תקשורת, אימון והדרכה

הרוג את האשה

הוליווד עושה את זה כל הזמן. גם תעשיית הטלויזיה עושה את זה כל הזמן. ג'יימס בונד היה מאוהב אינספור פעמים – הנשים הללו חטפו כדור, והוא אפילו לא הלך להלווייה. פשוט עבר לאשה האלמותית (בנתוניה) הבאה, עד שגם זו חטפה כדור. הן תמיד יפות, חכמות, יוצאות דופן בכישוריהן – פרופיל נשי נטול שרידות בעולם של גברים, לכשעצמו. חייבים, אבל ממש חייבים להעביר לציבור את המסר שזה לא כדאי. אסור להאפיל על הגבר, להיכנס בין הגבר לעבודתו ובין הגבר לגבר אחר. תחטפי על כך עונש מוות, בלי משפט.

מהסדרה האינטליגנטית והשנונה ד"ר האוס, ציפיתי ליותר. דרך הבוטות הממש-לא-PC שלו, העביר ד"ר האוס סוג של ביקורת צינית ונשכנית על הסטריאוטיפים החברתיים כולם. עד שוילסון חברו הטוב התאהב באשה, שהאוס – שחש בתחרות רב מימדית מולה (חכמה, יפה, שנונה, קרת רוח כמוהו) – סילק מהצוות שלו. לאחר סצינות קנאה גרוטסקיות שנמשכו לאורך אי אילו פרקים (כולל הסכם "הסדרי ראייה" שהגיעו אליו במשרדה של קאדי, מנהלת ביה"ח), הגיע פרק סיום העונה. האוס, שעד היום לא חזיתי ולו במקרה רפואי אחד שמת תחת ידיו – הרג את האשה. כמה טריוויאלי. היא פרצה למועדון הגברים, איך לא?

הקשיבו טוב לדיאלוג בקליפ. מדובר בחלום של האוס השוכב חסר הכרה. האשה המתה באה אליו בחלומו על מנת להוציאו מעלפונו ולהשיבו לחיים. הקשיבו לסאב-טקסט התרבותי של השיחה הזו. חדדו את אזניכם טוב טוב למסרים הסמויים ההופכים את התשקיף הנשי הזה של האוס – לבעלת תכונות נשיות של הקרבה עצמית, חמלה ורוך. תראו את תפקידה של קאדי במסר – האשה המצפה לו שיתעורר, זו המאופיינת לאורך הסדרה כלא מינית, נטולת תכונות אמהיות (אפילו ילד - רצתה בעונה הקודמת לעשות מבנק הזרע או מהאוס, בהיעדר אופציות לשכמותה – וגם אלו לא התממשו) ושאינה מסכנת את הרווח שבין הגבר למועדון הגברים שלו. לה – יש זכות קיום…

אישית, אני חשה סוג של צער ואכזבה מכך שאפילו האוס המבריק לא נמלט מתפקידה של הטלויזיה כסוכנת הפטריארכאליה.

בנות – הבנתן? ככה נראה מועדון הגברים באלף השלישי.

 

 

FacebookTwitterGoogle+Share

איזה מזל יש לביבי שעוזי דיין הצטרף לליכוד…

האלוף עוזי דיין, גדל בצבא ובמשפחה שורשית ולוחמת. כעת הוא מצטרף לליכוד.

אפשר להוציא את האיש מהצבא, אני רק בספק רב אם ניתן אי פעם להוציא את הצבא מהאיש.

הגישה הטוסטסטרונית, הלוחמת, הטיפוסית ליוצאי צבא, דוחפת אותו בגולמנות להיות תמיד מעורב במאבק עדכני כזה או אחר, כופה שפה תרבותית ישנה על עדכניות חברתית חדשה. בעת רישום מפלגתו הכושלת, אמר: "אנחנו נילחם בשחיתות בנחישות. כמו שאין טרור בלי טרוריסטים, אין שחיתות בלי מושחתים. צריך להוריד את הכפפות ולעשות את המאבק ביד ברזל". נאום הגבר, במתק שפתיים.

עוזי דיין לא ירש את התכונה הווינרית שניתן לצפות לה מהשם "דיין" – אפילו את העבודה הטוסטסטרונית הבסיסית הוא לא עושה כמו שצריך.

