תקשורת, אימון והדרכה

משטרן לשטרנהל

ניסיון ההתנקשות בחיי פרופ' זאב שטרנהל מעורר שוב את שאלת הכשרת שרץ הימין הקיצוני וההתנחלויות, באמצעות גישה סלחנית ומגמישת-חוק לעבריינים פוליטיים מהימין ולטרור יהודי.

ניסיון, דומה, לו היה נעשה על ידי פלשתינאים, היה מביא לעוצר צבאי על הערים והכפרים החשודים כיישובי המוצא של המפגעים. מדוע לא הוטל עוצר גורף על אותן התנחלויות מהן צומחים השורשים המורעלים של הניסיונות לפרק את הדמוקרטיה הישראלית? מדוע לא הקיפו חיילי צהל בטבעת הדוקה – אין יוצא ואין בא – את כל אותם יישובים משיחיים, כתיים ומטורפים שעצם קיומם במדינה מערבית דמוקרטית הוא סכנה אישית לכל אזרח ואזרחית במדינת ישראל? מדוע לא נערכו מעצרים והוצאו מתנחלים ומתנחלות בתחתוניהם ובעיניים קשורות אל אוטובוסים במסלול ישיר אל חיק המעצר המינהלי, המיושם בקלילות בלתי נסבלת על כל מי שנחשד בהחלפת ב' ב- פ'?

שאלות רטוריות, כמובן. יהודי שרוצח ילד פלשתיני, עוקר כרמים ומכה ופוגע באוכלוסייה אזרחית, הוא פצצה מתקתקת לכולנו. הוא, חבריו, משפחתו. רק שהגזענות הבסיסית, הנטועה חזק בזהות היהודית, אינה רואה במעשיו חטא ופשע. בשירות הסלחנות ניתן למצוא גם את ההשתלטות המכוונת, האסטרטגית של אותו ימין אנרכיסטי ופורע חוק על צה"ל. מי שיסקור את התבטאויות קצינים בכירים כדשוגמת אלעזר שטרן ואחרים, חלקם מתגוררים מחוץ לגבולותיה הלגיטימיים של מדינת ישראל מבלי שזה יפגע בסיווג הבטחוני שלהם כהוא-זה, ימצא שריקבון מתחיל מבית. הימין העברייני, המתנחל, יודע את זה. לכן הם העלו לראש טבלת הערכים שלהם את הגיוס לצה"ל. אני יכולה רק להניח שכשתתממש שאיפתם להקמת מדינת הלכה הנשלטת על ידי רבנים, הם ישובו די מהר ל"תורתם אמונתם".

השאיפה להרס מדינת ישראל משותפת לכל הגורמים הלאומנים באיזור – מהטאליבן, האחים המוסלמים, אירן וכוהני הדת המוסלמים בשטחים – ועד ליהדות הלאומנית, המתנחלת, מימין. החלופה – מצמררת.

צודק שטרנהל – פיגוע הטרור בפתח ביתו נועד להרוס מהיסוד את מדינת ישראל הדמוקרטית. אני אומרת את זה, כותבת את זה וצועקת את זה בכאב כבר שנים. כדאי שהממשל הישראלי ילמד דבר או שניים מהתנהלות המצרים מול האחים המוסלמים: קיפוד מוחלט של פעילותם, הגבלה מוחלטת של חופש התנועה וכליאה של כל אדם שמנסה לסכן את עצם קיומה של מדינתו – בין אם זו מתנחלת בת 14 או עבריין בכיר בן 30.

אם לא נחלץ למען ישראל, הישראליות, עצם קיומינו ולמען קיומינו כמדינה דמוקרטית – אני צופה בחשש את העלמינו מהמפה העולמית.

תעצרו אותם, תפנו לאלתר את ההתנחלויות – גם ה"חוקיות" וגם את המאחזים הבלתי חוקיים, תָפנו קצת מהאנרגיה הבעייתית של הוצאת ילדים מהבית ע"י רשויות הרווחה - לאיסוף ילדים בסיכון במאחזים אל תוך גבולותיה הבטוחים של המדינה על מנת להצילם מהסכנה המיידית של חיים בקו האש שיוזמים הוריהם, בישובים בלתי מוגנים, תוך השתוללות אלימה (פסיכופטית?) כלפי פלשתינאים לא חמושים, תכלאו אותם למאסרי עולם בתנאי בידוד שאינם מאפשרים קשירת קשר נגדינו, תצילו את מדינת ישראל!

