תקשורת, אימון והדרכה

קונסטלציות של זוגיות

 זכור לי המפגש של הגיבור עם הסב מאוחר יותר, כשמשפמו של הסב עלה ריח ים.

לזוגיות, לחברות, לאינטימיות, למרקם המרובד ולריבוי האפשרויות למימושה של ההוויה הזוגית – אין תאריך תפוגה או הגדרות יצרן. לעיתים אנו מתבלבלים ומתבלבלות, חושבים שיש הגדרות יצרן, מסתובבים עם ספר הוראות הפעלה להוויה שמגדירה את עצמה מחדש בכל שילוב של שניים, על פי כל אחד/ת מהם/ן והמרחב שמייצרים שניהם יחדיו.
 
לא רק הסב הקשיש מסיפורו של מאיר שלו מדגים זאת מצויין. גם הדוגמאות הרבות בספרה של גייל שיהי, "סקס והאשה הבשלה", מעבירות מסר שהכל אפשרי: סקס, אהבה, שילוב ביניהם, הפרדה, זוגיות ארוכת טווח, מונוגמיה סדרתית, הפרשי גילאים לכל כיוון, חיים משותפים, זוגיות מופלאה בבתים נפרדים, זוגיות טרנס-אטלנטית, מחויבות, היעדר מחויבות: ה-כ-ל. הספר נכתב כספר המשך ל"מעברים". שיהי עצמה מציינת בפתיח, שבעת שכתבה את "מעברים", לפני כ- 30 שנה – לא חשבה מעבר לגיל 50. הספר מדגיש מסר חשוב לנשים באשר הן: לאחר שסיימת את פרק ההולדה וגידול הילדים, אין שום דבר שקושר אותך לתפיסות אנכרוניסטיות של זוגיות. מה שחשוב מזוגיות, הם מרכיביה,  והריבונות שלך: עצמאות כלכלית, מרחב לחיות את חייך גם במסגרת זוגית, חברות, תמיכה הדדית, סקס, בילוי משותף. אין שום סעיף בספר ההוראות שאומר שאת צריכה להתפשר על מה מאילו, או לחיות תחת קורת גג אחת עם גבר כלשהו. המפתח לאושר היא הכרה בצרכייך, אחד אחד, ברזולוציה מדויקת, ובכך שניתן לספק אותם ממקורות שונים. עידן התלות בזוגיות הישנה נגמר. עידן הזוגיות המאושרת מתחיל.

 
זוג שהיטיב להבין זאת, הם הנשיא לשעבר יצחק נבון ורעייתו הטריה (לאחר 10 שנות זוגיות) – מירי שפיר. היא גרה בתל אביב, הוא בירושלים. בראיון שנתנו לאחד העיתונים בערב יום העצמאות, ציינו את אהבתם הרבה, הכבוד ההדדי, העניין, האינטימיות  והכבוד למרחב חייו וחייה. לה יש את חייה בתל אביב, שאינם חייו. לו יש את אלו שלו בירושלים, שאינם חייה. לכל אחד יש בית, שהוא גם מעון חם לאירוח האחר/ת.
 

מזל טוב לנשיא נבון ולמירי שפיר על נישואיהם, ותודה על המודל לחיקוי שאתם מציבים בפני אלו שסוברים שזוגיות – פנים ברורות ומוגדרות לה.
 
 
 

FacebookTwitterGoogle+Share

טבלו ושרץ בנשמתם

 

 

 

אין לדעת כמה שנים לא העפלתי אל רומו של ה-אתוס היהודי: מצדה. אולי 15, אולי 20. מאז ימי התום של החינוך המפאיניקי שקבלתי, טיולי הצופים וההשבעות בצבא, צברתי שנות חשיפה לאמת ההסטורית שמאחורי האתוס.  מה עוד קרה מאז? נחצב מגרש חניה בלב ההר, הורחב הרכבל, נבנו קופות כרטיסים (60 ש"ח כניסה, לא כולל ביקור במוזיאון), הוצבו מקפיאי ארטיקים ומסחטת מיץ תפוזים (25 ש"ח לכוס מיץ) והוכן סרטון גרוטסקי (זוועת רשות השידור במיטבה – מישהו צריך לומר להם שאי אפשר להכניס בדחיסה טקסט של רבע שעה לשבע דקות גם אם הקריין/שחקן יודע לדבר מהר, כדאי להלביש את הקריין באופן התואם למעמד ומחוות של טלנובלות יפות בעיקר לטלנובלות, או לתכניות סאטירה) שמכין את המבקרים (תרתי משמע קורץ) למה שהם עומדים לראות באתר. קל היום מבעבר לשכוח שלוחמי מצדה האמיצים היו אוסף קנאים שהביאו, בקנאותם, לחורבנה של "מדינת ישראל" של אז, לעבדות היהודים, להרג ולגלות שאין שניה לה.

את התמונה שלי ושל ילדי צילם אביהם, ששש ללחוץ על הכפתור על מנת להנציח את מה שהוא כינה בהומור: "הפעם היחידה שתופסים אותך על חם מבקרת במקווה".

אותו המקווה בו הם טבלו, כאחיהם המודרניים, ושרץ הקנאות הדתית-לאומית הקיצונית בנשמתם, אותו זרע חורבן שהנביטו אז בשריפת ירושלים, טבח במתנגדיהם, טבח באויביהם, מלחמה במקום חיים, בחירה במעשה מוג הלב ונטול הערכים של התאבדות המונית (הנוגדת, לטעמי, את הדת היהודית, שהתיימרו להיות נציגיה עלי אדמות…) במקום להישאר ולתת את הדין באומץ ובגבורה על מה שעוללו לעם ישראל, ליהודים וליהדות.

לאחר שהושיבו  הסיקריקים, למשל, את 600 מתיישבי עין גדי על ברכיהם ופיצחו את ראשיהם באלות מאחור, רק משום שלא תמכו בדרכם, הצטנעו להם קדושי מצדה צנעת שווא: השתמשו במקווה העלוב בו הצטלמנו לטהרתם, רק שלא יאשימו אותם חלילה בשימוש נהנתני במרחצאות הנוחים שבנה הורדוס.
האמת היא, שההסטוריה באה עימם חשבון – גבורתם בעיני עצמם, אינה אלא אתר תיירות ציני ומסחרי לחלוטין.


מוקדש באהבה לא' – קנאי עכשווי, גיבור מצדה של ימינו אנו, שעל מנת לדקדק באמונתו היוקדת בפני קורא כליות, לב, נייר ודוא"ל, אינו רושם לעולם את המילה שלום. דע לך, א': אהבת ישראל ויהדות שאין בה את העדפת החיים והסובלנות, היא אהבת חינם. סגידה לבעל.  

FacebookTwitterGoogle+Share