 
 

  • זה שלא הצליח, למרות נתוני הפתיחה המבטיחים לכאורה – להפוך לרמטכ"ל.
  • זה שהקים את תפנית כהבטחה החברתית-יושרתית הגדולה של כל הזמנים, מפלגה שלא עברה את אחוז החסימה.
  • זה שלא הצליח להצטרף או לחבור לשום מפלגה רצינית עד כה
  • זה שהיה חלק ממאבק המילואימניקים – המאבק שנדרשו כישרונות יוצאי דופן כדי שיכשל כפי שנכשל. מילא המילואימניקים, חסרי תבונה פוליטית – אבל מי שהם צרפו אליהם אמור היה לדעת את העבודה…
  • זה שניסה לתפוס טרמפ על מאבק ניצולי השואה

הבדיחה הנושנה אומרת (זהירות: מטאפורה, למי שלא הבינו): "מה יותר גרוע מאדם טיפש? טיפש חרוץ".

ביבי הוא דוגמא מצויינת לבדיחה העצובה הזו: את האבנים שזרק לבאר הכלכלית – עמלים מאות אלפי עניים (שביבי ייצר יש מאיין) על מנת למשות ממנה, לשווא.  

האם צרף אליו כעת עוד "חרוץ" שכזה, או סתם כשלון פוליטי?  ואולי גילינו אצל ביבי תכונה שלא ידענו על קיומה עד כה: חמלה?
האם פרגון להצטרפותו של דיין לליכוד פרושה שנחמול עליו, או שנאלץ בסופו של דבר לחמול על עצמנו?

 

Go for it, עוזי, לך על המדיניות הנאו ליבראלית, הדורסנית, הקהה, הלאומנית, המקטבת-חברתית וכלכלית, המיליטריסטית, שמוביל הליכוד. הרי רק בקצוות הפוליטיים ההזויים יש מקום לכל כך הרבה מילים ריקות וחסרות אחריות, כמו אילו שאתה מכביר בהן מאז עזבת את הצבא.

האמת היא, שמי שממש דומים לך בפוליטיקה הישראלית הם בוגי יעלון (מימין), שהביס אותך בקרב על המשרה הנחשקת ופונה ממנה בסוף בבושת פנים, ויוסי ביילין (משמאל). אם לא תצליח בליכוד – הנה, הצעתי לך כאן הרכב מנצח, המכיל בחובו פוטנציאל להג אינסופי על "צו פיוס".

 

לפוסט של יוסי דר על עוזי דיין וגם בעיית האמינות של עוזי דיין

FacebookTwitterGoogle+Share

12 שבועות זה מספיק

הדיון הנוקב על הבחירה השערורייתית של פקידי האוצר לקצץ שבועיים מחופשת הלידה, הוא דיון ראוי. יש כאן שיטתיות לא ראויה של בזבוזי ענק לצרכי אתנן פוליטי לישיבות ולמגזרים המפעילים לחץ על האוצר, ומאידך שורת קיצוצים דווקא בזוטות שמסייעות לתחושת הרווחה של אוכלוסיות מוחלשות ונטולות השפעה על גליון האקסל של תקציב המדינה – נשים בכללן.

אולם אף אחת מאיתנו לא נתנה את הדעת לשאלה המהותית – מדוע הוארכה מלכתחילה חופשת הלידה ל- 14 שבועות, האם זה נחוץ ומה הנזק שהארכת חופשת הלידה עלולה לגרום לנשים בשוק העבודה בישראל.

לפני כשנתיים ביקרה בארץ, בהזמנת קרן אברט, חברת פרלמנט גרמניה. נפגשנו איתה במשרדי הקרן על מנת לשמוע מה עושה ההארכה הזוחלת של חופשת הלידה, למעמדן ולמידת השתתפותן של נשים בגיל הפיריון בשוק העבודה. מסתבר שבדומה למתרחש במדינות סקנדינביה, עקומת ההשתתפות הזו יורדת פלאים בגילאים 25-40. נשים גרמניות צריכות לבחור בין שתי אפשרויות שמחירן בלתי נסבל – צמצום השתתפותן בשוק העבודה, או ויתור על הבאת ילדים לעולם. גרמניה, שכבר עברה לפנינו את גל הפופוליזם שמדגיש את זכויותינו רק בתחומים בהם ממילא יש לנו בלעדיות, התעשתה לכשהגיעה לנתוני ילודה שלילית. 

