תקשורת, אימון והדרכה

קיבלתי פרחים היום / פאולט קלי

קיבלתי פרחים היום.
זה לא היה יום הולדתי או יום מיוחד אחר.
אתמול בלילה היה הויכוח הראשון
שלנו והוא אמר לי דברים אכזריים
שמאוד פגעו.
אני יודעת שהוא מצטער ולא התכוון לומר
את הדברים שאמר
כי הוא שלח לי פרחים היום.

קיבלתי פרחים היום.
זה לא היה יום נישואינו או יום מיוחד אחר.
אתמול בלילה הוא דחף אותי לקיר וניסה
לחנוק אותי זה היה ממש סיוט, אבל
כשהתעוררתי בבוקר הרגשתי שהכול
עבר.

קיבלתי פרחים היום.
זה לא היה יום האהבה או יום מיוחד אחר.
אתמול בלילה הוא היכה אותי ואיים לרצוח אותי.
מייק-אפ ושרוולים ארוכים לא הסתירו הפעם.
את החתכים והחבלות.
לא יכולתי ללכת לעבודה היום כי לא
רציתי שאף אחד ידע – אבל אני יודעת
שהוא מצטער
כי הוא שלח לי פרחים היום.

קיבלתי פרחים היום.
זה לא היה יום האם או יום מיוחד אחר.
אתמול בלילה הוא היכה אותי שוב, וזה
היה הרבה יותר גרוע מכול הפעמים
האחרות.
אם אני אעזוב אותו. מה אעשה? איך
אדאג לילדים? איך אסתדר כלכלית?
אני פוחדת ממנו. אבל אני יותר מדי תלויה בו
מכדי לעזוב אותו!
אבל הוא כנראה מצטער.
כי הוא שלח לי פרחים היום.

קיבלתי פרחים היום?
היום היה יום מיוחד.
זה היה יום הלוויה שלי.
אתמול בלילה הוא לבסוף רצח אותי.
לו רק היה לי האומץ והכוח לעזוב אותו
יכולתי לפנות למישהו, או ללכת למקלט,
אך לא פניתי לעזרה
אז קיבלתי פרחים היום – בפעם האחרונה.

 

למחאתי בפורום רעננה

FacebookTwitterGoogle+Share

היידר מת. בעכו עדיין צועקים "מוות לערבים".


היידר התהפך עם רכבו הלילה ונהרג במחוז עליו הוא משל.

האמת היא שמותו של יורג היידר מאוסטריה, משאיר אותי מרוצה. יוהרה גזענית (רעה, אכזרית וחשוכה, בהגדרה) מוצאת בדרך כלל, במערכה האחרונה של המחזה, את מותה בתאונה עצמית: בהתהפכות רכבה לצד הכביש. לרוב זה קורה – כמו בפעם הזו - בפלך עליו היא מושלת. רק שבדרך למקום התאונה, היא מספיקה לדרוס כמה עוברים ושבים תמי-דרך, ש'לא מתאימים לה'.
האספסוף הארי הטהור, שהוריו (הנאצים) של היידר הציתו את הדם בעיניהם - מה שגרם לדמם של ה"אחרים" לזרום ברחובות ולמלא את נהרות הפסטורליה, קיים בכל מקום על פני כדור הארץ. צריך רק ניצוץ היידרי כדי להצית אותו. זה טבע האדם.



דתיות כתית ולאומנות = חורבנה של תרבות

 

עכו  (שימו לב לדברי פרס וליבני)

