תקשורת, אימון והדרכה

מי שהייתי

אחת מתכונותי הידועות לשמצה ולטובה כאחת, היא היכולת לשכוח. לשכוח מצבים, א/נשים (לטוב ולרע), תקופות. כלל הזהב באימון, לפיו 'היום הוא היום הראשון של שארית חיי הטובים והמאושרים', נובע בטבעיות ממקום עמוק באישיותי (או, אולי, ממעמקי בִּרְכָּת ה- ADD שלי). את המצבים בחיי ואת האנשים שחלפו בחיי ושחלפתי בשלהם, אני מתייקת עמוק בלא-מודע (כן, יש מצבים שאני מצליחה לשלוף אותם מתהום הנשיה ומהבור השחור של ההיסטוריה ההיפר-אקטיבית ומרובת הארועים שלי), אבל אנקדוטות – אני זוכרת גם זוכרת!

למשל, לפני יותר משנות דור עבדתי בשגרירות ישראל בהאג. לא הבנתי מדוע אחד המאבטחים כל כך נחמד אלי, אולם שיתפתי פעולה בחיוך רחב והשבתי בנחמדות על נחמדותו. לאחר תקופה של עבודה משותפת, הוא ניגש אלי וקָּבַל בקול נעלב: "את לא ממש זוכרת אותי, אה?". לא, לא זכרתי. הוא הזכיר לי ששרתנו יחד, חדר לצד חדר, לאורך רוב השירות הצבאי. הייתי אז בת 22, רק שנתיים אחרי!  ושוב – את האנקדוטה אני זוכרת, אותו לא.

אין ספק שהיכולת לשכוח מצילה אותי מנוסטלגיה (שהיא עניין בעייתי בעיני, ממעכבי השינוי הגדולים בנפש האדם), מנטירת טינה לכאלו שהרעו עימי, ואף מקצרת את משך הכאב בפרידות וניתוקים. מי שהיום הוא אהבת חיי, מחר – אפילו לא יהיה היסטוריה, אלא פשוט יימחק מהזיכרון. כמובן שזה לא עד כדי כך גורף, העניין הזה. אנשים שליוו אותי ושליוויתי לאורך שנים, אני זוכרת. גם אנשים מעניינים במיוחד אני זוכרת, לא הרבה (באופן טבעי). וגם מתי-מעט שהכאב שהסבו לי היה יוצא דופן (למרות שאת הכאב עצמו שכחתי מזמן). את האפיזודיים, משמעותיים ככל שנדמה היה לי שהם בעת שהיה בינינו קשר - לא. זה נכון לגבי גברים ונשים כאחת, אהובים וחברות, קולגות ובכלל. 

א/נשים שמילאו את חיי עד-תום, וברגע שיצאו מהם – כאילו לא היו מעולם.

——————————————————————————————————————-

בסה"כ זה די מובן. אם אני בוחנת את סך קשרַי העכשוויים בעולם הזה, הם עומדים על מאות רבות, אם לא אלפים - כולם קשרים פעילים ברמות שונות. כמה אפשר לזכור? לאחרונה קראתי ספר (מומלץ בחום) – ההסטוריה הקצרה של המתים / קווין ברוקמייר – בו חיים המתים בעיר המתים, חיים נורמטיביים לחלוטין, המתקיימים כל עוד יש מי שזוכר אותם בעברו השני של המתרס, בארץ החיים. אחד המתים הללו, עשה חשבון, בספירה מדוקדקת, ומצא שהוא מכיר ומכירים אותו כארבעים אלף איש. מזווית אחרת, עוקב הסיפור אחר לורה בירד, מאחרונות השורדות בכדור הארץ, שיושביו מתו במגיפה. מסתבר שזכרונה שלה בלבד משפיע על קיומם של אלפים מתושבי העיר.

האם אני בכל זאת זוכרת את כל אלו שאני לא זוכרת? את הילדים שהיו איתי בגן, בביה"ס, בצופים, בשכונה, חברים מגיל ההתבגרות, משנת שירות, תושבי העיירה ששרתתי בה, חברי לביה"ס שם? וכל אלו ששרתו איתי בצבא, אלפים שהדרכתי לאורך שנתיים של שירות? לימודים? חו"ל? עבודות? קריירות? מסעות בעולם? בני זוג? (הנה אנקדוטה זכירה בתכלית: ניסיתי פעם לשחזר כמה כאלו היו לי. כנראה שזכרתי  – על פי החורים בזמן -  כמחציתם בלבד. המספר יישאר ביני לביני). ומה עם שנים של פעילות חברתית, פמיניסטית, אינטרנטית? אימון? הנחיה?

אם העיר של קווין ברוקמייר קיימת במציאות, ואם יש מקום נידח בהווייתי שזוכר את כל אלו ששכחתי, הרי שאלפים רבים יכולים לסמוך על שרידותם שם בזכות זכרוני המתעתע. זה הפיצוי הקטן שלי על כך ששכחתי אותם.

 חלק משלל המעטפות והמוענים, שמצאתי בשקית ההפתעות

 

בינתיים, יצא לי היום לעיין בתכולתה של שקית ענקית שקבלתי מאמי, המכילה את ההסטוריה העלומה שלי, מראשית שהייתי בהולנד בין השנים 1984 ו- 1987. מצאתי שם עשרות מכתבים ממי שהיו חשובים לי כל כך, בימים בהם כתבנו מכתבים של ממש, לפני שהמחשב צמצם לנו את הרזולוציה של הביטוי האישי והמילולי לשורה של מסר מיידי.