————

הצילום: של מתנחל מאחד המאחזים, בוגר בצלאל. לא זוכרת את שמו. תמונה אחת שווה אלף מילים.

FacebookTwitterGoogle+Share

Go, ציפי


לפני מס' ימים התקשרה אלי אמא שלי ("פמיניסטית אני לא") לומר לי שאפילו אחת מהפמיניסטיות ה"מושבעות" ("קיצונית כמוך, מותק"), שהתראיינה לאחת מתכניות הבוקר, אמרה שלא צריך היה לבחור בציפי רק כי היא אישה, כי לא כל אישה מקדמת נשים וציפי היא "מלכת הדבורים".

"יש פמיניסטיות ריאליות", אמרה אימי, כשהיא מרמזת לכך שעצם נשיותה של ציפי מבלבלת עלי לכאורה את דעתי ואני מתעלמת מכשליה ותכונותיה "הבעייתיות".

למעשה, יש סיכוי סביר שדווקא אני זו שרואה את הדברים באופן ריאלי. וודאי שיותר מאילו שאג'נדת ה"פמיניסטית אני לא" מכתיבה להן פסילה אוטומטית של ציפי כי היא "קרה" (הן מטילות סנקציה חברתית על אישה שמפתחת "תכונה גברית" – בעוד שהן מתעלפות בהתרגשות מגברים שמפתחים את "הצד הנשי" שלהם) או "לא מנוסה" (אבל – להבדיל – חיים רמון, ששירת רגע בצבא בזמן שמצמצנו – זוכה מהן להגנה גורפת, כשהוא מנשק בכפייה חיילת בת 19, פלוס הבונוס הנכסף של הנמכת ההר עבורו, בדרך חזרה לפסגה הפוליטית).

סביר להניח שאני רואה את המציאות ברזולוציה רחבה ומדוייקת יותר אף מאותן פמיניסטיות שמצאו הגדרה אחת ויחידה לפמיניזם, שאין בילתה: "אם לא דקלמת את הז'רגון שאנחנו מכתיבות – את מזיקה לנשים".

ובכן, יש הגדרות נוספות למנהיגה פמיניסטית; ציפי ליבני היא הביטוי המעשי לתיאוריית ה"פמיניזמים" של בל הוקס: יש כל מיני גישות וזרמים. מה שחשוב הוא המשותף ביניהן: קידום מעמדן של נשים.

ליבני, כשרת הקליטה, הגדילה את השתתפותן של נשים בשדרת הניהול של המשרד – עד כדי כך שעברה את הקריטריונים המוקפדים של "אות המעסיק המתקדם", בחסות נשיא המדינה – וזכתה בפרס. היא אשה שקולה, מנהלת עניינית ומשימתית, זהירה, חושבת. כל אלו אינם מבטיחים אמנם הצלחה, אולם יש בתכונות הללו יותר הבטחה מאשר בהיעדרן אצל מועמדים אחרים שהתמודדו מולה. ליבני גם לא נפלה לפחים שטמנו לה, בהתבטאויות גזעניות-מגדריות שבאו הן להוריד לה את המוטיבציה והן לערער את מעמדה בעיני הציבור. היא אינה מתלהמת ואינה מנהלת פוליטיקת-טוקבקים.

ציפי ליבני אינה בקבוצה הפוליטית אליה אני משייכת את עצמי – לא מדינית ולא חברתית-כלכלית.

יחד עם זאת, היא סמל. עצם הימצאותה שם – מעבר לתקרת הזכוכית – מהווה מודל לנשים באשר הן, שיודעות כעת שיש להן שם מקום, אליו הן יכולות לחתור. ציפי סללה להן את הדרך.

תקרת הזכוכית היא תקרה כפולה: פנימית, בהגדרת האופק הפנימי של נשים, וחיצונית – כפי שבאה לידי ביטוי בדה-לגיטימציה שניסו לעשות לה על רקע נשיותה. היא עשויה, בשני המקרים, משכבה צפופה של גברים. ציפי פרצה לנו צוהר בתקרה הצפופה הזו, אל השמיים. היא הזיזה עבורינו את הגבול.

