תקשורת, אימון והדרכה

לְהַבִּיט בְּעֵינַיִם שֶׁל זָר: מאחזרת שירים מבלוג קודם (1)

לְהַבִּיט בְּעֵינַיִם שֶׁל זָר

חֲוָיָה עֲצוּבָה,
לְהַבִּיט בְּעֵינַיִם שֶׁל זָר
זָרָה
זָרִים זֶה לָזוֹ
זֵרִים שֶׁנִּתְּנוּ לִי
בְּאַהֲבָה זָרָה
מַתָּנָה שֶׁלֹּא צָרִיךְ לָקַחַת חֲזָרָה
הִיא נוֹבֶלֶת
מֵאֵלֶיהָ.
וְאֶת הַמַּתָּנוֹת שֶׁנִּתְּנוּ לִי כְּדֵי לְהַשְׁאִיר
הֶחְזַרְתִּי
לְמַצָּב מוֹלֵקוּלָרִי-נַפְשִׁי
שֶׁנִּתָּן לְחַבֵּר לָחֳמָרִים אֲחֵרִים.
וְהֵיכָן שֶׁלֹּא נִתָּן
הֶחְזַרְתִּי בִּכְלָל,
שֶׁמִּי שֶׁנָּתַן
יוּכַל לָשׁוּב וְלָתֵת
לְמִישֶׁהִי אַחֶרֶת.

 

2/2008

FacebookTwitterGoogle+Share

PMS וכאבי ביוץ: על הזכות לחיות בלי כאב + שאלון

זו היתה שבת מסוייטת. לא תיפקודית, איומה. 

לפעמים, הכאבים תוקפים אותי באמצע השבוע, ואז אני נאלצת להכריז על ימי מחלה.

ככה, כבר כמעט 13 שנים. מאז הלידה הראשונה, בה נפגעתי פיזיולוגית משני רופאים שלחצו עם ברך ומרפק על צלעותי מחד, ומכשיר ואקום שמשך את התינוק מאידך, לאחר ש- overdose של אפידורל מנע ממני ללחוץ.

כל שלל הבדיקות החודרניות והמקרינות שעברתי אח"כ, העלו רק ממצא אפשרי אחד: suspected adenomyosis. כלומר, מהלחץ, נבקע קיר הרחם ואיפשר לרירית רחם לחדור לשריר. מאז, היא מזכירה לי את קיומה במשך 3-4 ימים מסוייטים, כל חודש.   "את ב- 2%", אמרו לי. "איזה?" שאלתי. "אילו שלא ניתן לאבחן במדוייק את הפגיעה ברחם".

וודאי שלא ניתן; שליש מהרחמים המוצאים מגוף נשים בארה"ב, מתבררים כנשאי המיפגע הנורא הזה, אבל אין מחקרים. נשים סובלות מזה, לא מתות. אין לכן לחץ על חברות התרופות ומשרדי הבריאות למיניהם, לתקצב מחקר. נשים, כמו קבוצות שוליים אחרות בחברה (כולל, אגב – גברים מעל גיל 70), אינן יעד אטרקטיבי וסקסי למחקר. הן יעד אטרקטיבי וסקסי רק למטרות הולדה וסקס. לכן, יש פתרונות לבעיות פריון וליובש בנרתיק, אין פתרונות לכאבי ביוץ.

חברות התרופות מרוצות: השימוש במשככי כאבים, בתרופות פסיכיאטריות המורידות את ההעברה העצבית של הכאב ומאפשרות בכך את השפעת משככי הכאבים, שימוש בהתקנים משחררי הורמונים, יותר בדיקות מורכבות וכיו"ב. אני אעיז לומר שמישהו שם בעולם מרוויח מכך שכואב לנו.

 

משיטוט באינטרנט מתבררים לי שני דברים:

1. ה-מ-ו-ן נשים סובלות מזה.

2. ככל שעולה הגיל, כן עולה תדירות ועוצמת הכאבים בכלל – כולל כאבי מחזור ההופכים במקרים רבים לקשים מנשוא ככל שאנו קרבות למועד סיום הוסת.

