תקשורת, אימון והדרכה

שיטת מצליח

שיטת מצליח: ביטוי שגור בסלנג העברי המתאר ניצול חוסר תשומת לב של הזולת, והשגת תועלת על חשבונו. שמה מבוסס על הבדיחה לפיה סועד מגלה בחשבון המסעדה מנה בשם "מצליח" שלא זכורה לו, לשאלתו מה היא מנה זו עונה המלצר: "פעם זה מצליח ופעם לא, הפעם – לא".

זה קרה ביום שלישי. פעמיים כי טוב: באתי הביתה, לבית סגור הרמטית, מזגן פועל ו- 29 מעלות לחות בסלון המוצלל היטב שלנו. אפילו הרהיטים הזיעו. הבן שלי, קודח מחום, רעד מקור. הוא היה משוכנע, בעצם, שהמזגן עובד מצויין.

אז צלצלתי למצליח.

ביום שלישי היו שני הרכָבִים של מצליח במוסך. אם לא צריך היה סולם כדי לעלות למזגן שלי, אמר - הוא היה מגיע עם פרייבט. הרגעתי אותו – יש לי סולם. מצליח נסוג כהרף עין והבטיח לדבר איתי בבוקר. בצהריים טלפנתי ומצליח אמר שהרכבים עדיין במוסך, הבטיח להגיע בחמישי בבוקר. "דברי איתי על הבוקר". דיברתי. ללמפה. מצליח לא ענה בחמישי, גם לא בשישי, גם לא במוצ"ש. גם לא בראשון. אני לקוחה נאמנה, לא עלה בדעתי לבגוד במצליח. עד שדודו ושלומית ציידו אותי בסדרת טלפונים של טכנאים מוצלחים ממצליח (לפחות עונים לטלפון).

ככה הגעתי ליורם. יורם הצליח: גם להגיע (ממש) וגם לתקן את המזגן.

מצליח הזכיר לי צדיק אחר – את צדוק מהמטבחים, מהדירה ששיפצתי בשנת 95'. עד היום הוא לא הגיע בשישי הקרוב בשתיים. את הדירה מכרתי לפני שנים, כשהמגירה החורקת – עדיין חורקת.

פכים של ישראליות.

FacebookTwitterGoogle+Share

ים של דמעות

התינוק, שיום אחד בעודי מטגנת שרימפס ושקועה בשיחה חברתית עליזה  (יום כיפור, ספטמבר 1996, חברתי הטובה ענת ואנוכי במטבח, הילד "נעלם" מרצפת המטבח והתיישב בחיוך מאושר של מנצח בקדמת הסלון :)), המחיש לי את משמעותו האמיתית של המושג "Quantum Leep" – התיישב, החל לזחול ומשך את עצמו לעמידה מתנדנדת לצד שולחן הסלון בבת אחת.

והנה, הוא עשה זאת שוב;

ברגע, קפץ קפיצת התפתחות עצומה, הפך מילד לנער, סיים כתה ו'.

כאן, צועד במשיכת רגליים וניענוע גוף "קולי", מהבמה אל מקום הישיבה שלו, במסיבת הסיום.

בהליכה נון שלאנטית, משיכת כתף גברורית, קול מתעבה-קמעה, ניחוח בושם גברי קל עולה ממנו, בנות מבתי ספר שכנים שבאו לצפות בו מהקהל, הדיפת מגע (פיזי או בכלל) עם הוריו ברבים, החלטות עצמאיות על המשך דרכו.

אדם צעיר עם עולם משלו. האדם שאני ילדתי, ומגדלת באהבה.

מזל שהבאתי טישו איתי, למסיבה.

מזל טוב, עומר. היידה, לשלב הבא. שלך, ושלי. מעברים.

כאן – עומר מברך (ראשון מבין השניים)

פוסטים רלוונטיים קודמים:

ג'וני, ילד של אמא

היום, ביום הזה ממש

—————

הערה:

מחקתי כאן תגובות של אלו החוטאים בהלבנת פני הזולת (חטא גדול ועמוק על פי ההלכה) תוך שהם מוחים על חטא-לכאורה שלי, של אכילת שרימפס – ועוד ביום כיפור.