12 שבועות זה מספיק: החוק הישראלי מממן לנשים זמן מספיק למנוחה, הסתגלות להורות, החלמה מהלידה ושהייה עם התינוק/ת, ואף מגן עלינו מפני פיטורין במידה ובחרנו להאריך את תקופת החופשה. זוהי חקיקה סוציאלית (בניגוד למקבילתה האמריקאית – המאפשרת 10 ימים בלבד) המאזנת בין תקופת ההעדרות ה"נסבלת" ממקום העבודה, מבלי לפגוע כלכלית במעסיק (ובהתאם – בכלכלת המדינה) מחד ובצרכי המשפחה מאידך.  אישית, ילדתי פעמיים. בפעם הראשונה חזרתי לשוק העבודה לאחר 8 שבועות, מבחירתי. בפעם השניה – לאחר 24 שבועות, גם אז מבחירתי. אף אחד לא הפריע לי, כך או כך.

אם לשוב לפתיח, ראוי שאותם שבועיים שקוצצו מחופשת הלידה המשודרגת – בחטא מדיניות מחיקת המשבצות באקסל, שאינן מוגנות על ידי קבוצה לוביסטית חזקה, ולא ממניעים ענייניים או ערכיים – לא יושבו לנשים, בהן הארכת חופשת הלידה פוגעת מהותית, מעמדית, תעסוקתית ומבחינת פערי הקידום והשכר,  אלא יועברו כשי של המדינה לאבות דווקא – שעד היום אין הכרה בזכותם לחופשת לידה נפרדת מזו של האם. הפמיניזם החדש הוא פמיניזם פרגמטי, המכיר החשיבות התמיכה הסוציאלית של המדינה בתפקודים אמהיים ונשיים, ולצידם בחשיבות העצומה של התמיכה בהפיכת שוק העבודה לידידותי למשפחה כולה. בכך, ניתן יהיה למוסס חלק מהסטיגמות התרבותיות שמשאירות נשים באופן קבוע בתחתיתה של סקאלת הפערים.

תנו 12 שבועות בלבד לאמהות, שבועיים לאבות, ובא הן לציונה והן לציון - גואל/ת.

 

למאמרה של אורית קמיר בנושא

 

FacebookTwitterGoogle+Share

ראיון על שיווק עצמי, לעידו סולומון בדה מרקר

http://www.themarker.com/tmc/article.jhtml?ElementId=skira20080718_1003278

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

FacebookTwitterGoogle+Share

אברום, שרימפס ופרוטקשן מוניציפאלי

על השאלה מה הביא אותי – אשה שפויה ונחבאת אל הכלים, אל ליבת הטינופת האורבאנית ההומה עד-גועל בשעות לילה (איזור שוק הכרמל), כבר עניתי בפוסט על שקוף.

לאחר שהבנתי (די מהר) מה אני כבר לא אלמד שם, למדתי בכל זאת דבר נוסף – על מדיניות חלוקת הדוחות של עיריית תל אביב. לאורך רחוב השומר (7 בניינים בסה"כ, רחוב ללא מוצא שמסתיים בערימות הזבל המצחין של רחוב הכרמל, שעשרים מטר ממנו ישבו אנשים במסעדה עדכנית ואכלו לשובע…איך אפשר????) חנו 7-8 מכוניות, שתיים מהן מסחריות – זו שלי (ליד בניין מס' 5) ואחת נוספת (ליד בניין מס' 7) של עילי ורינת החביבים, שלא הייתי מכירה לעולם לולא עסקי השדכנות שהפקח החרוץ מנהל בעקיפין מהצד. מבין כל המכוניות שחנו ברחוב השומר – רק המסחריות קבלו דו"ח, בגין אי ציות לתמרור אין עצירה.

הייתי מקבלת עלי את הדין בהכנעה, לו היה שם לפחות שלט כלשהו, אפילו כזה של עלה ירוק או תנו לחיות לחיות, או סימון, או סימן. אבל לא היה שם כלום.

ועוד משהו חסר בדוח – השם המלא של הפקח (אלמוג ס., רשום שם – קונספט מעורר דמיון וליבידו, משהו כמו קומנדו תל אביב, יחידה מובחרת, יותר סודית מהשב"כ. האם הוא יעיד במשפט בטשטוש פנים ועיוות קול?).

