תקשורת, אימון והדרכה

רק אל תשכחו לרכוש משהו של נורית זרחי

הסוואה / נורית זרחי
מתוך הספר: הנפש היא אפריקה

לחתולות החדשות בשכונה, שהצמיחו להפליא פרוות חורף,
יש חלום קטן ועגול, החלום של קיומן.
הן חידות זעירות שהגיעו בצמוד לפתרונן.
סקסי הכלבה המנוקדת של השכנה מלמטה
רובצת על מיטתה למן הבוקר.
דרך דלת הדירה הפתוחה אני רואה
איך שתיהן מתבוננות יחד במירקע.
סקסי מאושרת, היא דבר דואר שהגיע ליעדו.

אבל נראה שבני אדם אינם מכתבים.
אולי רק מכתב שכותב האדם לעצמו,
להחשיך את המכה.

———————————————–
   

הערך בויקיפדיה:

http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A0%D7%95%D7%A8%D7%99%D7%AA_%D7%96%D7%A8%D7%97%D7%99

לבדה היא אורגת, על שירתה של זרחי:

http://www.text.org.il/index.php?book=0601024

קישורים שלי:

http://hbh.co.il/article_page.asp?id=53&scid=70
http://www.haderech.co.il/book32.html
http://www.e-mago.co.il/Editor/literature-103.htm

עדנה ויסלר על זרחי:
http://cafe.themarker.com/view.php?t=413573
——————————————–

המלצות על ספרים שפירסמתי בעבר:

http://www.e-mago.co.il/Editor/literature-1295.htm

http://hbh.co.il/article_page.asp?id=384&scid=70

http://www.gilrach.co.il/article.asp?id=526

מועדון הספר הטוב של אתר הדרך למעלה:

http://www.haderech.co.il/books.html

מדור ספרים באתר שלי:

http://hbh.co.il/category_page.asp?id=70

FacebookTwitterGoogle+Share

בגידה פוליטית


יש שם הכל, בשאלה הזו: את הבגידה החברית, ההפתעה, הפרת האמונים, הבגידה בקוד האתי ה"משפחתי" הסמוי והגלוי, חבירה לכוחות עוינים, ניגודי אינטרסים, התמכרות לכוח, מחיקת האדם ותרומתו עד אז, ורצח.
או, במילים אחרות: בגידה פוליטית.

בגידות פוליטיות הן עניין שבשגרה. כדי להבין עד כמה הן עניין שבשגרה, רצוי לקרוא את הערך "פוליטיקה" בויקיפדיה:

"פוליטיקה הינה תחום הפעילות האנושית העוסקת בכוחות הפועלים בחברה, שימושם וחלוקתם בחברה. הגדרה זו ניתן לפרש בשני מובנים שונים, המשמשים שניהם בלשון הדיבור תחת הכותרת 'פוליטיקה':

המובן הרחב: עיצוב החברה על ידי התייחסות לכוחות הפועלים בה. בהגדרה זו, לכל פעילות אנושית קשר הדוק לפוליטיקה, שכן כל הפעולות המתבצעות על ידי האדם קשורות בכוחות חברתיים.

המובן הצר: תחום שלטוני המכיל את מאבקי הכוחות של כלל הגורמים הנוגעים בשליטה".

בשבוע האחרון נתקלתי, אישית, בתחושה של נִבְגָדוּת פוליטית בשני מובניה, וזאת עוד לפני שהתייחסתי לחוויה הקיבוצית של כולנו, אזרחי ואזרחיות מדינת ישראל: בגידתו הפוליטית של אולמרט בטלנסקי או של טלנסקי באולמרט (לכו דעו מי הביצה ומי התרנגולת, מי באמת הטיל ביצי זהב ומי באמת אסף אותן לרווחתו), וכל מפת האינטרסים הסמויים והגלויים שנפרסה לפנינו דרך פרוטוקול בית המשפט.