  1. ערבי (מה זה משנה? גם אני, כיהודיה, יכולתי לנסוע שם, בה במידה) נסע לאיטו בשכונה יהודית.
  2. היהודים תקפו באלימות, אבנים, "מוות לערבים" ושנאה מטורפת את הרכב של הערבי.
    הערת הכותבת: ברעננה – בליל שישי האחרון – תקפו כ- 60 בחורי ישיבה רכב עם 2 נערות יהודיות שנסעו בדרכן לבילוי. בלי אבנים – בינתיים, אבל אם היו אלו ערבים מטירה ולא שתי נערות יהודיות, לכו תדעו מה היה קורה שם….
  3. זיהוי הנהג כערבי גרם לליבוי יצרים גזעני, אספסופי ואלים, שהביא לפציעתם של הנהג ובנו ולהרס מכוניתם.
  4. הערבים, ששמעו עם התקיפה האלימה של הערבי - יצאו למסע נקמה.
  5. היהודים, ששמעו על מסע הנקמה, יצאו למסע נקמה-על-נקמה משל עצמם.
  6. בדרך שרפו עשרות מכוניות וניפצו עשרות חלונות ראווה.
  7. בטלויזיה הראו אספסוף אלים מהסוג שאני מתביישת להיות משוייכת אליו כישראלית ויהודיה, צועק באושר:  "א-י-ן  פ-ס-ט-י-ב-ל,  א-י-ן  פ-ס-ט-י-ב-ל".
  8. ואכן, פסטיבל עכו בוטל, לשמחת מלח הארץ ומגיני הכבוד היהודי.
  9. וחוזר חלילה לעולמים.
  10. בתעכלס – היהודים תקפו ראשונים, באלימות קשה וגזענות קשה – אבל טוענים שהערבים התחילו. הערת הכותבת: כל מי שהרים יד, אבן או קול – נאלח בעיני באותה מידה, כאדם.
  11. היהודים עושים את זה בכל הארץ בשבת וחג, גם נגד יהודים, כי אין דיבר בתורה "לא תתקוף את חברך" (לא ששאר הדברות זוכות להתייחסות מיוחדת). אבל הם עושים את זה כנציגיו של אלוהים עלי אדמות, ונגד ה"כופרים". כמו בציד המכשפות (השואה הגדולה של הנשים), בפוגרומים במזרח אירופה, במסעות הצלב, בארועים האקסטטיים באצטדיונים במדינות איסלאם קיצוני, ובאינספור ארועים אלימים לאורך ההיסטוריה – ה"מאמינים" וה"לאומיים" הם התוקפים, וה"כופרים" (הקורבנות) הם הבעייה.
  12. ככה זה טוב – לשקר ביום כיפור. טיימינג מושלם, מיד לאחר שניקו את מצפונם על 365 ימי שקר, גזענות, שנאת חינם, שנאת האחר, שוביניזם עמוק וחטא הלאומנות, שקדמו ליום הכיפורים. זה רק מאשש את כל מה שכתבתי על משמעותו האמיתית של יום הכיפורים, לא?
  13. בשאלה מה עדיף – להיות צודקים או חכמים, יהודי עכו יצאו טפשים עד כאב - על חשבוננו. אם זה לא היה הטיפש שלנו, גם אני הייתי צוחקת.
  14. עכשיו, מעניין אותי לדעת: כמה נעצרו? כמה מתוכם יהודים וכמה ערבים? מה יהיה מס' הימים הממוצע במעצר של כל יהודי וכל ערבי? האם וכמה מקרים יובאו לבית המשפט? מה יהיה עונשים של הנשפטים – מה של הערבים ומה של היהודים? כי , כפי שהראתה לנו המציאות באופן שאינו משתמע לשתי פנים, יש התנהגויות של אספסוף לאומני גם אצל השופטים בבתי המשפט.

מה אני רוצה לקראת השנה החדשה? שכל יהודי שיבצע מעשה אלימות לאומני "בשמי", יוענש כפל כפליים מכל מקרה אחר שאינו יהודי-לאומני.

משטרה / בתי משפט / רשויות: פליז – תנקו לנו את הארץ מהזוהמה המוסרית הזו, שמלכלכת את כולנו. שהערבים ידאגו לערבים – אנחנו, ננקה את האורוות שלנו, כי אנחנו צריכים להביט לעצמינו בלבן שבעיניים, לפני כל דבר אחר.


 הפניה לביקורת ספרים של מתי שמואלוף, ביניהם על האוסף "גזענות בישראל":

http://www.notes.co.il/mati/48372.asp 

על עצומה לקיומו של פסטיבל עכו כמתוכנן: http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3607625,00.html

וישירות לעצומה: http://www.atzuma.co.il/petition/zidan/1/1000/

FacebookTwitterGoogle+Share

למה לא לצום ביום הכיפורים?