הנה הדוח, הנה הצילומים. ובכלל – מי אמר שאין פרוטקשן בתל אביב?


 

 

צילום-אווירה, כללי ובלתי משולט, שתי המכוניות בפריים (שלי הצהובה, רואים את אחוריה הצהבהבים רחוק ועמוק אל תוך התצלום)

 

 

 

 

 



תמונה קוראת כליות ולב (של השרימפס)

את הערב חתמנו באגאדיר, אחת ממזללות ההמבורגר המשפחתיות האהובות עלי (נו, אני הרי אוהבת דם – מן הסתם יש כמה גולשים שנתקלו בי ברשת ויאשרו זאת בהתלהבות). נלוו אלינו שני בני שבע (הבת שלי והבן של איריס) אנרגטיים, עבורם ישבנו בחוץ.

שימו לב לצי'זבורגר בפתיח לאתר של אגאדיר. ועוד לא דיברנו על השרימפס במנות הראשונות…יאמי.

לפתע פתאום הגיע (בהליכה נינוחה של הגמון שבע) איש וכיפה שטוחה בגודל מטבע של חצי שקל מתנופפת על ראשו. הציץ, בדק, עשה סימן עם היד ונכנס למסעדה עם חבורתו (זיהינו שם עוד כיפת-מטבע, סרוגה ביד אומנית, מתנופפת מעל ראש קצת יותר צעיר ושעיר). אי אפשר היה להתבלבל בזהותו של האיש (והאגדה). כשהלכנו משם, עוד לא נראה היה שהם בדרך החוצה. טעים, השרימפס והצ'יזבורגר באגאדיר?

אוי, אברום, אברום – אי אפשר להאמין לאף אחד היום. נהיינו אמריקה… :)
 

FacebookTwitterGoogle+Share

שקפקפים – על כנס "שקוף"

באתי. לא שלא הסכמתי עם הצורך בעיתונות חופשית, רק שהסיבה שיצאתי מהבית וממקלטי הבטוח מאחורי מסך ומיקלדת, היתה כדי לפגוש את איריס יער אדלבאום לקפה. היה שווה. המפגש עם איריס, בעיקר. מי, מה, איפה?

גג פרטי ופריקי מעל לשוק הכרמל, עם אדי וניחוח זבל ורעש המכונות המנקות את השוק. נכחו בכינוס כ- 150 איש ואישה, להערכתי, הרוב המכריע צעירים מאוד, בעלי סגנון אחיד, צעיר, זרוק. אנשים בראשית הקריירה, נראה היה שהניסיון המצטבר על הגג לא גדול. היו עוגות מאפי בית, תרומת המשתתפים, וקופסא לתרומות למימון הערב.

המיצג האומנותי היה של משורר מחאה שהלחין לחנים מוזרים, מדוקלמים, של שיריו ושר אותם.

נכחו מעט מאוד עיתונאים ותיקים ומנוסים כמו ענת סרגוסטי או דניאל בלוך ונוספים, אך מעט (אני לא טובה בחיבור שמות לתווי פנים – אתכם הסליחה).

מה הם רוצים?
שקוף רוצים לפעול, כהצהרתם, נגד השתקת העיתונות על ידי הממסד. אני איתם. בשבוע שבו נכחתי (שוב) שחוסר צדק אינו יכול להיראות משום שהשר השקוף ונקי הכפיים טלפן לעורך העיתונות החופשית, ועוד תחקיר חשוב נגנז, המעט שיכולתי לעשות, הרי, הוא להגיע לכינוס הזה.

 מה מדאיג אותי?

מדאיגות אותי שלוש השאלות המנחות את הקוראת ההדיוטה לאג'נדה של שקוף:

1.      גם אתם חושבים שהשילוב בין הון, עיתון ושלטון מסכן את הדמוקרטיה הישראלית?

 כן, כן, כן!

2.      מדאיגה אתכם הגישה הבידורית בחדשות, התמעטות הערכים, וההיסחפות אחר ספינים ומניפולציות?

כן, אבל הגישה הבידורית לא שייכת לאג'נדה של שקוף, היא עניין של סגנון. השאלה עצמה משקפת ששקוף לא ממוקדים. מי שלא מבדלים לעצמם יעד מעוצב כהלכה – אין להם לאן לחתור. ברכה לבטלה.