גם ציפי מבינה את זה, ואת מחויבותה כמודל פורץ דרך לנשים אחרות. הנה, ציפי מדברת על כך.

מה יותר פמיניסטי מזה?

ההצלחה של ציפי היא ההצלחה של כולנו. בואו נעזור לה – משמירה על טוהר המילה בכל הנוגע להתבטאויות נשיות אודותיה, ועד לעזרה מעשית בכל תחום אפשרי.

 

 

 

 

 

www.lorak.co.il

 

FacebookTwitterGoogle+Share

זוטות.

21.9.08, 12.00, מעבר החצייה שמול עיריית תל אביב. חסר בית יושב באמצע מעבר החציה ברגליים משוכלות ומשוחח שיחה עירה עם חברו, שיושב על שפת המדרכה. המכוניות עוקפות אותו בזהירות וממשיכות בנסיעה. מדי פעם הוא מטה את גופו, כי הן מסתירות לו את בן שיחו.

21.9.08, 21.00. אסיפת הורי כתו"ם בחטיבת ביניים ברעננה. אמא אחת חוזרת ומקשה לנציג מכון דוידסון: הילדים ברעננה לא צריכים מחשב. אתם טועים אסטרטגית – לכו לשדרות, שם צריך את זה.

הנציג מגיע לשלב ההסכמים עם ההורים; 90 ש"ח לחודש בהוראת קבע ו- $200 השתתפות עצמית במקרה של אבדן או שבר. לא כולל דיו למדפסת ודפים. אחד האבות מסתובב לאמא האסטרטגית ואומר לה: "עכשיו את מבינה למה זה לא בשדרות"?

המחשבים יגיעו After the Fall;

Hold on, hold on, tomorrow we'll be there…

 

 

21.9.08, צהרי היום. 3 ילדים נפגעו קשה בעת שקפצו קפיצות פארקור. כתבתי על כך כבר בפברואר האחרון.

 ראש העין היא אחת מהערים העיקריות שנרתמו ללימוד דרך מחשבים. אירוני. הבן שלי למד לעשות פארקור מסרטוני הדרכה באינטרנט.

FacebookTwitterGoogle+Share

מה עושים עם ההורים, החברים וכל שאר האנשים הקרובים אליכם המפחדים מהאינטרנט?

 

קורס להכרת האינטרנט ולמיתוג עצמי ברשת: תצא/י ממנו כשאת/ה גולש/ת, מחפש/ת, מגיב/ה, מקשרר/ת, מפרסמ/ת וממתג/ת – כאילו נולדת באינטרנט. קורס מרתק וחשוב, ראשון מסוגו בארץ.

 קהל היעד: 

  • גולשים מתקדמים יחסית, שקצת מפחדים מעולם הבלוגים, הרשתות החברתיות והאינטראקטיביות שברשת.
  • גולשים מתחילים החשים שאינם ממצים ממנה את המיטב.
  • מי שעדיין נמצאים בשלב הראשון של היכרות עם המחשב.

נושאי הלימוד וההתנסות:
מושגי יסוד ¥ מיומנויות בסיסיות ¥ כתיבה באינטרנט ¥ עריכה באינטרנט ¥ אתרים מסחריים ¥ אתרים אישיים ¥ מרחבי גלישה: פורומים, קהילות, רשתות חברתיות, אתרים, בלוגים, טוקבקים ועוד ¥ מקדמי הצלחה ברשת: התמדה, חזרתיות, סגנון, ניהול מערכות יחסים וירטואליות ¥ מה בין הרשת והמציאות הלא וירטואלית? ¥ על פרטיות וחשיפה ¥ התמודדות עם קונפליקטים ברשת ¥ חוק ואינטרנט ¥ אתיקה ¥ ערכים ¥ "האינטימיות החדשה" ¥ הורים-ילדים-אינטרנט ¥ כבוד ¥ שפה, ועוד.

שיטת הלימוד:
כל אחד מהנושאים הנלמדים יובהר תיאורטית, ילווה בדוגמאות מעשיות ובהדגמה, ויתורגל בהתנסות אישית של הלומדים (בשיעור עצמו + כמשימות בין השיעורים, אותן נבדוק בתחילת כל מפגש). המפגשים יתקיימו מול מחשב מחובר לאינטרנט. המשתתפים יקימו לעצמם מקום מפגש וירטואלי להתייעצויות הדדיות ובקשות סיוע מהמנחות.