אני חייבת להודות שזה כואב. הידיעה והתחושה שיש תמיד כוחות סמויים הרוחשים נגדינו וכל מטרתם היא הרס מרחבי העשייה, התרומה, המנהיגות היוצרת, החיים, האהבה, הידידות, ההנאה, התמורה והאיכות של חיינו, אינה משרה ביטחון רב, גם לא עלי – שועלת קרבות ותיקה שכמוני. בשבועות כאלו, אני יכולה להבין את אלו שמשתבללים בפינותיהם ואינם חושפים את עצמם לפוליטיקה באף אחד משני מובניה.
אותה הידיעה היא לחם חוקו/ה של הפוליטיקאי/ת, של זה/זו שחיה כ"מרכזת" חברתית, כמוני, כמו גם זה/זו שעוסקים בפוליטיקה במובנה הצר (ברשויות המקומיות, במגזר השלישי ובזירה הפוליטית הארצית). מנהיגות אישית ומעורבות פוליטית וחברתית, מושכים אליהם את הכוחות הנפתלים הללו כמו דבורים לצוף. תפקידו של הפרח הפוליטי להזין את הדבורים, ואלו בתורן מתות עם החדרת העוקץ ואחרות באות במקומן. תמיד יש עוד.

האם להימנע בשל כך מחשיפה חברתית או מהשקעה אישית למען הכלל? חס וחלילה. ללקק את העקיצה הכואבת, להושיט יד ולהמשיך הלאה, חכמה יותר, מופתעת (לא) פחות. כדאי לזכור, כי מי ששמו נישא עד היום כאחד מגדולי קיסרי רומי, ואף בזכות האתיקה הגבוהה שגילה כלפי שתי נשותיו (זו ששסירב להתגרש ממנה במצוות הקיסר ונשאר נשוי לה עד שמתה, וזו שגירש כמוצא של כבוד למרות שחטאה), הוא יוליוס קיסר, לא ברוטוס. 
 
 
 

FacebookTwitterGoogle+Share

שעטנז – בוקובסקי ויחסי ציבור.

 

וגם:

 תודה!, חנה.

FacebookTwitterGoogle+Share

גרנט. כולם בשביל אחד ואחד בשביל כולם.

 

אני לא ממש מבינה בכדורגל, אולם בהחלט מבינה את המסר הרקוב, הקלוקל, ששידר קרנבל גרנט לעולם ולאומה. בהרצאות על מושגי יסוד וסטריאוטיפים במגדר, אני מתייחסת תכופות למשחק הכדורגל כסוכן סוציאליזציה של גברים בעולם של גברים. השילוב הבלתי חדיר (לנשים) של כל מרכיבי ההגמוניה הגברית והשליטה במוקדי ההשפעה:

  • תחרות אישית
  • יצרים עזים 
  • קודקס היררכי ברור (לכולם)
  • "כולם בשביל אחד ואחד בשביל כולם"
  • רוח הקבוצה
  • היכולת להעביר נאמנויות מקבוצה לקבוצה
  • השאיפה האישית והמשותפת לדבר אחד בלבד: להחדיר את הכדור עמוק לתוך השער.

בקריירה הקצרה של גרנט כמאמן צ'לסי, יש את הכל: את מועדון הגברים שמייצר את תקרת הזכוכית, את התחרות, את הזאביות, את האחווה, את החדירה, את הלקיחה בכוח, את הלגיטימציה לאגרסיה, את הפחתת ערך הדימוי האלים שלה, את רשת הביטחון אחד לשני, את הסלחנות אחד לשני.
 
נשים בעידן הנוכחי מתמודדות, בעצם, מול סאב-טקסט חברתי-פטריארכאלי של משחק כדורגל, כמטאפורה. ככה זה מתנהל, זרה לא תבין זאת. עיקום האף באלגנטיות והאמירה ש"אני לא מבינה בזה", לא תוביל אותנו רחוק.
 