 

יש לי כמה שאלות אליכן:

1. האם את סובלת מכאבי מחזור, ואם כן – מה עוצמת השיא שלהם בסקאלה של 1-10?

2. האם את סובלת מכאבי ביוץ, ואם כן – מה עוצמת השיא שלהם בסקאלה של 1-10?

3. האם הכאב מפריע לך בחיי היומיום, ואם כן – כמה, בסקאלה של 1-10?

4. האם תשתתפי או תתמכי בלובי לעידוד מחקר בנושא?

 

בינתיים, אני מותשת מסו"ש של צירי לידה ומנסה לאסוף את עצמי לשבוע חדש, בתקווה שיהיה משוחרר מכאבים.

 

קישור לפוסט קודם בנושא: הריונות כמחלה גריאטרית

FacebookTwitterGoogle+Share

זהבה גלאון לא מייצגת אותי!

שבע שנים סובלת חברת הכנסת זהבה גלאון מהטרדה מינית קשה, או כפרשנותה של ד"ר אורית קמיר – הטרדה מאיימת בעלת אופי מיני בוטה. שבע שנים, ולא ידענו דבר. בנוסף אליה, סובלות חברות כנסת נוספות מהתופעה. היא לפחות עלתה לשידור, מעט מדי ומאוחר מדי. הן – אף לא נחשפו בשמן.
איזה מסר הן מעבירות לנפגעות תקיפה מינית, לנשים שהוטרדו מינית, שסבלו מהטרדה מאיימת, אפליה בוטה על רקע מיני או היו קורבן לאלימות?

התשובה פשוטה: נשים, תשתקו.

בינואר 2004, התראיינה חברת הכנסת לשעבר ענבל גבריאלי ואמרה, כי בכל יום היא מוטרדת מינית בכנסת לפחות שלוש פעמים. חברות הכנסת שתקו ולא צידדו בה, חברי הכנסת התקוממו על ה"הכפשה" הזו מצידה של חברת הכנסת גבריאלי. בפועל, מסתבר שנבחרי הציבור שלנו ניהלו מציאות כפולה, מוסר כפול, פנקסי חשבונות כפולים: אלו הגלויים,  המגנים בתוקף את התופעה ומתנערים מכל קשר אליה, ואלו הסמויים – המנסים להשתיק את חברות הכנסת המוטרדות. כל אותו זמן קבלו מספר ח"כיות גלויות דואר עמוסות בטקסטים מיניים, התייעצו עם חבריהן למליאה ושתקו. שתיקת הכבשים. רק שבמקרה דנן, הכבשים הפרלמנטריות שתקו, ונפגעות תקיפה והטרדה מינית בישראל הן שהובלו, בעקיפין, ע"י חברות הכנסת, כצאן לטבח. לו היו הח"כיות ממלאות את חובתן הבסיסית לציבור הבוחרים והבוחרות שלהן ומדברות – אולי הייתה זו התחלה של יצירת מציאות אחרת, כזו המעניקה לגיטימציה לנשים להתלונן ומצמצמת את תופעת "האשמת הקורבן", שאפיינה כל כך את ריבוי הפרשיות שנחשפו כאן בשנים האחרונות. ביניהן – פרשת רמון, פרשת הנשיא קצב, פרשיות שונות של ראשי רשויות ונבחרי ציבור, כולם מלווים בסוללות יועצים משפטיים שהעבירו ללא כל קושי את האשמה בתקיפה, מהתוקפן אל הנשים המותקפות.

וחברות הכנסת שתקו.