יום הכיפורים הוא היום הקדוש ביותר בדת היהודית. לא "מסורת" ולא נעליים: הוא אינו מבטא מסורת יהודית, כי אם אמונה עמוקה בבורא ודתיות עמוקה המאמינה כי עליה להתמרק בפניה הבורא, הכרה בבורא כישות קיימת, Live & Kicking. המצוות הגדולות ביותר של יום הכיפורים הן בקשת סליחה מאלוהים, צום ותענית גופנית כוללת על מנת להתמרק בפני האלוהים. באמצעות הסבל נוצרת הטהרה – אלמנט נוצרי מובהק שנטמע ביהדות ונוכס לה כאילו הוא שלה מבית.

כשאני מביטה בהמוני החילונים הצמים ביום הכיפורים, אני תמהה: האם הם מבינים מה המשמעות התיאולוגית-יהודית של היום הזה ואיזו משמעות יש לכך שהם צמים, על אמונתם החופשית? האם הם מודעים לכך שיום הכיפורים הוא הדובדבן שבקצפת הדתיוּת והאמונה הדתית היהודית? האם הם מודעים לכך שצום יום הכיפורים וחילוֹנוּת חופשית, הם בבחינת אוקסימורון אמוני, ערכי, אידיאולוגי, פילוסופי ומעשי?

וְהָיְתָה לָכֶם, לְחֻקַּת עוֹלָם: בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ תְּעַנּוּ אֶת-נַפְשֹׁתֵיכֶם, וְכָל-מְלָאכָה לֹא תַעֲשׂוּ–הָאֶזְרָח, וְהַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכְכֶם.כִּי-בַיּוֹם הַזֶּה יְכַפֵּר עֲלֵיכֶם, לְטַהֵר אֶתְכֶם: מִכֹּל, חַטֹּאתֵיכֶם, לִפְנֵי ה', תִּטְהָרוּ.

יום הכיפורים הינו היום הממרק את חטאיכם בפני האלוהים: לִפְנֵי ה', תִּטְהָרוּ. על מנת להתמרק בפניו, עלינו להאמין בקיומו. הוא גם היום הקדוש ביותר בשנה – קדוש מן אף יותר מן השבת, שחילולה (על ידי רבים מהצמים, בין השאר), נתפס כחטא שאין עליו כפרה.

החברה הישראלית מורכבת, כמו העוף בצבא, משלושה חלקים: שליש דתיים, שליש חילוניים גמורים ושליש חילוניים מנשקי מזוזות בעלי יראה בסיסית, שהוקנתה להם מילדות, בדבר קיומו של האל הנורא המפעיל עליהם את איום יום הדין: אם תחטאו מולי, תגיעו לגהנום. מחצית מאלו רואים עצמם כ"מסורתיים" (הגדרה גמישה באופן מאוד נוח). כלומר – הולכים לבית הכנסת בחגים הגדולים, מדליקים נרות בשבת, עושים קידוש וצמים ביום הכיפורים, לא נוסעים בשבת אבל מעשנים ורואים טלויזיה (או כל קומבינה אחרת).

המחצית השניה – רק צמה ביום הכיפורים. האיום של אמא ואבא, בילדותם, ש"אם לא תגמור מהצלחת יבוא שוטר", החוויר לצד האלהתו של אלוהים כאלוהי השכר והעונש וכמי שצופה בהם בכל עת.

אז זכרו – אם אתם מאמינים באלוהים, אפשר להבין אם תצומו. אם לא – למה אתם צמים? למי? להתמרק מול האל שאינכם מאמינים בקיומו? נו, באמת…

אופיו הקדום של החג נסוב ברובו סביב העבודה בבית המקדש. למעשה, במקרא מוצג יום זה כיום שבו מכפרים על המקדש מטומאות בני ישראל, ונראה כי כפרתם של בני ישראל נועדה "לנקות" אותם כדי לאפשר את המציאות שבה שוכנת נוכחות אלוהית תמידית בתוך עם שמטבע הדברים חוטא ["וכיפר... וכן יעשה לאהל מועד השוכן אתם בתוך טומאותם" (ויקרא טז ט"ז)].