להלן הגרסה שלי לערכים הסמויים המשודרים אלינו במדיה:

  • את/ה טוב/ה כמו הדבר האחרון שעשית. את המסר הזה חיים רבים מאיתנו, בעולם תעסוקה דורסני, בסביבה חברתית דורסנית לא פחות. אף אחד לא יזכור לכם/ן את התרומה העצומה שלכם/ן לאנושות.
  • הם רוצים רק לנצח, גם אם זה ממש לא בליגה שלהם. ממוקדי מטרה. זה שקידמת אותם למקום שלא חלמו להיות בו – זה לא נחשב.
  • אין שום משמעות לְתהליך.
  • ה"אמת" היא רק הגרסה המגוייסת לקמפיין, המשרת את האינטרס של בעלי הכוח הרב יותר במשחק. אפשר לומר עליך הכל (כל דיבה שהיא)  - אין שום משמעות לאמת המעשית. 
  • רוץ, תסתכן עד הסוף, תמיד תהיה לךָ רשת ביטחון: אם אתה גבר הממוקם במעלה מידרג סמלי-הגבריות הפטריארכאלית,  ופוטרת - נעניק לך רשת ביטחון כלכלית וחברתית (וגם אם נניח שמדובר, כפי שהם נימקו את הפיטורין, בכישלון – 5 מליון שטרלינג? עם יד על הלב – מאמנת היתה מקבלת את זה?).
  • ההיצמדות לכישלון של האחר כמעודד ומושיע היא אמצעי נפלא לגיוס האחר למענך. וכי גרנט יעיז לומר משהו נגד אולמרט, אחרי שזה אמר לו: "אתה עוזב את צ'לסי כמנצח"? אחד בשביל כולם וכולם בשביל אחד הוא המסר הבסיסי של משחק הכדורגל של החיים. גם אולמרט, בתורו, יעזוב כמנצח עם חשבון בנק שמן - ובלתי-נגיע מבחינת שכר ועונש ע"י החברה ש"פיטרה" אותו.
  • דע את מקומך ותקבל קידום לזה שמעליך, כך או אחרת: מי שמנהלים את "תחזוקת המדרגות" (גרנט והפוליטיקה הגברית סביבו), יודעים היטב את מקומם (מי מתחתי, מי מעלי ואת סוד הציות לקוד ההיררכי שמקדם אותי), ואת כללי המשחק. גרנט, במיקרו, שיחק "משחק של תוצאות", לא של תהליכים, יצא ממנו גבוה בשוק הבית שלו, וכמובן עם כיס מלא. עומק הכיס מעלה את ערכו בסביבה, שאחת מהגדרות ה"אני" שלה הוא כסף, השניה היא שיוך מיני והשלישית – הקשר בין שתיהן.

נסו לבחון את פסטיבל גרנט, מראשיתו, בעין ביקורתית דרך הפריזמה של כדורגל כמשחק סוציאליזציה גברי בחברה פטריארכאלית. התוצאה מעניינת. אם זה לא היה הטיפש שלי גם אני הייתי צוחקת (אוי, כמה הרבה יוצא לי לצטט את הפתגם הזה בשנים האחרונות….).

ניסיתי לפשט – לכן לא הכנסתי את אברמוביץ' או את האוהדים. אבל הכל חלק מהשיטה, הכל קשור;
גרנט "הפסיד" וקבל "פיצויי תנחומים", אולמרט ברך, האוהדים של צ'לסי ריככו את עמדתם כלפיו רגע לפני איבחת החרב (שהוא עשה קולות של כואב לכשהונחתה), גרנט חזר כמנצח עם מינוף גבוה של חמלת הקהל, מה שהיה זה מה שיהיה – המשחק במיטבו.

צ'לסי עלתה ליגה. ואנחנו? עדיין במערות.
 

FacebookTwitterGoogle+Share

לך יש בעל, לי יש מאהב

לך יש בעל, לי יש מאהב, אמרתי לה.

ישבנו במקום החדש הזה קרוב למים, שמוכרים בו בירה בלגית עכורה וצוננת ואוכלים בו שרימפס אלוהי.

את זוכרת מה אני עונה כשאומרים לי על האבא שלהם – "בעלך היה כאן", נכון? שאלתי אותה. יש לה נטייה לשכוח דברים כאלה, שעושים לה נאחס על הנשמה כי אז היא נזכרת במצב שלה. על הקנטים. לה, בניגוד אלי, יש בעלים. אבל אני לא אחפור בזה, זה עושה לה כואב ואז היא מתפזרת עלי בכל מני הצהרות של מוסר וזוגיות ועם מי בכלל אני אזדקן אם לא יהיו גם לי בעלים. לא סתם בעלים, אלא רשומים כחוק.

