way – רק ילדים ביולוגיים שלי) של הורים To be קהים, נרקסיסטיים ונטולי חשיבה חברתית, הרי שכעת יהיו מעט יותר.

פונדקאות היא מעמדית והריון הוא דבר מסוכן. אין הבדל גדול לטעמי בין סחר באיברים מכל סוג שהוא לסחר באיברים לצורך הולדת תינוקות. פונדקאות היא הניצול האולטימטיבי של גוף האשה, ובוז'י הופך את זה לאידיאולוגיה, שם על זה ארגומטציה מזוייפת של "שוויון". תפקידו, כשר הרווחה, לדאוג לרווחת החלשים, או במקרה זה – החלשות. רק שזה לא יביא לו תרומות ובוחרים בסיבוב הבא. הכלכלה הורודה כן.

אם קודם עדיין היה סימן שאלה על מחשבתי שמא מפלגת העבודה אבדה את הבסיס האידיאולוגי-חברתי המצדיק את קיומה, בוז'י העניק לי כעת סימן קריאה, על מגש איברים כסוף.

 

זה רק חלק ממה שקרה השבוע. רק חלק.

FacebookTwitterGoogle+Share

כשרות היא בסך הכל פוליטיקת ביבים

תמצית העניין, מתוך אתר כיוון, שאף מקיים ראיון עם פנינה קונפורטי בעקבות החלטת בג"צ בעניינה:

בדצמבר 2002 פורסמה בגיליון 31 של כיוון כתבה על פנינה קונפורטי במסגרת הטור 'נשים עובדות'. זמן קצר לאחר מכן נתלו כרזות ברחבי הישוב גן יבנה שבו מתגוררת משפחת קונפורטי, ושם גם נמצאת הקונדיטוריה של פנינה 'פנינה פאי'.

הכרזות שהאשימו את פנינה במיסיונריות פגעו קשה בשתי הקונדיטוריות שבבעלותה בגן יבנה ובאשדוד.

בעקבות הגילוי הפומבי על אמונתה של פנינה סירבה המועצה הדתית של אשדוד לתת לעסק תעודת כשרות, ומאז 2003 התברר המקרה שלה בבג"ץ. פנינה יוצגה בבג"ץ על ידי עורך הדין אליעד שרגא, שהוא גם היו"ר והמייסד של התנועה למען איכות השלטון בישראל. מולה עמדו מועצת הרבנות הראשית לישראל, רבנות גן יבנה והרבנות הראשית של אשדוד.

ב-29 ביוני 2009 פסקו שלושת השופטים אליעזר ריבלין, סלים ג'ובראן ויורם דנציגר שאין למנוע את תעודת הכשרות מ'פנינה פאי' כל עוד היא עומדת בדרישות הכשרות. בפסק הדין כתב המשנה לנשיאה השופט ריבלין ש"העותרת תהא זכאית לקבל תעודת כשרות בעסק שלה בעיר אשדוד בכפוף למילוי התנאים הרגילים למתן כשרות לעסק מסוג זה".

בחוות דעתו כותב השופט דנציגר: "במקרה שלפנינו מעוררת התנהלותם של המשיבים 1 ו-3 [מועצת הרבנות הראשית והרבנות הראשית של אשדוד] תחושה קשה בלשון המעטה. מהתנהלות זו עולה כי ככל שהדבר תלוי במשיבים 1 ו-3, רק מי שהנו יהודי יזכה לקבל את תעודת הכשרות הנכספת. התנהלות זו בלתי סבירה ובלתי מידתית ולא ניתן לטעמי לתת לה יד".

קישורים נוספים לסיפור: ערוץ 7 (הם מפחדים מאבדן ההגמוניה הדתית על הכשרות), YNET

התוודעתי לסיפור הזה בהקשבה, תוך כדי נסיעה, לתכניתה של יעל דן, עושים צהריים, בגל"צ. יעל דן ראיינה את פנינה קונפורטי – מסורבת הכשרות, ואת הרב הראשי של רבנות גן יבנה. השיחה עם הרב היתה הזויה משהו, דו שיח של חרשים, או שמא – של חרש אחד (למי שלא הבינ/ה – הרב, כמובן).