3.      גם אתם מעוניינים בשיח ציבורי אחר, שישרת את האינטרסים של כל הישראלים ולא רק את אלה של בעלי ההון ובני בריתם?

כבר יש כזה, קוראים לו 'האינטרנט', ויש בו כבר הרבה אינדיבידואלים שעושים עיתונות ופובליציסטיקה חופשית ושלא דופקים חשבון. ע"ע הבלוגוספירה, nfc, העוקץ, הגדה השמאלית, אתרי חדשות פרטיים קטנים ואפילו השתתפות הציבור בדיווחי המלחמה האחרונה, שעקפו את ההשתקה הממסדית.
השאלה היא האם עיתונאים שגדלו בעיתונות הממוסדת, מסוגלים לייצר לעצמם זהות אישית עצמאית מבלי שיהיה להם גב של ארגון או מרחב מדורג, היררכי, שניתן להאבק בו על עמדות כח? אני מסופקת. העובדה שבדו"ח ההוצאות של שקוף – אחת ההוצאות הראשונות היא ללוגו לארגון (לוגו לא שקוף! מי הכינ/ה את הבריף? מי עיצב/ה?) וכרטיסי ביקור, משקפת קונפורמיות. וקונפורמיות לא יכולה לעשות מהפכות. במהפכה, כמו במהפכה: היחידים עושים מעשה, הארגון עוטף אותם בדיעבד. ואז מתחילה ההסתאבות. כאן – אולי בשל טעות אסטרטגית ואולי בשל מחשבה הנטועה עמוק בקיים – הם התחילו מהארגון. הקימו ממסד שיאבק בהשתקה הממסדית, ואף תיארו את רוח התכנים שיהיו בו. ככה, מראש. הכתיבו.
 


שקוף מבטיחה הבטחה יומרנית ולא ממוקדת, שיש להיות כל מה ששקוף מן הסתם היא לא, על מנת לנסות לקיימה: צריך יכולת ארגון גבוהה, כזו שתייצר כנס פתיחה שהוא ארוע יחצני מהדהד – ולא משהו מקומי על גג מעופש בשוק הכרמל…ראו לעניין זה דוגמאות טובות כמו המאהל הנודד או ועידת העשוקים. צריך יעד ברור ומובדל שאינו מערבב בין הביקורת על טעמו הקלוקל של לוח השידורים ליעדיה הגבוהים של ההתאגדות. צריך אג'נדה מחדשת ושמכירה בקיים – הניתוק מכל העשייה עד כה – כולל תשובתו של נתי יפת לאדם בקהל ששאל למה צריך את שקוף כשיש כבר nfc, שהעלתה בי את האסוציאציה של הפתגם המיוחס לפלובר: מי שאינו יודע את ההיסטוריה, מבזה את העתיד. צריך בעיקר מנהיג/ה משוגע/ת לדבר, nut-case עם דבקות מוטרפת במטרה, וצריך (טפו טפו טפו) כסף, ולהכיר בחשיבותו של הכסף כמשרת מטרות טובות, לאהוב ולרצות אותו, במקום להתחנן לתרומות (כן, נתתי 10 ₪ בכניסה). צריך לעשות את הספין של החיים עם הסברה ששולחת עיתונאים להשתולל ברשת עם כל ידיעה שירצו לדחוף.

יסלחו לי המארגנים, שאני איתם כמובן (ואני מניחה שהם יודעים זאת מרוח הטקסטים שלי לאורך השנים) בכל אחד מהיעדים שהגדירו אולם חשה ששקוף עלולה להיות בבחינת "הדרך לגהנום רצופה בכוונות טובות". סגנון הפעולה הזכיר לי קצת את הקבוצות המרקסיסטיות של פעם. השיגו כותרות, שיחקו בחסמבה – ועדיין המעמדות רק הולכים ומתקטבים.

מה אני רוצה?

    אני רוצה לראות פה עוד יואב יצחק, ומאידך – עוד הלמו.אני רוצה שהעיתונאים הללו יורידו את השקפקפים, ילכו על החול הלוהט, ייצָרְבו, ידרכו על קיפודי ים, ויחשפו כל סיפור.  