הפאתוס שלה במצבים האלה מזכיר לי את זה של המתנחלים ההזויים כשהם רוקדים באקסטזה של מסוממים סביב קרוואן מצחין, שמסמל עבורם את תקומת עם ישראל. ככה היא, יש לה גבעת טרשים זוגית וקופסת מגורים רעועה והיא רואה בהם את הגשמת הצו האלוהי. האלוהים שלה זה ההוא.

את לא רוצה מאהב? שאלתי אותה.
היא לא מתבלבלת בתשובות אף פעם. יש לה, את בעלה.

את זוכרת שבאת לכאן מלאה דמעות פעם, שאלתי, כי מצאת את האס-אם-אס מההיא? והפעם ההיא מזמן שהוא היה צריך "למצוא את עצמו" והיה מביא הביתה רק תחתונים עם ריח של סקס עם מישהי אחרת, שתכבסי.

תראי, זוגות מתגברים על כל מיני משברים בחיים, היא עונה. זה מה שמייצר את הקשר העמוק, ההתגברות המשותפת על משברים. 

אבל תמיד הוא עושה את המשבר ואת משלמת עליו, הזכרתי לה בעיניים מצומצמות כדי שהיא תחשוב שאני מדברת מכאב ומהזדהות ולא תרגיש שזה מצחיק אותי, ההסבר שלה. תראי אותי, גם אם רע, אני לא צריכה לשלם על המשברים שהוא מייצר. אני פשוט חותכת ועוברת הלאה. לבא בתור.

אין לך יציבות בחיים, היא אומרת לי, מה יהיה איתך? מתי תמצאי גבר לחיות איתו?

אני חושבת רגע ושואלת אותה אם היא זוכרת שהוא נעלם מהבית לשלושה חודשים ואפילו לא שלח כסף לצרכים של הילדים, כלום, אפילו לא טלפון. כמה יציבות יש לך איתו? שאלתי.

אוף איתך, היא אומרת, אני צריכה לשבת לבירה רק עם חברות חדשות שלא זוכרות כלום. 

וכל זה יימחק?…שאלתי.

ויה קון דיוס, אלו של:

 I don't know why / We where chosen by faith / to preform all the rights / that turn love into hate

כאן ב- What's a women.

נו, מי היא בלי הבעלים שלה….ב"פמיניסטית" קוראים לזה "מעמד באמצעות סוכן" (by proxy). רק שכשאת כל כך תלויה בו, הוא הופך בהכרח לסוכן כפול…

FacebookTwitterGoogle+Share

הומינר

 

גדי בר לוי, בן דוד שני שלי מארה"ב, הגיע בזמנו לארץ לחגוג את בר המצווה שלו. זה היה באמצע שנות השמונים, עבדתי אז כסלקטורית בסכיפהול, שדה התעופה של אמסטרדם.

בדרכם בחזרה לארה"ב, פגשתי את גדי ואביו רמי  בגייט והם השמיעו לי הקלטה של סבי (אז – צעיר נמרץ בן למעלה מ- 80), מספר להם פכים קטנים מתולדותיה של משפחת הומינר מאז עלותו של ר' שמואל הומינר לארץ ב- 1871, ואף אנקדוטות שקדמו לעליה לארץ.

מי שראיינה את סבי היא אחותו, מיכל גור אריה (אמו של רמי וסבתו של גדי), אשה מוארת בעלת מבט כחול צלול, שנודעה במומחיותה המיתולוגית לתורה שבעל פה, וכמורה ידועה לנושא בסמינר הקיבוצים.

פגשתי שוב את ההקלטה המרגשת הזו השבוע, כשקבלתי אותה מגדי במייל, מחולקת ל- 9 קבצים דיגיטליים.

קול מן העבר.