ובכן, כל מי שקורא/ת את דברי ברשת בעשור האחרון, נתקל/ת מן הסתם בעמדתי לגבי חילונים הצמים מטעמי "מסורת" והדמוניזציה שסביב הצום המופרך הזה. המציאות מראה, שדווקא למסבים לשולחני ביום הכיפורים אין הרבה על מה לכפר, בעוד רבים מאוד מהצמים – יש כנראה סיבה לכך שלקחו עליהם את בקשת הסליחה שבין אדם לאלוהיו. מאחר ולטעמי האדם (גבר, מעמד סוציואקונומי בינוני+, יהודי, שייך למעגל העסקנים, בהיר עור) המציא את אלוהים על מנת להשליט הגמוניה של בני דמותו על החברה כולה, הרי שלדון במערכת היחסים שבין אדם לאלוהים זה במקרה הטוב – גרוטסקי.

ובהקשרו של הפוסט הנרגש הזה: כאם, המחנכת את ילדי לערכי-אנוש טובים, אני מקווה שהמסר החינוכי החשוב הזה הוטמע בהם כפי שהטמיעו בנו סבי ז"ל ואמי אחריו.

 

FacebookTwitterGoogle+Share

"שעה של אהבה" וטקסט על נגישותו של האושר: מאחזרת מבלוג קודם (6)

שַעָה שֶּל אֲהָבָה
מְדוּמְיֶינֶת כְּמוֹ אֲדָמָה חֲרוּשָה
עִם רֵיחַ מְתַקְתַק-עַז שֶּל רְגָבִים לָחִים
שְהַשֶמֶש לִיטְפָה לְרגָע, בְּטֶרֶם נֲסוֹגָה.
שֲמָעְתִי בָּה צְבָעִים שֶל שוּק כַּפְרִי,
נִיחוֹחַ קַל שֶל קָּפֶה, שֶל מֲאָפִה
וְמוּזִיקָה מְקוֹמִית.
לְיָד דּוּכַן הַגְבִינוֹת נִּיצַב מוֹכִר בְּחָלוּק לָבַן.
הַרֵיחַ, מְעַרְפֶּל אֵת הַמַחשָבָה.

בספר "המסע של הקטור" מספר פרנסואה ללור על כך שהקטור לא מרוצה מעצמו:

 "היה היה פסיכיאטר צעיר ושמו הקטור, שלא היה מרוצה מעצמו במיוחד. הקטור לא היה מרוצה מעצמו,  ובכל זאת נראה כמו פסיכיאטר אמיתי: הוא הרכיב משקפיים קטנים עגולים ששיוו לו מראה של אינטלקטואל, הוא ידע להקשיב לאנשים בהבעה מהורהרת ולהשמיע "המממ…". היה לו אפילו שפם קטן שהוא סילסל כשהיה שקוע במחשבות עמוקות.
גם חדר העבודה שלו נראה כמו חדר עבודה של פסיכיאטר אמיתי: היתה בו ספה עתיקה למראה (מתנה מאמא שלו לכבוד פתיחת המשרד", העתקי פסלונים מצריים והודיים, וספרייה גדולה מלאה ספרים מסובכים לקריאה, חלקם כל כך מסובכים, שהוא לא קרא אותם מעולם". 

