תקשורת, אימון והדרכה

הספין של האבות הגרושים

כן, זה הספין של האבות הגרושים.

לא, לא מדובר בכל האבות הגרושים, אפילו לא במקצתם. קבוצת שוליים מיליטנטית שמטרתה לשלם פחות מזונות ולהיכנס בגרושתם כמה שיותר נמוך וכמה שיותר כואב, חברה לאינטרסים של תקציבים וכוח של הרווחה ולאג'נדות מוקדמות של גורמים נוספים, ויצרה את "מסקנות ועדת שניט" שהוגשו אתמול לשר המשפטים. בראש הועדה עמד דן שניט, שאת מסקנותיה כתב במאמר כבר בשנת 1994. משחק מכור. הקורבנות שלו, הן נשים מוחלשות ובעיקר – ילדים. באופן אירוני, הילדים של אותה קבוצת שוליים שעושה שימוש בז'רגון "שוויוני" כדי להעמיק את אי השוויון. אבל לא רק: הילדים של כולנו. אם היום נמנעת מרוב הילדים החשיפה לבתי משפט, עובדות סוציאליות ואבחונים פסיכולוגיים – הרי שאם תתקבלנה מסקנות ועדת האבסורד האנושי הזו, תהיה זו מנת חלקם של כל הילדים בעת גרושי ההורים.

מי ירוויח מזה? כמה אבות שישלמו פחות, ובעיקר – מעגלי בעלי ובעלות מקצוע (עו"ד, פסיכולוגים ועובדי רווחה) שיקבלו יותר.

מישהו חושב בכלל על הילדים?

אני קוראת מכאן לשר המשפטים ולחברי הכנסת הנכבדים, לא לאפשר שינוי חקיקה.

לפרטי המאבק: http://www.w-p.co.il/category_page.asp?id=19

לפורום משמורת הוגנת: http://157.tapuz.co.il/tapuzforum/main/forumpage.asp?forum=1866

FacebookTwitterGoogle+Share

פגאניה אהובתי

מאתר מט"ח, על פולחן הבעל:

"פירוש השם בכנענית הוא: אדון. כבר לפני כ- 3500 שנה הפך הכינוי "בַּעַל" לכינויו הקבוע של הֲדַד, אלוהי הסערה הכנעני. בַּעַל-הֲדַד היה האל הראשי בו, ונתפס כאל אוניברסאלי, השולט על השמיים ועל הארץ. בו-זמנית שימש בעל גם כאל מקומי, כפטרונם וכמגינם של תושבי ערים שונות בכנען, ונוספו לו כינויים ומאפיינים המיוחדים לכל מקום, כגון: בַּעַל חֶרְמוֹן, בַּעַל פְּעוֹר, בַּעַל פְּרָצִים ועוד.

בתפקידו כאל הסערה נחשב בַּעַל למשיב הרוח ומוריד הגשם, ולפיכך היה אחראי לפריונם של בני האדם, בעלי החיים, הצמחים והעולם בכללו. מפאת שלטונו על הגשם והטל נתכנה בַּעַל גם 'רוכב ערבות' – כלומר, רוכב עננים ו-אַלְאִיַן (=אדיר). בתבליטים שונים שנמצאו באוגרית בעל מתואר כלוחם גיבור: בידו האחת הוא אוחז ברק, ובידו השנייה אַלָּה או מגן; על ראשו קרניים, סמל הפריון, ותחת רגליו מים, שהוא דורך עליהם.

הדת היהודית בידלה את עצמה משתי הדתות הגדולות האחרות, בכך שלא מציאה נביא ושליח לסגוד לו, אלא עשתה "ויתחכמה להם": הישות האלוהית היא ישות וירטואלית לחלוטין, דמיונית. אני רואה לנגד עיני את הקמפיינר הציני של מסדרונות ההון והשלטון, אומר בישיבה סגורה: בואו נשחק להם עם המוח, נייצר בו ישות מוצקה שכולה אוויר ורוח. והוא הצליח, הקמפיינר הזה. Mind control. בעצם, אין הבדל בינו לבן ראובן אדלר או מוטי מורל בני זמננו. גאון מרתק שעבודתו מהדהדת לדורי-דורות".


עבודת המיתוג  רבה נעשתה לאורך שנות כתיבת התנ'ך, על מנת לגרום לנו להפנימו כ"קאנון", ספר תרבות, תורת חיים, ציווי ומוסר (וראוי לקרוא בעניין זה את "מי כתב את התנ'ך/ריצ'רד אליוט פרידמן, שטוען שהתנ'ך נכתב ע"י לפחות 5 כותבים בתקופות שונות שאין כל קשר בינן לבין מועדי ההתרחשויות). אחת הקונספציות המופרכות ביותר היא יציאת מצריים, ובייחוד מעבר ים סוף. עולם הדימויים שלנו הועשר עד מאוד מהסיפור הזה: אחת ממכות מצריים, קשה כחציית ים סוף, מכת בכורות, הליכה במדבר. כשגרתי בשיקגו, מצאתי שם מחזיק מפתחות שעיטר את מפתחותיי במשך מס' שנים, ועליו נכתב:

Why did Moses walked in the desert for 40 years? Because even back then men did'nt stop to ask for directions.