טיעוני הרב

1. לא ניתן להניח את הכשרות בידי מי שאינו/ה יהודי/ה.

2. מי שאינו/ה יהודי/ה, יש להציב עליו/ה השגחה מתמדת של יהודי (בלי לוכסן-ה', כמובן) 24/7. אם שליח המזון אינו יהודי, יש לארוז את המזון המובל באריזת חותם אחת, למניעת מגע כלשהו שימנע את הכשרות למרות שהמזון יוצר בתנאי כשרות מלאה והשליח אינו נוגע במזון.

3. יהודי/ה מומר/ת – הדרישה להשגחה היא 24/7 ויש למסור את מפתחות המאפיה לידי המשגיח (ללא לוכסן-ה'), כשהובלת המזון ע"י בעלי העסק דורשת חותם כפול. ככה יעשה לאיש/ה העז/ה לצאת מקהל ישראל.  

4. אין לו שום כוונה לציית לצו בג"צ או לצו אחר של המדינה. הוא מעדיף לשבת בכלא ולא לעשות כדבר הצו. אין משמעות בעיניו לכך שמדובר במדינת חוק וב"צו מלכות".

5. הבג"צ לא מבין שהכשרות היא הלכתית ולא פוליטית (ובכך הוא מייחס לבג"צ פוליטיות ולא חוק, ואינו מכיר בעמדת המדינה כערכית או חוקית, בהתאמה לסירובו לקבל את הפסיקה, ע"פ סעיף 4 כאן - חב"ה).

הסבריי לטיעוני הרב

1. הכשרות בסדר העבודה במסעדות היא עניין טכני, שעיקרו הוא הפרדה על פי פרוטוקול ברור בין בשר לחלב ושימוש בחומרי גלם כשרים במקורם, בפרוטוקול הכנה שבחלק מהמקרים מפורט אף הוא. בכל העולם מתקיימים ומקיימים את עצמם בכבוד (היינו – זוכים ללקוחות יהודים רבים) בתי אוכל ומפעלי מזון, שאינם דווקא בבעלות יהודית. ההבדל בין אלו שזוכים בכשרות לאילו שלא, טמון בדרך כלל ביכולת השלמונים של בעל/ת המקום.

2. הצו הזה הינו צו פוליטי-כלכלי במהותו, שתפקידו להבטיח מס' דברים:

   א. שימור גבולותיה האתניים של הקבוצה ומניעת התערבבות עם מי שאינם יהודים ע"י כך שהיצרנים, העובדים, השליחים והלקוחות – כולם יהודים. אין אפשרות לבוא במגע של ממש עם מי שאינו יהודי.

   ב. שימור המערך הכלכלי כולו בידי יהודי הקבוצה: ההזדמנויות התעסוקתיות והכלכליות נשארות בידיה האקסקלוסיביות של הקבוצה, המקיימת משק יהודי-אוטרקי באמצעות צווים דתיים. היינו (מתקשר לסעיף 5 של כבוד הרב) –  שימוש פוליטי בהלכה על מנת ליצור מתווה קבוצתי פוליטי שאינו מאפשר היחלצות מהקבוצה (כאחרונת הכתות).

   ג. שימור סעיפים א'+ב' ע"י יצירת תלות כלכלית, ובאמצעות סחטנות כלכלית (קיום העסק מותנה בצייתנות לרבנות).

3. במקרה של יהודי/ה מומר/ה, הרי שכאן נפלה בידי הרב ודומיו (קודמיו ומקביליו לאורך הדורות) הזדמנות פז ליצור איום שמגביר את ההישארות מתוך פחד בגבולות הקבוצה: גורלו של יהודי מומר והיחס אליו קשים שבעתיים מאלו המכוונים לגוי/ה מלידה. ככה יעשה לאיש (או לאשה).