העידן הנוכחי אינו חריג בהיסטוריה היהודית, כנראה: בני ישראל מועלים, גונבים, מוציאים לשון הרע, רוצחים, מכים, בוגדים, חורשים ריב ומדון ועוד שלל מעשים רעים שבין אדם לחברו – וממרקים את מצפונם בצום בן 24 שעות, ממנו אפשר להמשיך כאילו כלום. המהדרין בין הדתיים הלאומיים העכשוויים שלנו (כמורשת קודמיהם – הקנאים של אז), ממשיכים לעשות עוולות שבין אדם לחברו החילוני השמאלני ו/או החילוני עד לרגע כניסת החג ומרגע צאתו, שכן לפשעים האמיתיים אין משמעות ערכית, יושרתית או אמונית. בספר החשבונות של אלוהים – הם צחים כשלג (רק הבוקר קבלתי כמה נאצות ואיומים בטלפון ובמייל מאחד כזה – והוא לא לבד).

זה נותן את התחושה שמטרתו האמיתית של צום יופם הכיפורים, הינה הכשרת השרץ ואישור אלוהי להמשיך לחטוא. בשביל זה אתם צמים? אם אתם לא רואים את עצמכם בקבוצה הזו, תחשבו שוב…

ועל פי ציווי התורה וחז"ל נוהגים בו חמישה איסורים של עינוג הגוף:

  1. אכילה
  2. שתיה
  3. סיכה (סיכת הגוף בשמן) ורחיצה
  4. נעילת הסנדל (נעילת נעל עור)
  5. תשמיש מיטה (קיום יחסי אישות).

השנה האחרונה הביאה לפיתחנו מספר סיפורים מזעזעים של הורים דתיים שמנעו מילדיהם כל השנה את סעיפים 1, 2, 3 (למעט ברותחין) ו- 4, וחלקם הקפידו לקיים עם ילדיהם את סעיף 5.

כן, אני מכירה את תאוריית העשבים השוטים. ובכל זאת, אני חושבת שחמשת האיסורים הללו מציבים את יום הכיפורים בפרספקטיבה הראוייה לו. אני מעדיפה פי עשרת מונים את מי שיכולים להביט לעצמם במראה בלבן של העיניים ללא צורך להשפיל מבט.

סיפרה לי פעם חברה דתיה, שהיא מעדיפה לאכול במסעדה שאין בה תעודת כשרות אבל בעלי הבית דתיים אמיתיים. לתעודת הכשרות יש את אותה המשמעות שיש לצום יום הכיפורים: היא בבחינת עצימת עין והשפלתה עבור מי שכשרותם נזקקת לתעודות. וכשרותכם?

עושים את ה'כפרות' השכם בבוקר בערב יום-הכיפורים, או קודם לכן, בעשרת ימי תשובה.
יש להחזיק את התרנגול או את כסף ה'כפרות' ביד ימין ולומר:
בְּנֵי אָדָם יֹשְׁבֵי חֹשֶׁךְ וְצַלְמָוֶת, אֲסִירֵי עֳנִי וּבַרְזֶל: יוֹצִיאֵם מֵחֹשֶׁךְ וְצַלְמָוֶת, וּמוֹסְרוֹתֵיהֶם יְנַתֵּק: אֱוִוילִים מִדֶּרֶךְ פִּשְׁעָם, וּמֵעֲווֹנוֹתֵיהֶם יִתְעַנּוּ: כָּל אֹכֶל תְּתַעֵב נַפְשָׁם, וַיַּגִּיעוּ עַד שַׁעֲרֵי מָוֶת: וַיִּזְעֲקוּ אֶל אֲ-דֹנָי בַּצַּר לָהֶם, מִמְּצֻקוֹתֵיהֶם יוֹשִׁיעֵם: יִשְׁלַח דְּבָרוֹ וְיִרְפָּאֵם, וִימַלֵּט מִשְּׁחִיתוֹתָם: יוֹדוּ לַא-דֹנָי חַסְדּוֹ וְנִפְלְאוֹתָיו לִבְנֵי אָדָם: אִם יֵשׁ עָלָיו מַלְאָךְ מֵלִיץ, אֶחָד מִנִּי אָלֶף, לְהַגִּיד לְאָדָם יָשְׁרוֹ: וַיְחֻנֶּנּוּ, וַיאמֶר, פְּדָעֵהוּ מֵרֶדֶת שַׁחַת, מָצָאתִי כפֶר:
במילים "זה חליפתי, זה תמורתי, זה כפרתי" מסובבים את התרנגול או הכסף מעל הראש שלוש פעמים, ולומר:
זֶה חֲלִיפָתִי, זֶה תְּמוּרָתִי, זֶה כַּפָּרָתִי. זֶה הַתַּרְנְגוֹל יֵלֵךְ לְמִיתָה [זֶה הַכֶּסֶף יֵלֵךְ לִצְדָקָה], וַאֲנִי אֵלֵךְ לְחַיִּים טוֹבִים אֲרֻכִּים וּלְשָׁלוֹם:
אומרים את כל התפילה שלוש פעמים; את כסף ה'כפרות' נהוג לתת לצדקה.