בשנים שחלפו מאז ההקלטה, שרד סבי והגיע לגיל המופלג של 101 שנים, כשהוא שומר על צלילות וחיוניות שאין לצעירים ממנו. הוא הלך לעולמו בשנת 1998 וזכה לשמחתי להכיר את בני הבכור – נינו השלוש עשרה - שהיה כבר כבן שנתיים במותו.

סבא יהושע היה דמות דומיננטית במשפחה העניפה שלנו ובחיי כל חבריה וחברותיה. הוא היה איש אשכולות: חקלאי מיומן, איש אדמה, בעל עבר של תרומה ענקית ליישוב בראשיתו ולמאבק להקמת המדינה, דובר עברית, ערבית, אנגלית ואידיש על בוריין, איש ספר, גדול בהבנה וידע יהודיים והלכתיים (לפני שיצא בשאלה – נחשב לעילוי בתורה ובעל עתיד רבני מזהיר), מעורה ברזולוציה גבוהה בכל המתרחש בארץ ובעולם, אביהם הרחום של כל חתולי השכונה, הומאניסט, שמאלן-ציוני, אוהב הארץ ומתנגד מנומק לדת ולדתיוּת. קולו העשיר ליווה אותי במשך 37 שנים וממשיך להדהד בנשמתי גם היום.

בחודשים האחרונים ערך אחד מצאצאי משפחת הומינר, הראל כהן, את עבודת השורשים של כל הזמנים: אתר אילן היוחסין של משפחת הומינר (אתר "שומר שבת" – ואתכם/ן הסליחה).

ההקלטה מעניקה סוג של קול וצבע לאלפי שמות בני ובנות המשפחה העניפה הזו, שמרושתת בכל מרקם החיים בארץ ובכל מגזריה. ניתן למצוא את ההומינרים בכל הארץ, דתיים וחילוניים, מתנחלים ואנשי שמאל רדיקלי, אנשי אקדמיה ואנשי מלאכה, לאורך כל הציר האידיאולוגי, לאומי ואמוני. מה שמשותף להומינרים, בכל עמדה ומקום, הוא האמונה העקשנית בדרכם - והנכונות להאבק עליה.

לא פשוט, במשפחה ובה כל כך הרבה קצוות עקשניים…

 

להומינרים סקרנים: להלן קבצי האודיו.

בתמונה: סבי יהושע, סבתי עדה ושלושת ילדיהם (הילדה – אימי). סביבות 1929.

הערה: סבי נולד כיהושע הומינר. את שמו עברת לירושלמי לאחר עזיבת העולם החרדי, בהזדמנות שנוצרה עם עזיבת הטורקים וכניסת הבריטים לארץ, ומשום ש(לדבריו)נולד בירושלים, לא באוּמַן (שממנה נגזר השם הומינר). איש עקרונות.

 

FacebookTwitterGoogle+Share

טרייסי ואני


בְּגוּף הָעִנְיָן

הַמָּקוֹם שֶׁכּוֹאֵב לִי בַּגּוּף
הוּא בְּדִיּוּק זֶה
שֶׁקֹּדֶם קָרָאתִי לוֹ אֹשֶר.
גַּל גּוֹאֶה וְצוֹבְטָנִי
מִתּוֹךְ הַסַּרְעֶפֶת. 

כְּאֵב מָתוֹק וָחַם שֶׁכָּמוֹךָ…
הֲרֵי לֹא יִתָּכֵן שֶׁלֹּא תִּמְתַּק לִי
כִּי אֲנִי חוֹזֶרֶת אֵלֶיךָ
שׁוּב וָשׁוּב
קְפוּאָה מִקֹּר
לֹא מְלֻטֶּפֶת
וְאַתָּה שׁוֹטֵף אוֹתִי מִבִּפְנִים
מַמָּשׁ עַד לָעֵינַיִם.

רִיטוּאָל מָתוֹק. 

וְאַחַר כָּךְ
אֲנִי קָמָה.
הַקֹּר הִתְיַבֵּשׁ,
הִתְגַּבֵּשׁ,
הִנֵּה, לָקַחְתִּי הַחְלָטָה
כִּי
(לִכְאוֹרָה)
אֵין אַלְטֶרְנָטִיבוֹת. 

FacebookTwitterGoogle+Share