תקשורת, אימון והדרכה

"מצידי, שיאנסו אותה עשרים גברים…"

את משפט הכותרת שמעתי מבלוגרית בולטת ופופולארית ברשת, פמיניסטית על פי הגדרתה העצמית ועד אז גם אחת מחברותי. הוא נאמר משום שהבעתי אמפטיה לחוויה טראומטית של הטרדה מינית קשה מצוות רפואי בהיותה בגיל הנעורים, עליה סיפרה לי צרתה (זוגתו הנוכחית, אז, של בן זוגה לשעבר) בטוקבק לאחד הפוסטים בבלוג שהיה לי אז בקפה דה מרקר.

מבחינתה, נחשבתי למרבה האירוניה ל"בוגדת": הכיצד העזתי להביע אמפטיה אנושית בסיסית לטראומה של אישה, עימה היא נמצאת במאבק אמוציונאלי של "בעלות" (פטריארכאלית?) על גבר.

"מצידי", אמרה לי, "שיאנסו אותה עשרים גברים – לחברותי אסור להגיב לה, את מבינה: היא האוייבת של כולנו". שאלתי האם היא מדברת בעידנא ד'ריתחא ומוכנה לסגת מהאמירה הזו. היא ענתה בבהירות: "לא, אני מתכוונת לזה". הבנתי מיד, בצלילות מפחידה, שאני מצויה בעיצומה של חוויית המפגש עם הבנאליות של הרשע.

התחושה היתה כמו זו שמתארים נפגעי פיגועים: רגע אחרי שנזרקה הפצצה, יש שקט גדול שהכל בו ברור: מה שהיה, מה שיש ומה שיהיה, על כל משמעויותיהם. היה זה לא רק מופע אימים הממחיש כיצד מסוגל אינטרס כוחני צר להעביר אישה על תפיסת עולמה ועל כל אמת מידה מוסרית, אנושית ואתית בה היא נושאת לכאורה – אלא גם רגע מזוקק של תובנה עמוקה לגבי הכוחות הפועלים נגדינו מבית.

השנה האחרונה היתה עבורי, בכלל, "שנת הנשים". שנה של התכנסות, של מחשבות, של תהליכי הבנה ותובנות עמוקות יותר לגבי כל התנועה הרחבה הזו שנקראת "התנועה הפמיניסטית" וחשיבה מחדש על חלקי במארג הזה. באותה צלילות בה התגלתה בפני הבנאליות של הרשע, גיליתי גם כיצד הארגונים הפמיניסטיים לצידן פעלתי שנים, הן בשר מבשרו של הממסד,אשר בפועל מקיים אותן ושומר עליהן כעל בבת עינו.  למה הוא עושה זאת? אולי כדי שיהוו מס שפתיים ועלה תאנה לשימורו של המידרג הפטריארכאלי, של הקוד התרבותי אשר בכל אחת ממדרגותיו נמצאת האשה בחלק התחתון, מעליה תקרת הזכוכית ומעל התקרה – יושב גבר. 

 

ככה זה נראה,וזו המשמעות.

 הנה מעט מכל מה שהביא אותי לחשיבה מחודשת ולשאיפה להתמקמות מחודשת בזירה המתעתעת הזו:

  • סירובה של שדולת הנשים לפעול במאבק המורות (110,000 אלף נשים!!) משום שזה "לא
    באג'נדה שלנו" (אח"כ נמסר לי שהן נהנות מתקציבים של מערכת החינוך בפרויקט נמש, ומהיסמכויות נוספות אל המערכת הציבורית).
  • קבורת החמור שקברו הארגונים הפמיניסטיים את המאבק נגד ביטול חוק חזקת הגיל הרך באמצעות הצבת ייצוג מינימאלי בוועדת שניט מבלי לתת לנושא גיבוי יחצני וציבורי מספק, או אחר, או לדרוש הרחבת הייצוג והעמקתו. בכך שימרו "דעת מיעוט" בוועדה, מעין מס שפתיים לאג'נדה המתנגדת לשינוי החוק, ובה בעת נמנעו (כ"מיעוט") מהתגרות גלויה ובוטה בממסד.
  • מקרה של הסתייגות רשמית (במכתב ליועץ המשפטי לממשלה) מדרישת פעילות פמיניסטיות לסגור אתרים בהם הן מאוימות אישית בגין פעילותן נגד ביטול חוק חזקת הגיל הרך, פעילות שהתקיימה במסגרת קואליציה בה לכאורה חברות הארגונים.
  • מגוון קריאות תמיכה גלויות ומיוחצנות היטב בעד חיים רמון ונגד הנערה שהתלוננה נגדו – בניגוד גמור לכל אג'נדה ואמת פנימית אותה מייצגת כל מי שמגדירה עצמה כפמיניסטית ובכל זרם שהוא.כתבתי על כך בזמנו. 
  • התגייסות של נשים רבות – פוליטיקאיות, סופרות, בלוגריות מלאות בעצמן ואחרות, לחזית נאו-ליבראלית אחידה הפוגעת בזכויות אדם של נשים וילדים בשם ה"צדק" ומשוואה דמיונית בין צדדים שאין ביניהם שוויון.