בראיון ליעל דן היום (11.6), עם חשיפת הפרשה, אמרה ח"כ גלאון כי האינסטינקט הבסיסי שלה היה לחשוף את ההטרדה ואת המטריד מלכתחילה, אולם "שורת מומחים" (לדבריה) המליצה לה להימנע מכל חשיפה. ח"כ גלאון – אישה לא צייתנית בעליל ופרלמנטרית דעתנית במיוחד, צייתה להם, ויצאה לתקשורת רק כשהיה לה ברור, שזה עניין של זמן לא רב עד שייחשף שמה. מדוע? שאלה מצוינת. חברת הכנסת גלאון הסבירה שלא רצתה לבנות קריירה על בסיס ההטרדה המינית המאיימת שעברה. ככל שאני הופכת את ההסבר הזה בראשי מאז ששמעתי אותו, הוא עדיין איננו מובן לי:

  • האם אין חובה על ח"כ גלאון וחברותיה בכנסת לבסס את הקריירה שלהן על דוגמא אישית?
  • האם לא מוטל עליה להיות בבחינת "נאה דורשת נאה מקיימת"?
  • כשהיא מקבלת במשרדה מוטרדות ונפגעות תקיפה מינית ומסייעת להן לתבוע את כבודן ואת תוקפיהן – האם אין היא מבססת בכך את הקריירה שלה על גבן הכפוף של נשים, שהאירועים החלישו את יכולת העמידה שלהן במסלול הייסורים המזומן למתלוננות, בעוד היא חוסכת מעצמה את המסלול הזה?
  • האם אינה בונה את הקריירה שלה על שימוש ציני בתקשורת על מנת להרוויח ניקוד פוליטי, להקדים בשניות את החשיפה מבחוץ?

ח"כ גלאון, כמו גם חברות כנסת אחרות ששומרות על זכות השתיקה – מועלות בכך באמון הציבור, בביטחון האישי ובריבונותן של נשים בכלל - ולכן אינן מייצגות אותי. הן מייצגות נשיות מדוכאת ומדכאת, כזו שאינה נותנת קול ומנדט לאשה מן היישוב, למחות נגד העוול שנעשה לה מתוקף היותה אישה. הן מונעות ממתלוננות את הזכות הבסיסית ללגיטימציה ולשמירה על זכויות האדם שלהן כקורבן.

ח"כ גלאון בגדה בי אישית, בגדה בא' ממשרד התיירות, ב- א' מבית הנשיא, בגדה ב-ה' המתלוננת על רמון, בגדה בקורבנות המותשות של אנשי תקשורת, תיאטרון, אקדמיה ואנשי ציבור, קורבנות שעברו אונס ציבורי וטראומה חוזרת וקשה מרגע התלונה, שח"כ גלאון וחברותיה יכלו לחסוך את מקצתה לו עמדו באומץ וביושרה על זכותן, כנשים המייצגות את בוחרותיהן, לחיים ללא איום והטרדה.

לחברת כנסת אין את הפריבילגיה המוקנית לאזרחית הקטנה, המאפשרת לה ליהנות מזכות השתיקה. היא חייבת לדבר, היא שליחת ציבור, היא מייצגת את כולנו.

אני קוראת לחברות הכנסת המוטרדות להיחשף לאלתר ולפעול ביושר ציבורי, שקיפות ויושר אישי, נגד העבריינים. אני קוראת להן לבקש סליחה ומחילה מציבור הנשים בישראל, על שלא התלוננו מיד בתחילת הפרשה.

FacebookTwitterGoogle+Share

הזכות לחלום

במגילת הזכויות האסרטיביות, חסרה זכות שמשום מה לא נרשמה שם: הזכות לחלום.

הזכות לממש את החלומות, היא כבר תוצאתית לזכות לחלום, ושאר הזכויות האסרטיביות משרתות אותה, ובגדול.

למה נזכרתי בזה? בגלל תגובה אחת בפוסט המצויין של מיכל גזית על נזילותו של הזמן, שטס כשנהנים, אבל גם כשלא נהנים. שאל גולש שם, בטוקבקים - מה קורה כשלאדם אין חלומות. עניתי: אין דבר כזה, יש שיטות לדלות אותם From within.

אז לשם ההשראה, הנה קצת חלומות של א/נשים – שאימנתי בבודדות/ים או בקבוצות. כל החלומות שייכים לא/נשים שעברו מזמן את שנות השלושים לחייהם/ן. חלקם, נושקים לחמישים, נושקים לשישים. לרובם יש יותר מחלום אחד מתוך הרשימה.