משך הקורס, ימים ושעות:
הקורס כולל 10 מפגשים שבועיים בני 3 שעות אקדמיות כ"א.
הקורס יתקיים בימי ג’, בין השעות 17.00 עד 20.00

מקום: בית פז, רחוב שוהם 5 רמת גן (מתחם הבורסה). השיעורים יתקיימו בכיתת מחשבים מצוידת ונוחה, עם עמדת עבודה אישית לכל משתתפ/ת. יש מכונת קפה במקום. יש חניה מוסדרת למשתתפות הקורס במחיר מסובסד של 10 ₪ למפגש.

לפרטים נוספים וקבלת טופס הרשמה:
חנה: ,  054-4732253 

 

חשוב לי לציין שאני רואה באינטרנט כלי ואמצעי להעצמה אישית, ושפה שבלעדיה לא נהיה שותפים שווים בעתיד החברתי, הכלכלי, התעסוקתי, התרבותי של מדינת ישראל. העצמת א/נשים אינה רק העצמה פנימית – היא גם התגברות על חסם הרשת ופיתוח מיומנויות רלוונטיות. ומי מאיתנו אינו מכיר כאלו שקשה להם/ן עם זה?
הקורס יועבר בשקיפות, קישרוריות והפניה מלאה לכל מקורות הידע וכותבי הרשת.

אני אודה מקרב לב ואשמח אם תיידעו אותם/ן על המיזם. 

 

FacebookTwitterGoogle+Share

שלטון הגנרלים

האמירה הזו, של אחד ממתפקדי קדימה, מראה לנו שאין הבדל גדול בין אספסוף מרכז הליכוד המסורתי, לבין האספסוף של הגנרלים. שיקול הדעת החברתי, כלכלי, בטחוני ולאומי, שאמור לייצר את העמדה הפוליטית ואת הבחירה באדם הנכון להנהיג את המדינה – פשוט לא קיים. מצביעי מופז נשמעים כמו טורבינת האוהדים של בית"ר ירושלים. הקצת-יותר-מתוחכמים, בשולי קבוצת האוהדים, מצביעים לבן: שטרית (שבגד עד כה בשיטתיות בכל ערך שהביא אותו למרכז הזירה הפוליטית – ובאנשים שהביאו אותו לשם) ודיכטר (לבן במקור, Red neck ישראלי, על כל המשתמע מכך).

מופז מוכֶר לנו, כמו מקביליו דיכטר ושטרית, אוסף של ברזלים: אלו של רוכסן המכנסיים שמגדירות את ה- Old boys club (מושג בתיאוריה פמיניסטית – חב"ה), ואלו שעל הכתפיים שמגדירות את מועדון הגנרלים (שטרית סידר להם תקציבים על חשבון חוסנה הכלכלי של המדינה כולה – אז הם קבלו אותו למועדון). באידיש היו אומרים על כך: גנרל דֶה-לָה-שְׁמָּטֶע. הברזלים הללו כבר העלו חלודה באוסף כשלונות מהדהדים לאורך 60 שנות קיומינו: מלחמות ומבצעים מיותרים, החלטות לא אסטרטגיות בעליל, פשלות קולסָאליות, מנגנונים רקובים ומושחתים, זילות חיי אדם, כשל כלכלי ויצירת קיטוב סוציואקונומי בלתי נסבל, חצי מליון ילדים עניים שהברזלנים יצרו יש מאיין, חוסר הבנה בטחוני אבסולוטי באימצטלא של "מביני עניין", יוהרה שלטונית, הון-שלטון, מה-לא?

מבן כספית (שתהה מה יקרה בחדר השינה של ציפי ונפתלי כשהטלפון האדום יצלצל בשלוש בבוקר), דרך האמירות המחפירות של ברק שגרמו לי להסיר כל תמיכה בו כחברת מפלגת העבודה, דרך כל הגנרלים שמתבטאים באלימות מילולית מכוערת ברחבי הרשת על מנת לעשות לליבני – בהיעדר טיעון ענייני – דה לגיטימציה אישית - ועד לאמירות השוביניסטיות של מופז: כולם מבהירים לנו שאין להם מה למכור, חוץ מפחד עמוק מכך שאישה (טפו טפו טפו) מסכנת להם את הגדרת התפקיד על כרטיס הביקור ואת שידרוג התלוש והקירבה להון שלטון.