ועוד כהנה וכהנה דוגמאות.

אין הבדל רב בעיני, בין הכוחות השונים: שדולת הנשים, ויצ"ו (שהרוב המכריע של המועסקות בה מועסקות חינם, בהתנדבות – ואילו בראשה עומד גבר המקבל שכר גבוה בהרבה מהשכר הממוצע במשק!), נעמ"ת (שכעמיתותיה ויצ"ו ואמונה – מרבות לפטר מטפלות לפני שקבלו קביעות ולהעסיקן מחדש, בתנאי מינימום הדומים לאחרון קבלני-האדם), נשים המובלטות בתקשורת בזכות אמירתן המיזוגינית תחת כותרת "פמיניסטית". איזו חגיגה יחצנית נפלאה לשיטה ומחולליה – 'הנה, פמיניסטית שחושבת בהיגיון ועל פי ה"צדק", כמו גבר…'.  [השקפתי בנדון ידועה: מדובר באשה (ופגשתי לאחרונה רבות כאלו) העושה שימוש לרעה במעמדה על מנת להוציא את הסוציאל דמוקרטיה הפמיניסטית אל מחוץ לגדר].  

גם חלק מהארגונים הקטנים יותר (ממש לא כולן) נמצאים בקדירה, ואף אותה אשה שאחראית לכותרת הרשימה הזו.

כולן מצהירות על כוונה לקדם נשים, על אידיאולוגיה שוויונית, על הגדרה עצמית פמיניסטית – ופועלות פה ושם כתמונת מראה של הממסדים בהם הן חותרות לכאורה לשינוי, וכאחרון השוביניסטים החזיריים, הדורסנים (בפרפראזה לאמירות על הנאו ליברליזם החזירי שהביא את מדינת ישראל כולה אל פי הפחת).

אם אסכם את תחושתי בשנה האחרונה, המינורית מאוד (יחסית) בפעילות החברתית–פמיניסטית שלי – הרי שיש בה עייפות נפשית והרבה עצב.

המפגש החשוף עם הגלגלים הסמויים שמניעים את הרשע בנגזרותיו המגדריות, המאבק השוחק שאני מנהלת מזה שנים  על הכרה, השפעה וכבוד האדם של נשים  וחשיפת המוטיבציות הסמויות של כל מי שהאמנתי עד אז בכוונותיהן – משרה עלי עצב.

ואולי צער, זו המילה.

FacebookTwitterGoogle+Share

Tנופת

בכל מערכת בחירות ובכל תזכורת לאלו שקדמו לה, אני תוהה איך שכחתי את כל זה לפני שנכנסתי שוב לקלחת.

זה קצת כמו ללדת – לו זכרנו כמה זה כואב, מן הסתם לא היינו עושות את זה שוב. רק שבמקרה דנן זה אינו כואב, אלא מעורר את רפלקס ההקאה.

מי מביניכם ש"עשו בחירות" והיו בקלחת של מרכזי מפלגות, בחירות מקומיות ומאבקים פוליטיים (ואפילו, לפעמים, בחירות לועד הבית) - מכירים את התופעות הללו, ועוד כמה.

יש נטיה לייחס את הגועל נפש ל"פוליטיקה של מרכז ליכוד" ודומיו. אבל זה ממש לא מדוייק – את האישיות המעורערת, המנווטת את קשייה הרגשיים לעסקנות פוליטית נבזית ולכוח של חלשים, ניתן למצוא בכל מקום;  או במילים ברורות יותר:  גם אם המדמנה הזו גרה בוילה ברעננה ושומרת על מראה שמנמן, מחומצן ומוקפד, או מאידך מגלה להיטות (צעירה או בוגרת, נואשת או אגו-טריפית) ואינסופית לקריירה ציבורית ורואה בכל מחלוקת - משבר עמוק שבא לערער על כל ערכה כאדם, כלומר סיבה לפגוע בכל מה שסביבה ולקיים מסעות נקם אינפנטיליות, ספוגות רוע וטפשות, לאורך שנים – היא נשארת מדמנה.