זאת מן הסתם גם הסיבה שאין התייחסות בהחלטת הרבנות לכך שקונפורטי מעולם לא המירה את דתה: היא רואה עצמה כיהודיה שמאמינה גם בישוע. מצד הרבנים, היא "מומרת על פי ההלכה". כלומר – למרות שמעולם לא המירה את דתה והיא יהודיה כשרה לכל עניין ודבר, הם הכריזו עליה כמומרת על מנת לעשות בה שימשו לאיים על שאר הקהילה פן ילכו בדרכיה.

4. קיומם של הכללים הפוליטיים הללו (שאין בינם לבין כשרות דבר מלבד הכוונה הפוליטית-טוטליטרית במהותה של קברניטי הקבוצה היהודית) מותנה באי הכרה בדינה דה מלכותה. סעיף 3 מחמיר את העניין, שכן מבחינתם של האוחזים בקרני מזבחה המדמם של ההלכה, כל אקט חברתי-ערכי-הומאני של יהודים שאינו תחת מרות כתביה הפוליטיים של ההלכה, דינו כדין יהודי מומר.

החלום הרטוב (טפו טפו טפו על כל הליליות שיוצאות משם) של רבנים הוא להפוך לקורבנה הקדוש של החילונות ההומאנית, כתרגיל מנהיגות יחצ"ני ומצויין של ההלכה ופוסקיה כלפי מאמיניהם. אז למה שיסכים לקבל דין מלכות? ולמה שיחשוב על הכשרות עצמה והאם היא מתקיימת טכנית במאפייתה של קונפורטי?

5. אני מניחה שהרב הנכבד אינו עושה שקר בנפשו שלו כשהוא מעמיד הלכה מול פוליטיקה. הוא יודע מה הוא עושה: על מנת לשמר את גבולות הקבוצה ואת מרכזי הכוח והשליטה שלו ושל שכמותו באותם מרכזי כח, הוא מחוייב לעשות שקר שכזה בלב מאמיניו, שאחרת לא יוכל לקיים את מאזן האימה מול מאמיניו והקבוצה תאבד את ההגדרה הדוגמאטית והמדוייקת של גבולותיה ותעשה לעצמה רבנים (ממשיים או אמונות) אחרים.

קבלת דין מלכות ומתן לגיטימציה לזכותה של קונפורטי להכרה בכשרות עסקיה (שגם היום מנוהלים בכשרות מלאה, רק ללא תעודה), תהווה מסר למאמינים שניתן לקיים מו"מ עם ההלכה ופוסקיה ולהגמיש מעט את הכללים. ככל קבוצה, הפחד ממה שקורה בחוץ ומשינוי המבנה הפנימי בשל השפעות חיצוניות, מכשיר את כל העוולות ואת עשיית כל כללי האל-תעשה הרשומים בתורה. יש דין אחד לקבוצה – ודין אחר למי שמחוצה לה. הרב הזה אינו לבד, הוא בסה"כ משל לכלל נציגי ההלכה היהודית עלי אדמות (למעט חריגים ספורים).

הצביעות בעניין זה היא בלתי נסבלת לאדם בעל/ת אינטגריטי בסיסי, שכן בעקבות פסיקת בג"צ מיהר הרב (כן, זה שלא ראה כשבנו הפליא מכותיו בזמנו בביתו שלו, על שהעזה לצאת עם חילוני, ואף נשלח בעקבות כך לכלא) לצאת בפניה נרגשת לחברי הכנסת לחוקק חוק עוקף בג"צ שלא יאפשר פסיקות מעין אלו. אז תחליטו, כשרות זה עניין פוליטי, או לא? אני מצרפת פניה נרגשת משלי לח"כים, לזכור את חוק כבוד האדם וחירותו ולהתעלם מפניית הרב, שלכשעצמה יש בה מרכיב של ניצול לרעה של כוח גלוי וסמוי, כלומר שחיתות ציבורית.