כעת, כשמופז מנסה בגולמנות שאנס-גארדינרית להתרברב ביכולת נבואית מופרכת ולומר שהוא יזכה ב- 43.7% מהקולות (תרגיל של יועץ תקשורת מוכשר – כל קמפיינר מתחיל יודע שלטעת בבוחרים את התחושה שהם מצטרפים למנצחים, מביא לניצחון. דיבורו של מופז בהיר ממסוגלותו הרטורית – מישהו אימן אותו לנאום הזה), נשאר לנו לשאול שתי שאלות:

1. אם זו התרברבות ריקה, אז למרות הברזל במכנסיים ועל הכתפיים, ולמרות שהוא "פרסי" – זה מה שאתם רוצים?

2. ואם זו לא התרברבות ריקה – איך הוא יודע, בכזו רמת דיוק, מה תהיינה התוצאות? לו הייתי ציפי, הייתי מבקשת, ליתר ביטחון, חקירת משטרה.

תעזבו את עלובי הנפש הללו. ציפי לשלטון.




גילוי נאות:

1. מופז עשה דבר אחד בלבד טוב בחייו – ניסה לפעול נגד הטרדות מיניות בצה"ל. לא לוקחת ממנו את זה. אולם הוא גם מהאחראים הראשיים לקטל של מלחמת לבנון השניה, אחד מאלו ש(לא)הכינו את צה"ל. ומאדריכלי יצירת הקיטוב הכלכלי. כשל אסטרטגי, מנהיגותי, ניהולי, אחד שמגלגל את האחריות.

2. אני אינני ממתפקדי קדימה והמפלגה הזו על אנשיה מעוררת אצלי את רפלקס ההקאה, במקרה הטוב. תחלואה פוליטית. ואפילו לי – השובניסטים והמיזוגנים שהרכיבו אותה – גרמו לתמוך בציפי. תארו לעצמכם. אני מאוד מקווה שהם יחשפו יותר מהכיעור הזה בימים הבאים. כל מחווה גזענית-מיזוגנית כזו שלהם ושל תומכיהם, מחלישה אותם ומחזקת את ליבני.

FacebookTwitterGoogle+Share

לי זה עולה יותר (חינוך חינם, בריאות חינם)

היום התבקשנו להביא לאסיפת ההורים 60 ש"ח במזומן. למה דווקא 60 ש"ח ולמה מזומן? לחינוך-חינם פתרונים. וכדי שה- 60 ש"ח לא יהיו לבד (הבדידות עצובה ומקצרת את החיים), יש עוד הוצאות שכלולות בחינוך-חינם הזה. למה? כי כנראה שסבי ז"ל צדק: מה שזול, עולה לנו ביוקר.

בספטמבר, לכבוד יום הולדתי, אני ניגשת לקופ"ח (כשאני זוכרת, זה לא קורה כל שנה) לקצת בדיקות כלליות. רק השבוע, עלתה לי בדיקת פאפ שנתית בקופ"ח מכבי, 250 ש"ח. למה? כי יש במכבי בדיקה חינם שעולה רק 25 ש"ח (מראית עין, אמרנו?), אבל היא בדיקה מיושנת שמידת הדיוק שלה היא 50%. רולטה רוסית (אולי לזכר הרוסים מהמייפלאואר של העליות ארצה, שהקימו את תשתיות קופות החולים במדינה). אז שילמתי.