הקטור היה פסיכיאטר מצויין ואמפטי שעזר להרבה אנשים, אבל לא הרגיש ככה. הוא היה שחוק מתלונותיהם האינסופיות על היעדר אושר. בסוף גם המטופלים שלו אמרו לו שהוא נראה עייף, אז הוא החליט לצאת לחופשה. הוא שאל את קלרה, "ידידה טובה", אם היא רוצה לבוא איתו, "לא רק כדי להיות חביב אלא כי הוא באמת אהב אותה וחשב שהם לא מתראים מספיק".
"הקטור וקלרה אהבו זה את זה אבל הם התקשו לתכנן תכניות ביחד….אף פעם לא התחשק לשניהם באותו זמן". קלרה עבדה במשרה נוצצת ועתירת ממון, ולא יכלה להתפנות לחופשה.
הקטור נסע לבד, כשהוא פותח חקירה משלו: מה עושה את האנשים מאושרים או אומללים?
הקטור נסע לסין, ראיין איש עסקים מערבי שישב לידו בטיסה, פגש ידיד נעורים שגר שם, חקר את המוטיבציה הקפיטליסטית – מעמדית של העובדים שם, ראה את האומללות מצידה של זונה סינית להשכרה ואת העושר מצידו של ההגמון המערבי ששלח לו אותה כשי, צפה בעוברים ושבים, התאהב, חש אומללות וחמלה, נחטף על ידי לוחמי גרילה, ראה את המוות מול העיניים, שוחרר, המשיך לנסוע, פגש אשה גוססת, שוחח, גילה, חקר, ראיין, ורשם סה"כ 23 לקחים לגבי האושר. הרי הם:

  1. שיטה טובה לקלקל לעצמך את האושר, זה לעשות השוואות
  2. האושר מגיע לעיתים קרובות בהפתעה
  3. אנשים רבים רואים את האושר שלהם רק בעתיד
  4. האושר, לפעמים, הוא לא להבין 
  5. האושר זה צעדה טובה בלב הרים יפים ולא מוכרים 
  6. טעות היא לחשוב שהאושר הוא המטרה 
  7. האושר זה להיות עם אנשים שאתה אוהב 
  8. אומללות זה להיות מופרד ממי שאתה אוהב
  9. האושר זה שלמשפחתך לא יחסר כלום
  10. האושר זה שיש לך עיסוק שאתה אוהב
  11. האושר זה בית עם גינה 
  12. האושר קשה יותר להשגה בארץ שמנהלים אותה אנשים מושחתים 
  13. האושר זה להרגיש שאתה מועיל לאחרים
  14. האושר זה שיאהבו אותך כמו שאתה
  15. האושר זה להרגיש חי לגמרי
  16. האושר זה לחגוג
  17. האושר זה לחשוב על האושר של אלה שאתה אוהב 
  18. האושר זה להיות מסוגל לאהוב כמה נשים באשה אחת 
  19. השמש והים מסבים אושר לכולם 
  20. האושר תלוי בצורת ההסתכלות על הדברים 
  21. היריבות מרעילה את האושר
  22. הנשים דואגות לאושרו של הזולת יותר מגברים 
  23. האושר זה לדאוג לאושרו של הזולת ? (סימן השאלה במקור)

נזיר זקן גם אמר להקטור, להקדיש תשומת לב רבה לזולת, חידד את לקח מס' 18 והציע לו להקדיש מזמנו כדי להתבונן ביופיו של העולם.

עם כל הלקחים הללו, שב הקטור לארצו, פתח את הקליניקה מחדש, עזר להמוני אנשים בחיפוש האישי שלהם אחרי אושר, שבגללו כולם מגיעים לפסיכיאטר, נישא לקלרה, הם מצאו זמן משותף לעשות דברים ביחד, הוליד ילד שהפך לפסיכיאטר כמו אבא שלו.

המסקנה העיקרית מהספר המתוק הזה:
האושר כאן, בדברים הפשוטים שחשובים באמת. רק לקחת. ולחווֹת את הרגע.

————-

פוסטים מאוחזרים 1-5:

1 – להביט בעינים של זר

2 – טאליבן עכשיו

3 – ההלוויה של אבא שלי / חצי רגל

4 – בגוף העניין

5 – Manual

2008

FacebookTwitterGoogle+Share

Manual*: מאחזרת שירים מבלוג קודם (5)

Manual

בּוֹא אֵלַי עִם כַּוָּנָה
כִּי אִם בָּאתָ אֵלַי בְּלִי כַּוָּנָה
אַל תָּבוֹא.
כִּי לֹא בְּכַוָּנָה,
זֶה פָּשׁוּט בְּכַוָּנָה אַחֶרֶת**.