 



או, אם להדגים בלייב: אני רוצה שהחווייה של השבוע האחרון – במהלכו ניסיתי למצוא מדיה מודפסת שתעלה סיפור עיתונאי טוב המעביר ביקורת על התנהלות משרד הרווחה וגיליתי שכולן מאויימות ואינן מעלות כעת שום אייטם נגד משרד הרווחה, לא תחזור על עצמה. בלית ברירה, עם הכובע של 'עיתונאית אלטרנטיבית' – אני אדאג שהסיפור יעלה. בלי רישום עמותה, כרטיס ביקור או מדיניות עריכה המחליטה איזה אופי יהיה לחדשות ש'אף אחד לא יכול לצנזר'.


תוספת מאוחרת לפוסט –  גילוי נאות:

מאחר ומתקיים כאן תת-דיון על nfc, ראוי להזכיר שאני כותבת (חופשית) ב-nfc פחות או יותר מיום היווסדו. הרבה ממה שאני יודעת על עיתונות חופשית למדתי מיואב יצחק ואתרו.

תוספת 2: מה קרה עוד באותו ערב? פוסט המשך.


FacebookTwitterGoogle+Share

פמיניזם Now

 

George Carlin – Feminist Blowjob – מתייחס בעקיפין לשיח הפמיניסטי ה"ישן", שלקח את עצמו (לקחנו את עצמינו!) מאוד ברצינות.

השיח הפמיניסטי הישראלי עבר הרבה בעשור האחרון. כשרציתי בזמנו לפתוח פורום פמיניסטי כחלופה לפורום מקרטע בשם "מעמד האשה" ('ארבעת המרצפות שליד הכיור'?) שהיה ב- IOL ז"ל,  דחתה אותי הנהלת הפורומים על הסף, כי "המילה פמיניזם תפחיד גולשים". במקום זאת, פתחתי פורום ושמו "נשים וקריירה", ורק כשצבר מספיק דיונים פמיניסטים ערים ועתירי כניסות גולשים, הִרשו לי לקרוא לילדה בשמה.

השיח הפמיניסטי העכשווי הוא שיח משפיע – ובכל תחומי החיים, כולל בתחומים שנחשבים ל"גבריים", כמו בטחון או עסקים. הוא נובע אינטואיטיבית מתוך שני מרכיבי הזהות הבסיסיים הממצבים את האדם (כל אדם – גבר או אשה) בחברה פטריארכאלית – שיוך מיני ושליטה בצמתי קבלת החלטות. הוא מתריס על ההגמוניה הגברית במוקדי קבלת החלטות באמצעות הבעת עמדה, באופן שלא ניתן לטאטא אותה אל מתחת לשטיח. הוא מהווה את הגורם המתכנן, התובע שינוי, את זה המבצע ואת זה העורך בקרה על הביצוע. הוא שם בכל התפקידים.
השיח הוא שיח מעשי. העשייה הפמיניסטית העכשווית שזורה אל תוך כל שדרות השלטון, החברה, התרבות, המדיה, הכלכלה. היא מתווה דרך, משנה כיווני חשיבה ועשייה, מציבה מודלים, מתערבת בכל נושא, מעורבת בכל מהלך. היא יוצרת פעילות מתואמת של הרבה נשים אינדיבידואליות, הפועלות כל אחת בדרכה ובתחומה למען היעד המשותף של חברה שוויונית ונשיות ריבונית להגדרותיה הרבות, בניגוד לפמיניזם הישן של ארגונים עם תשתית אדמיניסטרטיבית מורכבת, תגובה איטית ולעיתים אף מקורות מימון ממסדיים שמגבילים את יכולת ההתרסה של הארגונים על מציאות לא שוויונית. 

דוגמאות: 

ככל שמתפתח השיח הפמיניסטי מהדיבור הממודר אל תוך החיים עצמם, יורד גיל המעורבות בו. העולם הישן (אך לפני עשור – היתה כאן מציאות אחרת) הולך ונעלם. אם בשנות השלושים לחיי הייתי ה"ילדה" ברוב הכנסים הפמיניסטיים – הרי שהיום, באמצעות האוריינטציה המעשית והיישומית שתפס השיח הפמיניסטי – מגויסות אליו יותר ויותר נשים צעירות, בעלות אג'נדה ברורה, אסרטיבית ובלתי ניתנת לסתירה.