שזרתי קצת חלומות שלי פנימה, לרשימה, אבל מטעמי סוביודיצה אני לא אגלה איזה.

* מוסיפה הערותי והארותי בסוגריים.

**החלומות בלשון-אשה, אולם נובעים גם מגברים שפגשתי בדרך.


לישון כל יום עד תשע (א/נשים מצליחים/ות קמים/ות מוקדם!)

להיות עצמאית כלכלית (לְכָּמֵת! – חלומות קונקרטיים קלים יותר להגשמה)

להתגרש (למה? להתגרש זה לא חלום אלא האמצעי להגשמתו…איכות החיים וסגנונם הם החלום)

להתחתן (בשביל מה?)

סקס קבוע (אחלה חלום, בר מימוש, לגמרי, רק זכרו לבוא – כמו בכל דבר בחיים – מאהבה, לא מפחד)

לגור ביחד (בשביל מה?)

אהבה (תעשו אינוונטר – כמה אהבה יש לכם/ן בחיים? תגלו שכבר עכשיו יש ה-מ-ו-ן. זו התחלה מצויינת וכמו כד השמן – תמיד יש מקום לעוד).

זוגיות (זוגיות, כתפיה צרות מלשאת עליה את שאר החלומות. עדיף להתחיל מעצמאות, ריבונות, הגשמה עצמית, סקס, עניין, תקשורת טובה עם העולם, ובעיקר – ללמוד להפסיק לחפש, להחליט להצטרף לאלו שמוצאים)

בית ספר לשיווק עצמי (נחשו של מי החלום הזה? לא, לא רמזתי כלום…)

להיפטר מהמשכנתא (כנ'ל)

לטייל בחו"ל (צאו לדרך! זה החלום שהכי קל להגשים!)

ילדים (מה לעשות? לעשות)

נכדים (מה שלא תלוי בי – לא יכול להיות חלום שלי…תתמקדו במה שבידכם/ן)

להיות מפורסמת (במה? מפורסמת זה אמצעי להגשמת חלום אחר)

להיות אנונימית (היתממות של מי שמאוד נהנים מפרסום, לא חלום אמיתי)

שיידעו מה אני שווה (אז ספרי להם!)

ללמוד (תתחילי עכשיו, תרשמי מה למדת בשנה האחרונה, גם אם זה לא פורמאלי, תאספי מידע, תהיי בעשייה וזה יתממש)

לגמור סוף סוף ללמוד (קצת ריטלין וזה עובד:))

לגמור, בכלל (הופתעתי, בשנות עבודתי, מכמות האנשים שמוכנים להשלים עם מיניות חלקית, רק שאחרים לא ידעו שיש בהם "פגם"….מזכירה לכם/ן: סודות מתים באור, החיים בלי הסוד טובים יותר).

להתארגן, להיות מאורגנת (ריטלין, גם….או החלטה, או כוונה, או אימון כדי ללמוד להחליט ולהתכוון ולעשות)

להשלים עם….(האנרגיה של ברוגז תובענית וטובענית מזו של המחילה על כבודנו וההשלמה – מתמתיקה פשוטה, לא קשורה לחומרת המעשים שנעשו לנו או לצדקתכם/ן).

להיות אמיצה מספיק כדי ליצור משבר (תתחילי מללמוד להנות ממשברים – אפשר לקבל על זה השראה ממני :))

לומר מה אני חושבת (מגילת הזכויות, נו…)

להצליח להיות יותר מאופקת (נשימות. וחזון).

להקים סטארט אפ ("דרך של אלף מילין מתחילה בצעד אחד קטן" – מה את עושה לשם כך היום בבוקר?).

להקים עסק (כנ'ל)

להתגבר על…. (משבר כלכלי, אהבה נכזבת, גרושין, אבל, משהו אחר) (תתנהגי כאילו שכבר התגברת, זה יחלחל מבחוץ פנימה).