אִם בָּאתָ אֵלַי בִּלְעָדַי
תִּשָּׁאֵר אִתְּךָ
אִם בָּאתָ אֵלַי מַרְגִּישׁ
תַּחְזֹר לְהִתְכּוֹנֵן,
וְאִם אַתָּה כְּבָר מוּכָן,
אָז לֵךְ תַּרְגִּישׁ רֶגַע.

שְׁקֹל מִלִּים
אֲבָל תִּהְיֶה נָדִיב
תֵּן אוֹתָן בְּרֹחַב לֵב,
רֹחַב יָד,
כְּמוֹ אִישׁ שֵׁרוּת מְיֻמָּן
שֶׁמְּרַצֶּה אֶת לָקוֹחוֹתָיו.

אִם בָּאתִי אֵלֶיךָ
תַּחְשֹׁב שֶׁאַתָּה הוּא שֶׁבָּא אֵלַי
כְּדֵי לָקַחַת אוֹתִי אֵלֶיךָ
לְפָחוֹת כְּדֵי לְהַרְגִּישׁ
שֶׁבָּאנוּ זֶה אֶל זוֹ

אַל תְּאַזֵּן,
אַל תְּצַמְצֵם,
אַל תִּבְנֶה אֵימוֹת וּקְנָאוֹת,
אַל תַּשְׁקִיט.
הַשֶּׁקֶט בָּא מִתּוֹכֵנוּ.

*מבבילון – manual: (ת') ידני; של היד; מתבצע באמצעות עבודת-כפיים (ש"ע) מדריך, ספר הוראות שימוש (למכשירים); ספר שימושי; מקלדת (במוסיקה)
** הציטוט: מתוך ספרה האלמותי של נורית זרחי: "אמורי אשיג אטוסה". השינוי בחייה של אמורי וההצלחה במימוש העצמי פורץ-הדרך והייחודי שלה, חלו כשהכירה באחריות שלה לשני הג'וקים המכוערים שיצרה לא בכוונה.
FacebookTwitterGoogle+Share

בְּגוּף הָעִנְיָן: מאחזרת שירים מבלוג קודם (4)

בְּגוּף הָעִנְיָן

הַמָּקוֹם שֶׁכּוֹאֵב לִי בַּגּוּף
הוּא בְּדִיּוּק זֶה
שֶׁקֹּדֶם קָרָאתִי לוֹ אֹשֶר.
גַּל גּוֹאֶה וְצוֹבְטָנִי
מִתּוֹךְ הַסַּרְעֶפֶת. 

כְּאֵב מָתוֹק וָחַם שֶׁכָּמוֹךָ…
הֲרֵי לֹא יִתָּכֵן שֶׁלֹּא תִּמְתַּק לִי
כִּי אֲנִי חוֹזֶרֶת אֵלֶיךָ
שׁוּב וָשׁוּב
קְפוּאָה מִקֹּר
לֹא מְלֻטֶּפֶת
וְאַתָּה שׁוֹטֵף אוֹתִי מִבִּפְנִים
מַמָּשׁ עַד לָעֵינַיִם.

רִיטוּאָל מָתוֹק. 

וְאַחַר כָּךְ
אֲנִי קָמָה.
הַקֹּר הִתְיַבֵּשׁ,
הִתְגַּבֵּשׁ,
הִנֵּה, לָקַחְתִּי הַחְלָטָה
כִּי
(לִכְאוֹרָה)
אֵין אַלְטֶרְנָטִיבוֹת. 

FacebookTwitterGoogle+Share

"ההלוויה של אבא שלי" ו"חצי רגל": מאחזרת שירים מבלוג קודם (3)

ההלוויה של אבא שלי
לפני שנקבר,
הלכנו לראות אותו.
רציתי להיות שם.
שלושה ילדים מבקרים את אבא.  
איש הטהרה
פתח בסבלנות טרחנית
המון ליפופי בד
קשר אחרי קשר
בצרור הקטן
שהוא הראש של אבא
ראש כל כך קטן
עד שהגיע לסוף הקשרים הפרומים
ופתח את הבד האחרון
והגיע לצמר-גפן מרובע גדול
שכיסה את האף הגרום ואת הפה.
לא, לא ראיתי את הפה.
הצמר-גפן הורם וסיבים ממנו
נתקעו בנחיריים
ונדבקו לסיבי הזקן
שממשיכים לצמוח למתים.
והעיניים
העצומות
נראו כמו שני פסים עזים של דם.
היה לו דם בעיניים.
ככה, זיהינו אותו בקלות.
הבטנו רק לרגע.
האיש החל לקשור בחזרה
ללפף את הסמרטוטים
להחזירו למקומו.
 