האם קניית הזיכוי בכסף מוכרת לכם? בין חוק הלבנת הון לבין הלבנת מעשיו של חוטא, נמתח טווח רחב של מנשקי מזוזות וצמים שעשו כותרות בשנים האחרונות. עם ישראל התעסק לאחרונה לא מעט באולמרט, הירשזון, קצב ורמון. גם בועז יונה עשה כותרת או שתיים, ומנהלי קרנות ההשקעות מסובבים כעת עשרות מליוני משקיעים מדממים סביב ראשם. קיבלנו גם תזכורת על אריה דרעי ולצידו עוד שורה מפוארת של בכירי ש"ס שנחשדו (שניים-שלושה אף הורשעו) בפלילים.

מה עוד היה לנו תחת כנפי השכינה ומתחת לכיפה ולציצית? התעללות בילד פלשתינאי בן 9, מטען צינור בפתח ביתו של שטרנהל, התעללות שיטתית בתושבי חברון הערביים, צעירות שנפלו קורבן למקָדשי שבת אלימים, גילויי אלימות של יהודים כלפי יהודים.

השיטה פשוטה: שוחטים תרנגולת, ופשעיכם יעברו אליה ויספגו עם דָּמָה אל האדמה.

התרנגולת יכולה להיות ניצולי שואה, חולי סרטן וצוללי הקישון, א' מבית הנשיא, חיילת בת 19 שנושקה בכפייה, אזרחית תמה שנרצחה, פליטי דארפור או עם ישראל כולו.

אין לי ספק שחלק מכם תורמים בהוראת קבע לאגודה למלחמה בסרטן, לתנו לחיות לחיות או אפילו הולכים לחגוג בערב התרמה למען נאנסות קונגו.

כל אחד/ת ותרנגול הכפרות המדמם שלו/ה.

צום קל.

FacebookTwitterGoogle+Share

בחירע

אחד הדברים שקשים לי אישית במערכות בחירות, היא האלימות. היא לאו דווקא פיזית (למרות שכבר נתקלתי בכזו, ולמרות הצתת סניף מרץ ברעננה או כתובות הנאצה והאיום שנכתבו נגדם). לעיתים היא מופיעה כאגרסיה ישירה, לעיתים (אולי לרוב?) היא 'פאסיב-אגרסיב', נכלולית, תוקעת סכינים בגב. ניתן למצוא אותה בכל הרשויות, בכל הסיעות ואצל חלק מהמתמודדים, ניתן למצוא אותה בתוך המטות השונים. לעיתים אין קשר בינה לבין רוח, מסר וסגנון המועמד/ת או האג'נדה שמוביל המטה. היא רוחשת מתחתיהם, מנסה בכלים בעל-זבוביים לרכוש מעמד, כוח והשפעה. אקטים של מחנאות, סבוטז', הדרה, לשון הרע, תככים ומזימות – הם אקטים של יומיום ובדרך כלל נעשים באופן עקיף וללא יישור מבט לעיניים. ועוד לא דיברנו על השקרנים. הו, כמה שקרנים.