בלוג הוא הרי יומן אינטרנטי. אז יומני היקר – רק רציתי לפרוק בפניך את התחושה הזו שלי. הלוואי ויכולתי לצרף רשימה שמית של האנשים שעליהם נכתב האייטם. לא ניתן, מטעמים משפטיים טהורים. רק אומר שבדר"כ מדובר באלו שרוצים להיות במקום שהם לא מסוגלים להגיע אליו: בעסקנים,  ובעיקר בטיפוסים מעורערים-משהו שרואים בבועה הפוליטית עולם ממשי ונדמה להם שהחיים הם טלנובלה. בוחן המציאות אינו הצד החזק שלהם – והחולשה שלהם היא שפוגעת בכולנו: הם פועלים לרוב מתוך הזיית מציאות פנימית, שלא תמיד משיקה למה שבאמת קורה סביבם, למרות הז'רגון המשוייף שנראה עדכני לחלוטין. כשבעל/ת ז'רגון עדכני שכזה משאיר/ה אתכם/ן עם תחושה לא נוחה, למרות שהכל לכאורה בסדר איתו/ה – כנראה שפגשתם אחד/ת כזה/ו.

אם מנהיגות, לפי שמעון פרס (בראיון עתיק לרובין שארמה), היא לחיות עבור משהו מעבר ומעל לעצמך, נראה שהם חיים עבור משהו מתחת לעצמם.

בבחירות האחרונות פגשתי גם סוג נוסף של אישיות: קולוניאליסטית בלי קולוניה, אבל עם היוהרה, החוצפה, האכזריות והטפשות הקולוניאליסטית במיטבה. האישיות הזו היא הדב שמסתובב בחנות החרסינה כשהעולם בכף ידו - וזו יודעת רק להיקפץ או לתת סטירה. בעלת-אחוזה, שבוחן המציאות שלה לוקה אף לא פחות משל אחרון ה"ילידים" העסקנים: היא פספסה מהדורת החדשות בה הודיעו שכבר אין נחלה ושוחררו העבדים. ועדיין – היא מנסה להפעיל כוח דמיוני של שליטה נכלולית. היא הגרסה האנושית המכמירה, פגת התוקף, של משחקי מציאות וירטואלית עכשוויים.

בבחירות הללו השתתף גם פורום רעננה בתפוז. אבוי, כמה טרור בעילום שם של כל הטיפוסים שהזכרתי, חווינו שם. כי להיות Tנופת בעילום שם ומבלי לתת את הדין על דבריהם, זו דרכם. הנה לכם/ן סוג של מיון – מי ששמ/ה את התחת במקום בו נימצאות המילים הרעות שלו/ה – ראוי/ה להערכתי גם אם אינני מסכימה איתו/ה. השאר: Tנופת. <דעתי על גלישה בניקים – ידועה>.

ועוד לא דיברנו על אותם אזרחים סוג ז' שבמקום לזכות בטיפול נפשי - תובעים את עלבונם האישי דרך בתי המשפט. אין משהו פאטתי יותר, בעיני, ממי שחורט על דיגלו חשיבה חברתית ובאותו הבל פה – מעסיק את בתי המשפט בעלבונו האישי ומסייע בכך לעיכוב תיקים של אנשים שבאמת יש להם בעיות…נתקלתי בכמה סיפורים כאלו בשנים האחרונות. הקלות הבלתי נסבלת של פניית אנשים נטולי כישורי ניהול קונפליקטים וכישורים חברתיים אחרים,  לערוץ המשפטי.

אז מה היה לנו? עסקנים, תככנים, קולוניאליסטים בלי קולוניה, טיפוסים פאתטיים שבתי המשפט היא זירת תשומת הלב האנושית שלהם,חורשי רע, הולכי רכיל, בדר"כ כאלו שמאחורי הקווים ולצידיהם.

בקיצור – בעעעע. ובכל זאת אני שם, שוב ושוב. כי פוליטיקה קיימת תמיד ובכל מקום, והיא מנוף לשינוי חברתי. נאיבית? אולי. רכשתי פרמין (כדור נגד בחילה) בכמות שתספיק לי עד ה- 10 בפברואר, אמן ואמן.

ובכל זאת:

 

לכל אותם אנשים שיש לי זכות גדולה לפגוש ולהכיר במערכות בחירות. אלו שמעשירים את חיי באיכויות אנושיות חדשות, בתבונה, ביושרה, בהיותם דוגמא אישית לאזרחות טובה, לאהבת אדם ותבונה חברתית, לרצון אמיתי להיות מעורבים ותורמים בקהילה, לחשיבה מקורית. את חלקם הכרתי וגיליתי יותר לעומק בעבודה משותפת, חלקם חדשים. חיי מועשרים בכל מערכת בחירות במספר אנשים כדוגמתם.
וגם תודה לגולשים הטובים בתפוז שעזרו לי לצלוח וירטואלית את התקופה הזו ואת המיתקפות האלימות שנילוו אליה.

לסיכום:

אמנם רציתי להוציא קצת קיטור על המגעילים, אבל זה אינו מוריד כהוא זה (ואך מוסיף ומאדיר) את מקומם של הטובים. הם הרי אחת הסיבות שאני שוכחת בכל פעם מחדש כמה כואב ללדת…

<המציאות היא הסרט העכור שרץ להם בראש. Tנופת.>

הציור מכאן.

FacebookTwitterGoogle+Share