בשורה התחתונה: הן ההלכה והן הכשרות הן לא יותר מפוליטיקה. הסיפור של קונפורטי מראה שמדובר בפוליטיקת ביבים.

איך זה קשור לשוביניזם?

על פי הגדרתו, מתייחס השוביניזם לקנאות קיצונית, המלווה בשנאה כלפי קבוצות אחרות או זלזול בהן. המושג נגזר משמו של ניקולא שובן, חייל בצבאו של נפוליאון בונפרטה שהיה ידוע בנאמנותו הגבוהה לקיסר תוך שנאה ליריביו. בעבר תיאר המושג במיוחד קנאות לאומנית קיצונית, או פטריוטיזם, תוך גילוי איבה כלפי בן הלאום (הקבוצה) האחר.

שוביניזם הינו המאפיין העיקרי של קבוצות הסוגרות את עצמן בכללים קשוחים ובלתי מתפשרים תוך גינוי האחר, ואינן מכירות בלגיטימיות של האחר. שיוכו ליחס גברי כלפי נשים נגזר מן ההגדרה הזו, המושאלת ליחס קבוצת הגברים והפרטים בה כשליחי הקבוצה כלפי נשים, כפי שכל כת (בכללה זו שמוכתבת ע"י גדרות ההלכה ושליחיה) ניזונה משוביניזם לצרכי קיומה וקיומי בסיסי הכוח שלה.

איך זה קשור לכסף?

במספר מקומות:

1. בשימור המערך הכלכלי האוטרקי של הקבוצה.

2. בשלמונים שמקבלת הרבנות בעבור שימור הכלכלה הסגורה הזו.

3. במערך התעסוקתי הסבוך המתקיים על מנת לקיים את אותה כלכלה אוטרקית – הרבה משפחות של נציגי הכוח בקבוצה מתפרנסות משימור אלים וגזלני של גבולות הקבוצה.

4. ביכולתם של מושאי השיטה לשלם עבור קבלת האישור – בדרך כלל עם קשר קלוש ביותר לקיום הכשרות עצמה, שאותה מציג הרב כארגומנטציה אבסולוטית ושאינה עומדת למו"מ עם המלכות.

אנקדוטות על תעודת כשרות

יש לי מכרה דתיה (מאוד), שסיפרה לי פעם שהיא נמנעת מלאכול ברוב המסעדות הנושאות תעודת כשרות, אלא אם בעליהן דתיים. למעשה, היא מעדיפה מסעדה ללא תעודה שטבחיה דתיים, הסיבה אינה הוצאת לא דתיים מהקבוצה, אלא חוסר אמון מוחלט בתעודת הכשרות ובהשגחה של הרבנות. למעשה, התעודה הזו נועדה בעיקר להפחיד אותנו ולהפוך אותנו למקור הכנסה – פחות קשורה לכשרות עצמה או לקהלי היעד שלה.

בעברי, הייתי מנהלת שיווק לחו"ל ונסעתי תכופות בעולם. מדי פעם יצא והצטרף אלי, באחד מתפקידי האחרונים בתחום הזה, איש טכני מהחברה, חובש כיפה ודתי בכל רמ"ח ושס"ה. אני בהחלט זוכרת אותנו חורשים יחדיו את המסעדות במילאנו. ההקפדה היחידה שלו היתה, לבקש שהדג שצלו לו על האש יהיה עטוף בנייר כסף. תהיתי – זה מותר? הוא הביא בזמנו את כל הציטוטים ואישורי הרבנים לכך שכן, זה מותר. הוא זלל סלטים ודגים ובשר בקר שהומלח מעט לפני שנצלה עבורו. ממנו למדתי, חד וחלק, שכל מי שאומר אחרת – משקר. או לא יודע. או כל כך מאויים מטרור הקבוצה – שאינו שואל שאלות.