אני יודעת שיש אמנת בחירות הוגנות וכיו"ב, אבל המפגש המועט שלי עם הנפשות הפועלות בשטח בבחירות המוניציפאליות הקודמות, במערכות בחירות שעבדתי בהן כיועצת או מאמנת, ואפילו במערכת הבחירות הלכאורה ישנוניות המתנהלת כעת בעירי רעננה – מראה שכנראה זה טמון עמוק בטבעם של בני אנוש.

אני חייבת להודות שאלימות – גם כשהיא מגיע במתק שפתיים והסוואה "עניינית" או אחרת – משתקת אותי. למרות היותי "שועלת קרבות" ותיקה, היא ממשיכה להפתיע אותי בכל פעם מחדש. היא גורמת לי לסוג של רפיון, של יאוש. המפגשים האקראיים הללו עם הרוע, לא עושים לי טוב. בשבועות האחרונים עולה בי התחושה שבחירות, בכלל, מוציאות מוטיבציות לא טובות מבני אדם – ואני פוגשת בהן יותר מתמיד, בכמה הזדמנויות (והדוגמא הקטנה תרתי-משמע שאתן כאן, היא מהקלות שבהן) – האלימות אף הופנתה כלפי;

אחת ממנהלות המטות, למשל, שהתבקשה על ידי המועמד שלה לפגוש אותי מבלי ששוחחה איתי קודם מימיה, פתחה את השיחה איתי באופן הבא: "המועמד מאוד מעריך אותך ואני לא מבינה על מה. לדעתי את אופורטוניסטית שתופסת עליו טרמפ להצלחה האישית שלך". אלימות, אמרנו? מה היא ניסתה לעשות? לפנות אותי מלחסום לה דרך שנמצאת רק בסרטים שרצים לה בראש?

אגב – דווקא לגבי המועמד שלה – תמיכתי בו היא בשל האדם שהוא, למרות שעד כה שילמתי אי-אילו מחירים אישיים עליה. אבל כאמור – היא לא מכירה אותי, או את הסיפור שלי. היא ושכמותה משרתים איזה אינטרס צר, מדברים מעולם המושגים שלהם ולא מזה שלי או של המועמד שלהם.  מאז, היא השתלחה בי בעוד שני מפגשים שונים. חתכתי כל קשר איתה, ישיר או עקיף. גם שליחיה מנסים – לשווא.

יותר מהשיתוק והרפיון שמעוררת בי האלימות הזו – זה מעורר חמלה.

ארבעת ההסכמות של דון מיגואל רואיס יכולות לסייע לנו לשמר את נפשותינו מהעסקונה הרוחשת-בוחשת-נכלולית המגיחה מנקביה בתקופות בחירות:

  1. שמרו על טוהר המילה
  2. אל תקחו שום דבר באופן אישי
  3. אל תניחו הנחות
  4. עשו תמיד כמיטב יכולתכם

אני קוראת מכאן לכולנו לזכור, שכפי שאני חוזרת ומדגישה בפורום רעננה, שבבחירות מוניציפאליות מדובר תמיד בקהילה. כולנו נפגשים בסופו של דבר במקומות טריוויאליים: בסופר, בבתי הספר, בפארק, בהליכת בוקר, בקופת חולים. אני קוראת לכל פעילי הבחירות לזכור שלפני האינטרסים האישיים, שאני סבורה שהם באמת מאמינים שיש להם ושהם נורא חשובים (מדובר בחבר'ה שלוקחים את עצמם נורא ברצינות), קיים האינטרס הגדול מכולם – לקדם את סביבת חייהם והסביבה בה הם מגדלים את ילדיהם, ולהעשיר ולפתח את חיי הקהילה בעיר. הבחירות המוניציפאליות, למרות כמה עסקנים ותככנים צרי חשיבה במטות השונים – צריכים להיות משחק ידידותי.
 
ליום הבחירות יש את יום המחר שלו, שם הרוע ושליחי המצווה שלו לא מהמרים על הקלף הנכון.

FacebookTwitterGoogle+Share