חלק מהכותבים - זוכרת. אפילו מוקירה. לגבי אחרים: אני לא מצליחה להיזכר מי הם, למרות שהמכתבים פורשים מערכות יחסים אישיות מורכבות ומלאות, עתירות חיבה ואהבה, תחומי עניין משותפים והכרות אישית מדוייקת ואינטימית.

אני אשמח לפגוש אותם, להיזכר.

——————————————————————————————————————–

ב'הצטרפות מקרים' יוצאת דופן – יצר איתי קשר מישהו שעבד איתי באותם ימים. כששלח תמונה – זכרתי את פניו. אולי אם נעמיק לשוחח, אצליח לדלות ממעמקַיי זכרונות נוספים. הסיפורים שלו עלי, מַבְנים לי את ההסטוריה הפרטית שלי. תהליך מעניין, ללמוד בדיעבד דרך עיניים של אחרים, מה הייתי, מי הייתי.

The Way We Were.

 

FacebookTwitterGoogle+Share

ביתו של איזה מחבל – אין בכוונתנו להרוס?

השימוש הרשלני והרצחני ברכב כבד על מנת להרוג, אינו חדש במקומותינו. הוא אינו המצאה של אותו מפָגע נאלח שהשתולל היום בירושלים.

כדי להביא מזור לאגו החבוט של מי-שהם (מיהם?), עוטים פרנסי המדינה מבט עאלק-רציני וניגשים לייצר אפשרות משפטית לנקם, יש מאיין.

המחבל כבר מת, חייבים הרי להתנקם במישהו, ממש לא משנה במי. פגיעה אנושה כזו באגו הלאומ(נ)י שלנו, לא תעבור בלי מרחץ דמים נוסף. זכויות אדם? קטן עלינו. עמדה מוסרית של מדינה "מוסרית"? לא כשהשכל יורד למקומות שהמקלדת לא דנה בהם.

הנה רשימה חלקית כמה ל"ו צדיקים שטבחו בנהיגתם הרשלנית בלא פחות בני אדם – מישהו יבחן אפשרות משפטית להרוס להם את הבית?

זה מותיר אותי עם כמה שאלות-תָּמוֹת:

האם נהרוס את בֵּיתו של אעוני ג'בארה, שהרג בעוברו באדום את בני הזוג וייסלר, הורים ל- 3 יתומים?

האם נהרוס את בֵּיתו של ישראל ישראלי, שדרס למוות 2 צעירות בצומת כנות?

האם נהרוס את בֵּיתו של חן שלום, שדרס למוות ילדה בת 5?

האם נהרוס את בֵּיתו של ירון ברכה, שהרג בנהיגה בשכרות ותחת השפעת סמים, 6 בני אדם, בכללם אחיו התאום?

האם נהרוס את בֵּיתו של אייל שרביט, שהרג בנהיגה רשלנית 3 מחבריו שנסעו עימו?

האם נהרוס את בֵּיתו של יוסף שלום, נהג הסעות שהרג בעוברו באדום 3 ילדים בתאונה?

האם נהרוס את בֵּיתו של איוב אבו צאלוק, שהרג בנהיגה רשלנית 8 מבני משפחתו?

האם נהרוס את בֵּיתו של עו"ד דורי קלגסבלד, שהרג בתאונה את יבגניה וקסלר ובנה ארתור בן השש?

האם נהרוס את בֵּיתו של יגמור עותמאן, שנהג לאחר 190 עבירות קודמות והרג את משה סולימאני ובִּיתו שני?

 

לא נראה לי.

והרשימה עוד ארוכה.

—————————

תודה לברוך שהסב את תשומת ליבי לפער בין "החגיגה" התקשורתית בעת פיגוע (כל פיגוע – ובמיוחד כמו זה של היום), להיעדרה בעת "פיגוע אזרחי" של נהגים עתירי עבירות וייצרני קורבנות-שווא.

לאתר אור ירוק.

————————–

נועם לסטר כותב: "עכשיו מתברר שלנהג הטרקטור, שהשתולל והרג עד שנהרג בעצמו, יש ילד יהודי שגר בהתנחלות. שאלת המבחן המתבקשת היא: האם יבקש ראש הממשלה שלנו לשלול את זכויותיו של הילד, האם יבקש למנוע ממנו את המגיע לו לפי חוק?".

————————-

4.7.08, חדשות עשר, רביב דרוקר השווה בין המחבל היהודי בשפרעם שרצח ארבעה, למחבל הערבי השבוע שרצח שלושה:

בשפרעם, לאחר שנוטרל המחבל המתועב – הרגו אותו עוברים ושבים.

בירושלים, לאחר שנוטרל המחבל המתועב – הרגו אותו עוברים ושבים.

נגד העוברים ושבים בשפרעם הוגשו לאחרונה 12 כתבי אישום.

העוברים ושבים בירושלים – יש כבר דיבור על אותות הצטיינות.

צודק. משלים את המסר שהתחלתי לנסח כאן.

 

 

FacebookTwitterGoogle+Share