אחר כך ניגשתי לעשות ממוגרפיה. לפני שנתיים שילמתי 25 ש"ח דמי "מרפאת מומחה". השנה – 110 ש"ח. למה? כי קופ"ח מכבי החכירה את הקומה של הרנטגן בבניין מכבי לאסותא. החליפו את השלטים – זה כבר לא מכבי, זה אסותא. הפריטו את קופת החולים המופרטת. שרשרת הקיום של ההפרטות, בטבע כמו בטבע. הרופאה של מכבי מהחדר ליד היא זו שלחה אותי אמנם לבדיקה, אבל מישהו צריך לשלם לאסותא על הטרנזאקציה הנכלולית הזו. המישהו הזה היא אני. ועוד כמה כמוני. לו הייתי בת 50 (או טו טו), לא הייתי משלמת. שם המדינה מתערבת. מי ששילמה שנים מס בריאות ודמי חברה בקופ"ח, זכאית מגיל 50 להנחה במחיר שהמדינה הפקיעה על מנת לתת ממנו הנחה. זה כמו הסיפור עם הרבי והעז. ה- 110 שקלים הם העז שהוסיפו לי הביתה. בגיל 50 יוציאו לי את העז. אני אהיה אסירת תודה. אין ספק - מדינת רווחה לכל תושביה: רוֹוֵחַ למדינה על כל אשה שבחרה בבדיקה חינם ונפלה לצד הלא נכון של הרולטה הרוסית.

נו, איזה מזל שחוקקו לנו מס בריאות. כולנו מבוטחים ויכולים לישון בשקט. אם נחלה, חו"ח, המדינה תשלם.

והחינוך? אתם יודעים/ות מה זה תל"ן? תשלום לתכנית לימודים נוספת. את השעות שלימור לבנת קיצצה בזמנו, אנחנו משלמים.  הנה מסמך שהוגש ב- 2004 לכנסת על תשלומי הורים. מתוך המסמך:

"אומדן המקסימום מבוסס על סקר הוצאות משקי בית שערכה הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה. בסקר זה נאמדו ההוצאות בפועל של משקי הבית על שירותי חינוך. בסעיף שירותי החינוך נכללים: אגרת שירותים, תרומות הורים, טיולים, חוגים, תוכנית לימודים נוספת (תל"ן), בחינות, שמירה ותשלומים אחרים.  

  • אומדן ההוצאה השנתית המינימלית במשק של תשלומי ההורים לבתי-הספר ולגנים לכלל הילדים מעל גיל 3 הוא 1.76 מיליארד ש"ח .
  • אומדן ההוצאה השנתית המקסימלית במשק של תשלומי ההורים לבתי-הספר וגנים לכלל הילדים מעל גיל 3 הוא 2.69 מיליארדי ש"ח".

 

FacebookTwitterGoogle+Share

רולידר מפנה לי את המדיח

תחילת שנה"ל העלתה שוב את הדיונים המשמימים על סמכות הורית. סביב היום הראשון ללימודים הוצפו כלי התקשורת בשיחות שהציגו את משנתו הסדורה של פרופ' עמוס רולידר מביה"ס לחינוך באוניברסיטת תל אביב, באשר לאופן שבו נשיב לעצמינו את הסמכות הזו: בנחישות וברגישות. הקשבתי בתדהמה כיצד דברי רולידר, שנראים לי טריוויאליים, מתקבלים ע"י העולם - ההורים ומשרד החינוך – בהפתעה עמוקה ובהבעת תיעוב קלה, כאילו מדובר לפחות ב"רב" ליאור חן.

רולידר אומר דבר מאוד פשוט: גבולות ברורים, שמירה עליהם בעקביות רגועה וגישה בריאה של מחיר ותמורה, שתקפה למעשה לכל תחומי חיינו מלידה עד מוות.

רולידר מתייחס במשנתו אל הילדים בכבוד ומאפשר להם להתמודד בעולם אמיתי ועם תוצאות מעשיהם – לטוב ולרע. עד שלא שמעתי במו אזני המופתעות את תגובת משרד החינוך, לפיה אפשר להגיע לאותם יעדים בגישה רכה יותר, לא חשבתי, בתמימותי, בכלל שיכול להיות גורם "מקצועי" שיחשוב אחרת.

אז איך רולידר מרוקן לי את המדיח?


אני אמא לבן כמעט-13 ובת 7. חברה שביקרה אותי לאחרונה הגיבה בתדהמה כשהזכרתי לבן שלי לרוקן את המדיח והילד פשוט ניגש ורוקן. היא שאלה איך גורמים גם לבן שלה לעשות את זה.
מה שנראה לילד כתרומתו הטבעית לעבודות הבית, נראה לה כבריקדה שמשפחה אחרת לא יכולה לעבור.