בערב פסח האחרון, הגעתי בשבע בבוקר לקפה ומאפה בבית הקפה השכונתי. מצאתי את שעריו סגורים ופתק עליהם: "הרבנות איימה לשלול מאיתנו את הכשרות אם נפתח את בית הקפה הבוקר, עם לקוחותינו הסליחה". למותר לציין שמדובר במועד שעדיין אינו קרוב לכניסת החג הרשמית על פי ההלכה, שהחמץ מותר גם מותר בשעות אלו ושמועד סגירת החנויות באותו יום עמד על שתיים בצהריים.

תודה

לאסתי סגל שהזכירה לי הבוקר את סוגיית הקונפליקט האתי-חברתי שהיהדות נכשלת בו שוב ושוב, בין שמירה על כשרות ללהיות בני אדם. למשל – יקב טוליפ, שמעסיק עובדים מכפר תקווה ואינו מקבל לכן תעודת כשרות (חלק מהחוסים אינם יהודים). מייד נרשמתי למועדון החברים של היקב.

כמו כן, לסיפור שסיפרה לי על אנזים ההגבנה שבא מקיבתה של פרה, שמגבן גבינה צהובה. הנה ההסבר המלא בויקיפדיה. מה עשו לפני שהיה אנזים סינטטי?  האם שילמו לרבנות כדי שינפיקו פסק הלכה עוקף-פרות-בגבינה?

מסר מסכם

הימנעו ככל האפשר מלפרנס את המערכת המושחתת, האלימה והמסוכנת הזו ע"י הימנעות מרכישת מזון כשר (ככל שזה אפשרי במדינה בה מתקיים טרור כשרות נוראי, שאיש לא נותן עליו את הדין, על רוב המרכולים, היצרנים והיבואנים) ומביקור במסעדות כשרות.

המלצה

1. הגדי בחלב אימו שאכלתי השבוע לא הרחק מגדרות ההפרדה הגזעניות שהוצבו ברחבת הכותל בירושלים – היה מצויין.

2. זכרו שכשרות היא בראש וראשונה מושג ערכי, ששייך לכולנו.

 

 

FacebookTwitterGoogle+Share

לשמירה על גדר: דרושים רוצחים מקצועיים

מה שיָגוֹרנו בא לנו - חומת ברלין כבר איננה מטאפורה. היא כבר מזמן המציאות - על הטמטום שבה, האכזריות, הקהות, הגזענות, היעדר שיקול הדעת, האגו הנבוב, הפשטנות הרדודה, הציות העיוור לפקודות לא חוקיות ו/או לא הגיוניות בעליל, הכוחניות, הפסיכופטיה, הטפשות האנושית במיטבה. 

היום שילם על כך ישראלי חף מפשע בחייו. חוסל ע"י המדינה. חיסול ממוקד, היישר לעורק הראשי, מה שמשאיר את הרושם שמדובר בכנופיית חיסול מקצועית ולא במאבטחים. האמנם? הייתי רוצה להיות זבובה על הקיר בראיון הקבלה שלהם לעבודתם.

המילה "מאבטחים" היא אוקסימורן בפני עצמו. שום דבר הרי לא בטוח בסיפור הכמעט פנטסטי הזה על רוצח במדים של חברת אבטחה, שרצח בשליחות המדינה ישראלי חף מפשע שטיפס על גדר מהצד הלא מסוכן החוצה. ממש אדם נשך כלב והדביק אותו בכלבת.