השאלה הנשאלת היא שאלת מליון הדולר של ביירון קייטי: מה היינו בלי זה? אני יכולה רק להניח, שהיה לנו עולם דימויים עשיר ומכבד יותר.

כדי ליצור אותו, כדאי שנתחיל כבר מחרתיים, בליל הסדר, מטקסטים אלטרנטיביים. העלתי בשנה שעברה אחד חשוב ונכון, הגדה פמיניסטית של ארגון מרכזי הסיוע. מתוכו:

על שום מה התפוז במרכז צלחת הסדר?
"מסורת הסדרים הפמיניסטיים מספרת כי בתחילה, הונחה חתיכת לחם במרכז צלחת הסדר, כאות סולידאריות עם קבוצות נבדלות בתרבות היהודית. בשחזור מסורת זו, חתיכת הלחם הוחלפה בתפוז מתוך סברה כי חתיכת הלחם שמה קץ לכל מה שפסח מסמל, בהכניסו חמץ לחלל. על כן, הניחו תפוז המסמל את הפוריות הקיימת עקב שילוב והכלה של כל הקולות וקבלה של כל הקבוצות ליצירת קול יהודי ואנושי מלא ומגוון יותר.
אכילתו של התפוז, המלא מיץ, המורכב מבקבוקונים ומלא בגרעינים, מסמלת את אותה הכלה. יריקת הגרעינים מסמלת את יריקת האלימות, ההתבדלות, חוסר הסובלנות והשוביניזם מן החברה שלנו".


 על הגדות נוספות כתבה סנונית ליס, בנענע 10

ואל תפספסו גם את הסקירה של שחר אילן!!


בפסח הזה כדאי שנשמור כסא לפליטי דארפור, לפליטים בכלל, לנשים הנסחרות, לנפגעי ונפגעות עבירה בכלל ונפגעות אונס בפרט, לרבע (לפחות) מתושבי ישראל שאין ארוחה חמה בערב זה על שולחנם, לכ- 600,000 ילדים שחיים מתחת לקו העוני, לכל הפליטים והנרדפים שסגרו להם את המרפאה היחידה שחמלה על בריאותם, לעובדים הזרים, למהגרי העבודה, לפלשתינאים שמחכים משתיים בלילה במחסומים בעבור הזכות להתפרנס בכבוד, לילדים שמוצאים בכוח על ילדי רשויות הרווחה למוסדות (שהם זירת ההתעללות השיטתית וההמונית בילדים בישראל), ועוד, ועוד. ותפסיקו בבקשה עם הקלישאות של "יציאה מעבדות לחירות". בינתיים, זו מכבסת מילים נוראית, תראו כמה עבדות אנו מייצרים בחסותה…


ואל תשמרו כסא לאליהו. הגאון שהמציא ומיתג אותו בטח מתגלגל מצחוק בקברו: הבדיחה שלו, התרגיל שלו ב- mind control, הצליחה מעל ומעבר למשוער. הנה, אפילו את הפרות ברפתות מאכילים מצות בפסח.


והיגדתְ לבִּיתֵךְ.

FacebookTwitterGoogle+Share

האם זה הדבר האחרון שנרצה לעשות בחיינו?

ידיעה קטנה במבזקים הבוקר, תפסה את עיני:
חולה תקף את הצוות הרפואי של המרכז הרפואי זיו בצפת, התמוטט ומת.

החולה, עם עבר פסיכוטי, הגיע אתמול

(7.4.08) לטיפול במרכז הרפואי זיו, עקב בעיות בלבלב. הוא אושפז וחובר למכשור רפואי.

עקב הבעיות הרפואיות, הוא הושם בהשגחה צמודה.

בשלב מסוים התפרץ החולה לעבר הצוות הרפואי וקרע מעצמו את כל החיבורים מהמכשור. כל הניסיונות של הצוות הרפואי לחברו מחדש לא צלחו.

לאחר-מכן התמוטט החולה ונכשלו הניסיונות לייצב את מצבו והוא נפטר.

בית החולים הודיע למשטרה על המקרה. גופתו הועברה לנתיחה במכון לרפואה משפטית באבו כביר.

קישור לידיעה: http://www.nfc.co.il/Archive/001-D-159164-00.html?tag=11-16-52 

הטרגדיה הזו איננה שפיטה. לא עמדנו במקומו של החולה, אין לנו מושג ירוק על מה קדם, בחייו, לארוע. אני עושה לכן שימוש בידיעה הזו כדי להציף את השאלה שהוא עורר בי, ותו לא.