הרחבתי וסיפרתי לה, שכשהילד היה בן 7 ורצה ללכת לבד הביתה במקום הטיפול המסור (אוכל ושיעורי בית) בצהרונית, הוא קבל את מבוקשו כנגד המחוייבות האישית שלו לעמוד במספר תנאים, בימים (רוב השבוע) בהם אני או אביו לא יכולים לאסוף אותו: שיבה בטוחה הביתה, טלפון לאחד מהוריו ברגע כניסתו הביתה, ארוחת צהריים, ועד שש בערב השעורים גמורים. בהמשך אותה שנה ביקש וקיבל טוסטר-אובן בטיחותי שאינו חושף את הילד לכוויות והחל לחמם לעצמו את האוכל. כשקצת גדל ולקח על עצמו את תפקיד הריקון היומיומי של המדיח, היה לו ברור שזהו תפקיד ואחריות בצידו: לא ניתן למלא מדיח שלא רוקן, ואם הילד לא ימלא את תפקידו – מהר מאוד לא יהיו לבני הבית כלים נקיים לשימושם. כשניסה למתוח את הגבול ולבחון את העמידות ההורית שלנו, מצא שאי-עשייה וקוץ בה: לא ניתן להכין אוכל לילד רעב, למשל, במטבח בו הכיור ומשטח העבודה מלאים בכלים מלוכלכים. כשרוקן את המדיח – תוך דקות הכנסתי אני את הכלים שהצטברו להדחה והתפנה מקום שאיפשר להענות לצרכיו. הילד למד שהיעדר תרומה מצידו, מעכבת את סיפוק צרכיו. יש לו תפקיד ומחוייבות להנעת מערכת גלגלי השיניים של הבית, שהוא נהנה כל כך מתוצריה.

בשבוע שעבר היתה זו הבת שלי שהודיעה לי בכניסה למגה, שאם לא אקנה לה ממתק היא תעשה לי מהומה רבתי. הודעתי באדיבות שממתק לא נמצא על רשימת הקניות שהכנו (יחד). בתגובה היא ניגשה לאחד המדפים וניסתה לנער אותו בזעם, כשהיא מתעלמת מבקשתי להפסיק. ניגשתי אליה, תפסתי לה את הידיים המנערות והבהרתי ש"זה לא עומד לקרות" (ווָאטְאֶבֶר "זֶה" מִינְס – הפלת המדפים, רכישת הממתק, כניעה לדרישותיה). הסתכנתי בפופולריות השכונתית שלי והבהרתי לה באהבה ובנימה אסרטיבית ומבט רציני, שכללי המשחק הם כאלו: היא יכולה לצעוק, לבכות, לצרוח או להשתולל – זה לא ישנה את החלטתי, וגם לא את משך הקניות בסופר. לא אתעכב בגללה ולא אמהר בגללה, נצא מכאן בלי ממתק ועם הקניות שתכננו בעוד כעשר דקות,  ואם היא תשתולל – הפדיחה כולה שלה.

הקניות נמשכו. המשכתי להתייעץ איתה כבשגרה (מה את מעדיפה, מתוקה שלי, גמדים או מעדן?) כשהיא מקפידה ללכת מטר אחרי בהסתייגות, מושכת באפה ולאט לאט מסתגלת למציאות הברורה ומתיידדת איתה מחדש. עד שיצאנו נראה היה שרווח לה – הגבולות ברורים והחוקים ידועים, העולם עובד לפי החוקים הללו והיא פנויה רגשית לסייע לי לארוז בקופה ולשאת בגאווה אריזה קלילה אחת לאוטו, כמשתתפת שווה ו"גדולה" בנטל הקניות. החמאתי לה על שהיא התעשתה מהר ושאלתי האם להזכיר לה, אם זה יקרה שוב, את הפעם הזו כבר בתחילת האינסידנט. היא אמרה "כן".