ככה בונים חומה שקופה. זה מזכיר לי את אחד הסרטים היותר מרגשים ומעוררי מחשבה של אדי מרפי – מאסר עולם. שני שלמייזלים חפים מפשע מקבלים מאסר עולם בעוון פשע שנאה שביצע ההגמון הלבן כלפי שחום-עור כמותם (אפילו סיפור המסגרת – על הקונספירציות הסמויות והגלויות שבו,דומה לסיפור האקטואלי שלנו כאן). אין חומה של ממש בבית האסורים – מי שחוצה קו דמיוני בקצה החצר, פשוט נורה למוות. הסרט עוסק בין השאר בהשפעת החומה השקופה הזו על חייהם של שני האסירים.  כשהם נחלצים, בספין מתוחכם, בערוב ימיהם – הם עושים את זה בחסות אותה טפשות מערכתית רדודה שהביאה למאסרם.

אגב, אל תאשימו את היורה: האיש רק מילא פקודות, הגן על הארץ המובטחת, ביצע מדיניות של אחרים. אין לו אחריות ואין בו אשמה.

המסר עבר::

מי שמנסה לעבור את החומה הקדושה לכל כיוון שהוא, מות יומת. דבר אלוהים חיים.

ואחר כך נצקצק בלשוננו על אכזריותו של רוצח משפחת אושרנקו ואכזריותם של רוצחי עובר האורח בטיילת בתל ברוך, שבוצע, אגב, 100-200 מטר מהיכן שמאות זונות נאנסות עשרות פעמים ביום על ידי בני דמותם של מאבטחי הרמטכ"ל.

ככה זה במדינה בה דם זול מאדמה.

 

Demonstrators, playing the roles of victims who
were killed while trying to pass the Berlin Wall, lie on the street in Berlin during a protest against the downplaying of these deaths in the German Democratic Republic (GDR) on 13 August 2009

 

יש שם להרוג - יקיר בן מלך. הוא הגיע לפני כן לביה"ח ברזילי ואמר שהוא הולך לשחרר את גלעד שליט.

כמה זה אירוני… הרגו אותו כמו שהורגים כבר שנים כל ניסיון לשחרר את גלעד שליט, ומאותן סיבות – אם ניתן לקרוא להן סיבות. זה קרה על על גדר ההפרדה.

תמונתו תפורסם כאן כשתשוחרר לרשת. איש תם היה במקומותינו.

כמובן שלהורג אין שם.

FacebookTwitterGoogle+Share

פוסיקט

בספרה "הצד המואר של הירח", מצטטת אנה – זונה בתהליכי שיקום, את נורמה הוטלינג:

"קשה לי לחשוב על הרבה מקצועות בשוק החופשי בהם אונס (כן, אנו הזונות אונסות את עצמינו מדי משמרת על ידי 15 גברים ויותר שעמם אנו שוכבות. נכון שאנו מסכימות לכך, אך זה דבר שאף אחת מאיתנו אינה רוצה מעומק ליבה – לשכב עם כמות גברים גדולה בזה אחר זה, ללא בחירת הפרטנרים), אלימות (תמיד בסיום משמרת אני מגלה עוד סימן כחול של אחיזה ברגליי ובירכיי, כאבי גב מכל הקפיצות והמעיכות של הגברים על גופי, ואני מרגישה כמו אחרי מלחמה, מותשת וזקוקה לשעות שינה מוגברות כדי להתאושש) והשפלה חברתית (ובאמת, מי תתגאה להתהלך ברחוב ולספר לכל סובביה כי היא, היא זונה) הם חלק אינטגרלי מהעניין".

הציטוט הזה של הוטלינג ז"ל, ממצה את העניין גם מבלי להכנס לתיאורים הפיגורטיביים על אותם אונס, אלימות והשפלה שהם מנת חלקן של זונות 10-15 פעמים ביום.

לְמה זה הופך את הלקוח? לאנס אלים. נקודה.