להיות אחרי (כנ'ל)

להתרגש (לשאול את עצמך פעמיים-שלוש ביום: מה יכול לרגש אותי בסיטואציה הזו? אפשר גם לגבי סיטואציות טריוויאליות של יומיום. ולרשום הכל. אחרי שבוע תגלי שאת יודעת להתרגש).

להרגע (נשימות, לפתוח מרווח קטן בין גירוי לתגובה).

הפרויקט הבא (חלום נהדר, הוא איתי שנים, ממש ממריץ-לחיים!)

שהילדים יהיו בריאים (אמן ואמן, אבל כדאי להתחיל מזה שהם כבר בריאים, טפו טפו טפו!, ושיישארו ככה).

לצייר (תתחילי עכשיו – צעד קטן ראשון, המימוש הראשוני כבר ישכפל את עצמו)

לצלם (כנ'ל)

לשחק (כנ'ל)

לבנות בית (כנסי לפרטי-פרטים, כי חזון שווה המון)

לעבור לגליל (תתחילי מנסיעות קבועות ויצירת קשרים קבועים. קצוות של חוטים שתוכלי למשוך לכשתבשיל העת).

לחזור לתל אביב (אני! אני! ויש מועד – בעוד 11 שנים, כשהבת שלי תסיים י"ב ברעננה)

להיפטר מחובות (חזון ותכנית מדוקדקת)

שפע כלכלי (תורה שלמה, לא על רגל אחת. תתחילי מנדיבות לעצמך ולאחרים, גם ובעיקר ביחס וחשיפה)

להצליח חברתית (מה האתגר הגדול ביותר שלך? בואי נתכנן אסטרטגיה לגביו…)

לכתוב בעיתון (תשלחי. מה כבר יכול להיות?)

אומץ (המילה הזו היא התחמקות מתוחכמת מאחריות לעשייה, נראית כל כך גדולה, שלא ניתן לפרוט אותה….רדי לקרקע, תפרטי לפרוטות של מעשים קטנים)

הכרה (תיחצני את עצמך ותדרשי אותה)

שאמא שלי/אבא שלי י/תגיד לי שהיא מעריכ/ה אותי (תגידי להם שזה מה שאת רוצה לשמוע – וצפי לכל תשובה).

להשתחרר מהעבר (תתחילי מלהתמקד בעתיד, איפה שאין מיקוד בעתיד, יש ואקום שמתמלא על ידי העבר).

להתמקד בעתיד (נו….)

לעשות מה שאני רוצה (מה את רוצה? תעשי רשימה ואז תתכנני איך את עושה את זה)

לפצות את… (החיים מתחילים עכשיו, במקום לפצות – אולי להתחיל מחדש?)

לבקש סליחה (נו…)

שיסלחו לי (ואם לא?)

לסלוח (ראי את להשתחרר מהעבר)

לפתוח חנות ספרים (לא שווה כלכלית, אבל אם זה מה שאת רוצה….)

להתחיל קריירה חדשה (איזו?)

לדעת מה אני רוצה לעשות (ולו ידעת – מה זה היה?)

להיות סקסי/ת (את כבר….הרבה פעמים אנחנו שואפים, בצו קיבעון קדום של תפיסת "אני" אנכרוניסטית, למה שכבר השגנו מזמן. יאללה, תעשי לעצמך בוחן מציאות קטן….)

לרזות (יעד קונקרטי?)

להראות אחרת (ממה? איך? למה?)

להגמל מעישון (מה הצעד הבא?)

לחיות בניו יורק (מה יביא אותך לשם – תרשמי 10 רעיונות לפחות)

לחיות באירופה (כנ'ל)

לצאת מהבית (לעבוד) (כנ'ל)

למצוא עבודה (כנ'ל)

לעבור את הראיונות (בואי ללמוד שיווק עצמי!)

להצליח למכור את עצמי (כנ'ל)

להתרכז (כוונה, תכנון, ואולי גם ריטלין?)

ליישם את מה שאני מתכננת (מה את עושה בשביל זה הבוקר?)