זו השיטה שרולידר מנסה להסביר למערכת החינוך;
לא ניתן לבסס סמכות הורית בה לכולם – להורים, למורות, למנהלות, לצוותי החינוך – חשוב יותר להיות נחמדות ונחמדים, מאשר לחנך בהוגנות ואהבה את הילדים, באופן שמפתח את פוטנציאל המימוש העצמי, השילוב החברתי והתרומה האזרחית שלהם/ן. עידן הרייטינג כובש כל חלקה טובה, ואני מודה: לא בכל רגע נתון, ישלחו הילדים שלי sms שבוחר אותי כראשונה במדד הפופולריות המיידית. בשורה התחתונה – רווח להם בכל פעם שהם נתקלים בגבולות.

הסיפור של הבן שלי על החברה שלו מראה שהורות ליברלית עלולה בהחלט להתפרש אצל ילדים כנטישה רגשית ע"י ההורים. המשפט הכי אווילי שניתן לומר הוא: "נתתי לו/ה הכל והוא/היא לא מעריכ/ה את זה". כנראה שלא נתת את הדבר האחד והחשוב: חינוך עם גבולות, שיאפשר לו להבין את כל מה שנתת לו.

 

 

הערה:

קדם לרולידר הספר "ידידות עם ילדים" של הפסיכולוג רפי יעקבי. הספר יצא לאור ב- 1995. קבלתי אותו ללידת בני הבכור בשנת 1996. כבר אז הצביע יעקבי על חולשת ההורים וצוותי החינוך בעמידה על העקרונות הבריאים של היגיינה נפשית וחברתית. ברור, לכן, שקשה הן להורים והן למורות להגדיר גבולות ולעמוד בהם. לא פשוט, העניין הזה של לעמוד בגבולות שהצבנו לילדינו. בעקבות הספר יצא לי גם לפגוש בזמנו את יעקבי – זה כבר לפוסט אחר, שיעסוק ב"מדוע אני מעדיפה להפריד בין היוצר ליצירתו ולהימנע ממפגש עם יוצרים".

והערה פמיניסטית:

שמתם/ן לב שנשים אחראיות על 80-90 אחוז מעול גידול הילדים, נמצאות עימם רוב הזמן ולכן בהכרח מנוסות יותר מגברים בנושאי חינוך, ובכל זאת – גברים הם שכותבים את רבי המכר וגורפים את ההון?

אתן יכולות לבד!

לכו אחר ההיגיון! תעזנה לומר לא! תגדרנה טריטוריה, אל תאפשרנה לדרוס את גבולותיה (גם לא לילדים) ותראינה שאין חיה כזו כמו "אבדן סמכות הורית". כשאת מוגדרת – הסמכות שלך מוגדרת. בכל תחומי החיים. לא באלימות, כריבאונד לתחושת האין-אונים והיעדר הריבונות (כבר נכתב ספר בעייתי כזה – "הורים טובים מדי" שמעודד את 'הסטירה החינוכית' – וכבר קטלתי אותו בזמנו), אלא באמצעות אהבה, גבולות ומשמעת.

או במילים אחרות: אני מחכה לספר של סופר נני, שאני מבטיחה לקרוא אם היא תפסיק (לאלתר!) לקצר לנו את תוחלת החיים עם פרסומות דוחות – תזונתית וערכית - למרגרינה עם B6 (רעיל) ושומני טראנס.

תוספת מאוחרת:

שבוע אל תוך שנה"ל, הסתבר לי שבחטיבה בה החל בני ללמוד, על התלמידים לקום כשהמורה נכנסת לכיתה. שאפו לחטיבת הביניים הזו ולמנהלת שלא חוששת מהמיינסטרים הליברלי, שמן הסתם ימחה על כך. העמידה בכניסת המורה לכתה מסמלת רספקט, חשיבה זהירה יותר אודות מי שעומד מול התלמידים כשהם מגיבים/מתנהגים, וגם מייצרת סוג של אקט-מעבר בין אווירה חופשית לאווירת לימודים. אהבתי. הפסאדה לפיה כולנו בני אדם ואין הבדל בין התלמידים למורה, מזיקה בסופו של יום לתלמידים ולחברה כולה. אם ללכת לסופו של המדרון החלקלק הזה, שמתחיל בהיעדר גבולות וכבוד למורה/כבוד הדדי/כבוד לזולת בביה"ס – הרי ששם נמצאת למשל האלימות נגד קשישים, נישול ניצולי השואה מזכויותיהם, גניבת ברזים ומגבות במלונות בטורקיה וכולי.

 

FacebookTwitterGoogle+Share