העניין הזה מובנה בקונספט, כפי שמתארים היטב ספרים העוסקים בזנות מנקודת מבטה של הקורבן. אין לקוח שהוא לא אנס אלים. שימוש בשירותיה של זונה = אונס. הכרוניקה של ה"בחירה" בזנות, יש לה עבר משותף רחב של פגיעה מינית וקורבנוּת לאלימות גברית בילדות, יש בה התמכרות ויש בה רמיסה של ה"אני" במידה שמקשה על ההיחלצות משם. רבי נחמן אמר על כך, שאת/ה נמצא/ת היכן שנמצאות מחשבותיך (תודה, מירה, על התזכורת), והמחשבות שלהן נמצאות בכביש ללא מוצא. את המחסום בקצה הכביש הציבו גברים, משחר ילדותן.

זה הרציונל לפיו צריך, לטעמי, לחוקק חוק דרקוני ההופך את הלקוחות לעבריינים. כי זה מה שהם.

זה כולל את המאבטח של הרמטכ"ל, שביקר במסיבת הרווקים שלו במועדון "פוסיקט". מן הסתם היה אחראי שם לאינוסה המלא או החלקי של זונה כזו או אחרת (כי כל מפגש עם זונה – מציינות אנה והוטלינג – הוא אונס), אולי סייע בפועל בשפשוף וצריבת הואגינה של אשה שחוותה 5-10 "כניסות" לפניו (התיאור מושאל מספרה של אנה), או לחלופין – עסק במישושה של אשה כאילו היתה מטבע עובר לסוחר, היה אחראי להחפצתה של אשה בשר ודם.

מלח הארץ שכמותו, מצטרף לעוד מליון גברים אחרים בישראל, המבצעים מעשה אינוסה של זונה בכל שנה. לפחות כאן, בבלוג, אין הנחות למי שמשתמשים בשירותיהן של זונות.  

אז זה שהוא יצא משם ולכאורה אנס אישה, ואף לכאורה היכה אותה, זה מה שמפתיע?

יש לי כמה שאלות לארוסתו:

1. באמת חשבת להינשא למי שמבקר במועדון פוסיקט כדי לחגוג את נישואיו לך?

2. בהינתן ומעצם ביקורו בבית זונות, האיש עוסק דה-פקטו באינוס להנאתו – זה הגבר לצידו את רוצה לבלות את שארית חייך?

3. את באמת עדיין מתכוונת להינשא לו?

קשה ככל שזה יהיה לגלות שהאיש שאת אוהבת חשוד בניסיון אונס אלים במיוחד, שנבדקת מעורבותו האפשרית לכאורה באונס קודם ושאת נישואיו לך הוא חוגג בבית זונות – זה הזמן לעשות שימוש בכל משאבי התמיכה המצויים סביבך ולעזוב אותו. התפקיד שאת משחקת כאן הוא חרב פיפיות, הוא הסיפור הישן והלא טוב של מקומן של נשים בדיכוי, עליו הן עצמן משלמות את המחירים (הכבדים) בסופו של דבר.

בטווח הארוך, לא יתכן שתצאי מיחסים כאלו ללא פגיעה מהותית בתשתית הרגשית שלך. את רוצה איתו ילדים? איזה מודל את מציבה לילדים שיוולדו לכם?

צו איסור הפרסום על זהות המאבטח של הרמטכ"ל, נועד אולי להקל על החוקרים, אולם במישור הציבורי הצו הוא לא פחות משערוריה. אחת הזכויות הבסיסיות ביותר בדמוקרטיה – זכות הביקורת וההוקעה של מי שפועל נגד בסיסיה השוויוניים של החברה – נשלל מאיתנו וקיומו המוגבל (ללא שם וזהות) מוציא ממנו את העוקץ. אני לא יודעת אם בית המשפט שוקל את "זכות הציבור לדעת", ובאיזו מידה. אני רק מקווה שעבירות מאין אלו, לא תזכינה בעתיד לחסדי האנונימיות המוענקים למבצעיהן.

שני פוסטים מצויינים בנדון:

1. איריס יער אדלבאום – חיפשתי, היא מחקה את הפוסט שלה. למה, איריס? תעלי אותו שוב ואקשר.