להיות יותר פאסיבית (למה לך?)

להיות יותר אקטיבית (למה לך?)

ללמוד לא להתייחס למה שאומרים אחרים (פשוט לא להתייחס)

להתחבר לרצונות שלי (מה הרצונות שלך?)

לחיות בלי רגשי אשמה (תתחילי ברגע זה)

לצאת לחופשה (מתי ולאן?)


לפני מס' חודשים פרסמתי פוסט ושמו "תורת היחסות". כתבתי שם על זיכרון שכתבה לי המחנכת שלי מכתה ח', רבקה להב. לאחרונה (אפריל 2008) הגיע אלי, בעקבות הפוסט, מייל מאשה שהציגה את עצמה כביתה של רבקה להב, מורתי, שנפטרה (מסתבר) לפני 17 שנים. ההתכתבות עם הבת גרמה לי לחשוב מה היה הערך המוסף האמיתי של רבקה להב, שגרם לי לזכור אותה לטובה אחרי כל כך הרבה שנים. אני חושבת שהיא היתה הראשונה שגרמה לי להבין, שהכל בידיים שלי. בכך, היא דלתה אותי מבלי דעת ממעמקי טראומות ילדות, לחיים טובים יותר.

אותו הדבר לגבי החלומות, ומימושם: זה בידיים שלנו!


ותודה למיכל גזית, לרבקה להב ז"ל ולביתה על ההשראה לפוסט הזה.

הדרך למעלה – האתר לקידום והעצמת נשים של ד"ר מירה חניק – הגדול והמקיף בתחומו, בעברית: www.haderech.co.il

FacebookTwitterGoogle+Share

את החזון הענקי – אפשר לצרוב על דיסק-און- קי?

 

יש לפעמים משפט בודד, שמסדר לי ת'ראש. כזה שמקפל לתוכו עולם מושגים שלם. זה מה שחשתי כששמעתי את השיר האווילי של כוכבי ערוץ הילדים, שהוקלט לרגל יומולדת 60 למדינת ישראל. זה יצא להם ככה לא בכוונה, מן הסתם מתוך השאיפה הנואלת לחרוז חרוזים ולהישמע מדליק. משפט טיפוסי לעולם המושגים של "הכל כלול":

  1. תרבות ה"סמוך"
  2. היעדר חזון
  3. היעדר דרך
  4. היעדר מצפן וכיוון
  5. דורסנות
  6. אדם לאדם זאב
  7. בלבול מושגים ורדידות
  8. אופורטוניזם אישי, חברתי, מנהיגותי
  9. אחד-בשביל-אחד-וכולם-בשביל-אחד
  10. אין מחר
  11. אין אתמול
  12. אין להט
  13. מה שהיה זה מה שיהיה
  14. אני ואפסי עוד
  15. קנאה וצרות עין
  16. הון-שלטון
  17. עיתונות-הון-שלטון
  18. קיטוב חברתי
  19. שחיקת מעמד הביניים
  20. back lash בתהליך הקידמה החקיקתית
  21. back lash במעמד נשים
  22. הסלמה אידיאולוגית-לאומית
  23. ציד מכשפות של כל מה שזז
  24. מיליטריזם וציד "משתמטים"
  25. הכשרת שרצים מנהיגותיים
  26. סדר עדיפויות חברתי ולאומי הבולט בהעדרו
  27. זילות חיי אדם
  28. זילות כבוד האדם (בייחוד של נשים, מיעוטים, חלשים, קשישים)
  29. אלימות, אלימות, אלימות
  30. אֲחַרָי המבול…

ועוד איזה מבול. כזה שירטיב את המוח של הדיסק-און-קי.

——————————————————————————————————————-

כמה שאלות:

  1. האם ידע בן גוריון, שאת החזון הענקי (שלו) אפשר לצרוב על דיסק און קי?
  2. למה לעזזל הוא לא עשה גיבוי?????????
  3. ואיך עושים שחזור?????
  4. רגע, ומותר לנו לפחות להקיא?