יש בשיח המעשי הזה את ארבע אמהות שהוציאו אותנו מלבנון, את איריס יער אדלבאום שכותבת על תכנית הגרעין, אורית קמיר, שהיתה ממנסחות החוק נגד הטרדה מינית, שתי נשיאות אוניברסיטאות – באר שבע והאו"פ (האוניברסיטה הגדולה בישראל) שמתוות את כיווני ההוראה והמחקר, נעמה כרמי שכותבת על משפט ועבריינות מין, דפנה לוי העיתונאית המצוינת, שמראיינת נשים באופן רהוט, לא סטריאוטיפי ומכבד, חברותיי שפעלו נגד מלחמת לבנון השניה, נשות מחסום-ווטש (וגם כאן), ביקורת תקשורת (הבלוג של וולווט), עיתונאיות חוקרות ומעמתות כמו אורלי וילנאי, לינוי בר גפן, רותי סיני ואחרות, אסתר הרצוג ופרלמנט נשים, מיכל דחוח הלוי ופורום משמורת הוגנת, קואליציות המתכנסות לפעילות ממוקדת, יש את פורום נשות ההייטק, שלי יחימוביץ שחוקקה בשלוש שנים 14 חוקים הקשורים לזכויות עובדים, יוהל"ן המקיימת מחקר, חינוך והסברה ומשחררת לאזרחות נשים מודעות ויכולות יותר וגברים שהתנסו התנסות חיובית בסביבה שוויונית, יש בו נשות תקשורת, משפטניות למען צדק חברתי, כלכלניות, אינספור נשים שכותבות את השיח הפמיניסטי בריבוא-צורות ואופנים – החל מדיווחים במדיה, השתתפות בפנלים, כתיבת בלוגים ועד לכתיבה פובליציסטית.  בעידן ה- Web2, השיח הזה הוא אינטראקטיבי, מגייס, מגדרי ובינמגדרי, קובע את האג'נדה שמכתיבה את חיינו.

<רשימה מאוד מאוד חלקית, כמובן>


פורום פמיניזם עליו דיברתי בפתיח, קיים עד היום בתפוז בהנהלת טל קר המקצועית והמצוינת, שניהלה איתי אז את הפורום המקורי. כאז – גם היום הוא מביע עמדה פמיניסטית רדיקלית חד משמעית וחשובה, הממצבת אותו ומשמרת את מעמדו ברשת. אני מעיינת לעיתים בדיונים ורואה שהם מתמקדים בעיקר בעדכון, הסברה ובהוקעת ייצוגים של אי שוויון באמצעות הבעת עמדה והרבה מאוד הבנה וידע. עם זאת, הוא נע לצד השיח העכשווי. אני מגלה שוב ושוב עם השנים, שהשיח האמיתי מתנהל מחוץ למעוזי חשיבה הרדיקלית, במעורבות והתערבות, מה שנראה לי שהוא האתגר הבא של כולנו. אפשר ורצוי להמשיך "לדבר על". העשור האחרון הוסיף נדבך*, של "לעשות את".  




* תמיד "עשינו את", כפעילות, אולם חלק מהעשייה היה "לדבר על". ההבדל המהותי הוא שהיום העשייה התרחבה, התפזרה, יצאה מחזקתן של אלו המגדירות עצמן כפמיניסטיות רדיקליות אל כלל הנשים, נעשית בכל מקום, מאפשרת יותר סגנונות עשייה ומודלים, התבגרה מימי ההתבצרות בכללים נוקשים (ולא משום שהמציאות בהכרח פחות דכאנית – אלא משום שהיא יותר פלורליסטית ומכירה בכל עשייה נגד כל דיכוי, כעשייה פמיניסטית, כמו גם בכל עשייה בכלל). לדוגמא: את השיח הישן אפיין מינון גבוה של התייחסות ל- PC, המאבק נגד הטרדות מיניות היה בראשיתי ולא מגובה (היום יש חקיקה, אכיפה ומודלים ראשונים של ענישה), המאבקים התמקדו בפצעים הכואבים והמדממים ביותר בעוד היום נפתחה היריעה והעשייה נוגעת לה-כ-ל.

השיח הפמיניסטי העכשווי מתאים את עצמו ואת הדגשיו למציאות הנפתחת והמתפתחת הזו.

הכמות והשונות הן האיכות!

FacebookTwitterGoogle+Share