חצי רגל
חצי הרגל שהלכה
ניקזה לתוכה את שארית הרעלים
שהיו בו.
בימים האחרונים היתה לו נשמה בלי גוף
וגוף בלי נשמה
העור לבן רך היה
כמו של תינוק בן יומו,
נטול כל ריח,
חסר אפיון משלו.
מסיים את חייו כמו שהתחיל אותם.
הגוף:
קיר של זכוכית משוריינת
מאחריו הסתתר
ודרכו נראו רק צבעים וצורות ממנו.
כפתור ה- off נמצא מעבר לזכוכית
לא בשליטתו
לא בשליטתנו
והסרט נמשך עד לכתובית האחרונה,
גם כשכבר גילו לנו את הסוף.
במובן מסויים
הוא מת כמו שחי –
בלי להכיר אותנו.
ואז הוא התפורר,
קיר הזכוכית,
וחשף בשר רך ויבבה עמוקה
שלא הייתה בו מעולם קודם לכן.

חשבתי:
הוא בוכה את חייו מתוך עילפון וחוסר דעת
המחלה ריפאה את השתיקה
כל כך הרבה שנים מאוחר מדי
כשכבר אין תיקון,
המחילה לא רלוונטית,
רק שכחה. 

בימים האחרונים
הוא היה אקס-דמון לבן,
רזה ורך
פחות חצי רגל.
   

קברנו אותו.  

—-

נכתב בשבעה, סתיו 2005

FacebookTwitterGoogle+Share

טַּאלִיבַּן עֲכְשַיו: מאחזרת שירים מבלוג קודם (2)

אֲהַבְנוּ כֹּל כַּךְ.
לֹא, לֹא הִתְאֲהַבְנּו,
רַק עֲשִינוּ אֲהַבָה בְּחוֹם
וְדִיבַּרְנוּ, סִיפַּרְנוּ, חָלַקְנוּ דְּבַרִים.
מָה שְעֲשִיתָ לִי אַחְרֵי כֹּל זֶה,
זֶה סוּג שֶל טַּאלִיבַּאנִיזְם.
חָטַאתִי חֵטְא קָטָן
("לֹא מְשָנֵה הַפְּרָטִים", אֲמַרְתָ)
וְסָקַלְתָ אוֹתִי בַּעֲבוּרוֹ בְּכִּכַּר הַעִיר הַדִמְיוֹנִית,
הִמַתְתָ אוֹתִי מִתוֹך חֲייךָ
לְמָעַן יִרְאוּ וְיִירָאוּ,
אוֹ שְמַא –
לְמָעַן תִּרְאֵינה ותירַאנה
ותְּדַעְנָה.
גַּם אִם אַף אָחַת לֹא רַאֲתָּה,
עֲדַיין כּוּלַן רוֹאוֹת.
זֶה בִּיעבעַ מִּמְךָ אָנֵרְגֶטִית.
טָעִיתְ? אַת אֵינֵךְ.
כָּמָה בִּלְתִי סָבִיר הֲיָה זֶה מצִידִי
בַּאֲוִוירָה הַפְּסִיכוֹפָּטִית
הַקָרָה
הַנוּקְשָה הַזוֹ,
לַחְשוֹב שְהַקֶשֶר בֵּינֵינוּ שָפוּי.

———————————-

 

קישור שקשור: את טובה כמו הדבר האחרון שעשית (תת-תרבות עכשווית, וחומר למחשבה).

FacebookTwitterGoogle+Share