הנה מאמר ישן שלי על חזון: חזון שווה המון

FacebookTwitterGoogle+Share

יום ירושלים, או יום חגיגות הכיבוש?

 

ממלחמת ששת הימים, נצרבו בי שלש צלקות של זיכרון:

  1. אני, ילדה בת חמש וחצי, יורדת למקלט, אפופת שינה, חובקת כרית ושמיכה ומלווה בתחושת מתח, פחד והתרגשות.
  2. טיול, יומיים אחרי המלחמה: אבי במדי מילואימניק בהירים, כולנו (מהסבתות והסבים – ועד אחרונ/ת הנכדים/ות) מצטלמים בששון ליד טנק ירדני שרוף.
  3. השיר "ירושלים של זהב".

אני – הילדה בלבן, באמצע.

דרכן של צלקות להתבהר ולהיעלם. אלו – רק האדימו וגדלו ככל שלמדתי יותר על משמעות הזכרונות הקטנים שלי.
בטנק השרוף נשרפו למוות, רק יומיים קודם לכן, חיילים ירדניים בשר ודם. את הטנקים השרופים שלנו, לא כללו אז במסלול טיולי הניצחון. נסענו לשכם, קנינו כדים וכאפיות. היינו ההגמון. עמדנו (מטאפורית) עם רגל אחת על גופת האוייב, יד אחת על המותן ויד שניה אוחזת דגל.
ירושלים של זהב הפכה בהשראת 40 שנות כיבוש לעיר מקוטבת, נוקשה, חסרת השראה, ענייה, מוקצנת, משתלטת באגרסיביות על כל חלקה טובה וטבעית סביבה, מייצרת בֵּיטון ואבן. האנרגיה הירושלמית שורפת: יהודים קיצוניים, ערבים קיצוניים, דתיים קיצוניים, חילוניים קיצוניים, כנסת ישראל וקיצונויותיה, פנאטית, מלאת איום ואימה, חציה פלשתינאית וכבושה. המחשה מועצמת עד גרוטסקיות ליוהרה שפשתה בנו, סמל תרבות של קולוניאליסטים.

"יום ירושלים" הוא מכבסת מילים קשה לאיבחון וחשיפה. לכאורה, שמחנו כולנו בשחרור ירושלים.
שחרור - מילה יפה כל כך. אלא מה: כשאנו חוגגים את חגיגות השחרור, אנו חוגגים את חגיגת הכיבוש, בעצם. אנו חוגגים את ההתנכלות למסיק הזיתים של הפלשתינאים בשומרון, את ההתנכלות האלימה לערביי חברון על ידי מתנחלי הרובע היהודי בעיר, את הלגיטימציה למתנגדי ההתנתקות שפיזרו מסמרים על כביש ירושלים-תל אביב במטרה לפָגֵּע ביהודים. זוהי חגיגת הטרור היהודי ה"לגיטימי", השרץ המוכשר, ה-היתממות הלאומית שלנו. לא בכדי הגבתי בזמנו בחריפות, כשנתקלתי בנציגת מרץ, שיזמה הרקדה לעולים חדשים לכבוד יום ירושלים. אפילו נציגת מרץ נשבתה ברומנטיזציה של השחרור ושכחה מה בעצם אנחנו חוגגים פה.

בל נשכח: הכיבוש משחית. האלימות בדרכים, האלימות בבתי הספר, האלימות בחברה, אבדן הדרך, הקיטוב החברתי, שנאת חינם, האלימות כלפי שונים/מיעוטים, אלימות הרשויות כלפי האזרח/ית הקטנ/ה, הזחיחות והיהירה של יציאה לפעולות צבאיות אלימות ומיותרות, מחיר חיי אדם שניתן היה למנוע, השחיתות הציבורית – כולם מבעבעים כאן לאורך 40 שנות כיבוש. הבועות כבר גולשות מעבר לסיר.

רק שלא יכבו את שרידי הלהבה של הסיבות האמיתיות להימצאותינו כאן.

FacebookTwitterGoogle+Share