2. וולווט / דבורית שרגל – כרוניקה של סיקור עיתונאי צהוב, שוביניסטי, מלבין אנסים ומזנה קורבנות (גם את הארוסה וגם את המותקפת).

הצד המואר של הירח - מעולמה של אישה צעירה במעגל הזנות בישראל

וגם: המלצות ספרים של רוני גלבפיש. להשלמת הבנת הנושא שלא מנקודת המבט הפטריארכאלית הגברית, שרובינו מאמצות בשקיקה – שימו לב לשתי המלצות חשובות על ספרים שבוחנים את הזנות מנקודת מבטה של הזונה, ואת PUSH של ספייר, עימה קיימה דפנה לוי ראיון מרתק.

———

תוספת מהאתר של מכון תודעה לטובת חלק מהמגיבים:

9.12.09

הותר צו איסור הפרסום – מדובר בסרן ארז אפרתי. האינטרנט הגחיך את צו איסור הפרסום: שמו, פרטיו, פרטי עסקי משפחתו בעפולה ופרטים נוספים כבר פורסמו באינטרנט לפני יותר משבוע. הם לא פורסמו כאן בשל הצו.

לזוגתו, אליה פניתי כאן, קוראים ורד אלי. היא עדיין תומכת בו. ובעצמה?

FacebookTwitterGoogle+Share

מה מרוויחה מזה הרווחה?

האם לא "נטשה" את ילדיה. מדובר במשפחה חרדית, בה טיפול בילדים קטנים נמסר במקרים רבים לאחיהם הגדולים. הנטייה לייחצן הצדקה קלושה להוצאה המאסיבית של ילדים מחזקת הוריהם בתירוץ של "טובת הילד" ובאמצעות העלאת האמהות על המוקד – היא במקרה הטוב התעללות ממסדית בפרט ופגיעה בזכויות האדם של ילדים בישראל. אין בית שהוא רע יותר מהטובה בפנימיות, שם חווים הילדים בדידות, התעללויות, במקרים רבים התעללות מינית, תמיד התעללות נפשית (מובנית בעצם ההימצאות במקום), תחושת נטישה קשה, חוסר אונים, פגיעה בלתי הפיכה במרקם הרגשי שלהם. כמות הילדים הללו שבגרו וזכאים לקצבת נכות נפשית לשארית חייהם, גבוהה משמעותית משיעור הנכות הנפשית בכלל האוכלוסיה.

תפקיד שירותי הרווחה הם לדאוג לרווחת ה"קליינטים" שלהם. בפועל – הופכת כאן המדינה למתעללת הגדולה והשיטתית ביותר בילדים, באמהות ובמשפחות בישראל.

שלא נדע, ושלא נזדקק להם. או בפרפראזה לאמירה הידועה: אלוהים, שמור אותי ממגיני, ממשחרי רעתי כבר אשמר בעצמי.

כשאתם רואים ילדים שלדעתכם רע להם – נסו לסייע ככל הניתן באמצעים הפנימיים הנתונים בידיה של הקהילה. הימנעו ככל האפשר מלערב את שירותי הרווחה. זאת בסייג הברור של חובת הדיווח במקרה של חשד לפגיעה פיזית מכל סוג שהוא בילדים.

הנה הסיפור. הגיעו לידיעתי במרוצת השנים רבים כמותו, שמסמנים שיטה ומגמה.

הערה:

אני מסתייגת כמובן מהכותרת שהקלידה מי שהעלתה את הסרטון ליוטיוב. זה ניצול די מביש של דימויי שואה שנאמרו מתוך מצוקה קשה של אחת הקורבנות באירוע. אנא – בלי דימויי שואה. הבעיה גדולה מכדי וההתעללות המערכתית בפרט קשה מכדי לעשות ממה דגל צהוב עכור.

 

FacebookTwitterGoogle+Share