 

כולנו נושאים עמנו הסטוריה של גירוי ותגובה. ככל שהמרחק ביניהם צפוף יותר, כך עולה הסיכוי לתגובה אלימה, או חסרת שליטה, מסוג כלשהו. היום, כשאנחנו כל כך עסוקים באלימות ובדרכים למיגורה, וכשכל כך ברור לנו שכל רגע יכול להיות הרגע האחרון, יש משמעות לארגומנטציה הזו.

 

לי ברור לחלוטין שאני לא רוצה להיזכר ככה. הזיכרון הוא הגנטיקה הוירטואלית, המורשה שאנו מורישים לסביבתנו. עיצוב הדורות הבאים תלוי גם בהתנהגויות קודמיהם. כשם שחיי מעוצבים על ידי מרחק צר מדי שבין גירוי לתגובה אצל אימותי ואבותי שלא הכרתי, כפי שהם מעוצבים על ידי אלו של אבי ואימי, כך יעוצבו גם אלו של ילדי וילדי-ילדיהם. גם דורות שלא יכירו אותי, יקבלו ממני מסר מתגלגל דרך הזיכרון המתמשך של האדם, מעבר לימות חייו/ה.

 

אז אני לא אחתוך נהג מעצבן בכביש, לא אתפרץ באופן בלתי נשלט כתגובה פבלובית לגירויים אלא אמדוד את תגובותי, לא אוותר לעצמי במקומות בהם יש לי קושי לרווח את המרחק שבין גירוי לתגובה, אמדוד את המחיר של סוגי תגובה שונים ואבחר באלו שאני מוכנה לשלם עליהם את המחיר (כי הנכונות הזו עושה את ההבדל), אבחן תגובה על פי הפרוגנוזה של תוצריה האפשריים והשפעותיה על הסביבה ועל המשך דרכי, אכניס מימד ופרספקטיבה של זמן למרווח שבין גירוי לתגובה, על מנת לראות כל ארוע ואדם בהקשרים הרחבים שלו בחיי, אחייה בנתיב העורך תיקונים תמידיים ל"איזורי המשגה" שלי. ובעיקר, אזכור שאני טובה כדבר האחרון שעשיתי. לשם מתנקזים חיי. ומאחר וכל יום הוא היום הראשון של שארית חיי, הרי שבכל יום אני יכולה לעשות דבר אחרון חדש.

 

(נכתב בגוף ראשון משום היות הטקסט הזה, מעבר למסר האימוני, גם "אני מאמינה", מקור עוצמה וסמן דרך גם בימים שהמרווח הזה נראה צר ושברירי מתמיד).

FacebookTwitterGoogle+Share

מדינה של כל יהודֶייָה?

הנה כמה שאלות לחידוד הסוגייה;

1.  האם מדינה שבה קרוב למליון ילדים עניים, היא מדינה של כל יהודֶייָה?

2. האם מדינה ששליש מתושביה חיים מתחת לקו העוני, היא מדינה של כל יהודֶייָה?

3.  האם מדינה בה ילדים מוצאים בבריונות מערכתית של רשויות הרווחה מידי הוריהם, היא מדינה של כל יהודֶייָה?

4.  האם מדינה הכובשת עם אחר, היא מדינה של כל יהודֶייָה?

5.  האם מדינה החודרת לצלחת הפסח של תושביה, היא מדינה של כל יהודֶייָה?

6.  האם מדינה המעניקה הטבות מס לעשירים בלבד, היא מדינה של כל יהודֶייָה?

7.  האם מדינה שנשיאה אנס נשים ויצא לחופשי בעסקת טיעון שלא היתה מוצעת לאנס מן השורה, היא מדינה של כל יהודֶייָה?

8.  האם מדינה שבראשה עומדים אופורטוניסטים מושחתים וקופת שרצים רוחשת על גבם, היא מדינה של כל יהודֶייָה?

9.  האם מדינה בה עבודה במשרה מלאה אינה מאפשרת קיום בכבוד, היא מדינה של כל יהודֶייָה?

10. האם מדינה המאפשרת לקומץ פורעים ועבריינים יהודים לסכן את בטחונה, באיצטלא דתית, ע"י התנהגות פרועה מחוץ לגבולותיה הלגיטימיים, היא מדינה של כל יהודֶייָה?

11. האם מדינה בה עולים התשלומים לבריאות משנה לשנה והכיסוי הביטוחי יורד ביחס הפוך, היא מדינה של כל יהודֶייָה?

12. האם מדינה הסוגרת מרפאה לעובדים זרים ומפקירה אותם לקיום ללא שירותי בריאות בסיסיים, היא מדינה של כל יהודֶייָה?

13. האם מדינה המבזה את כבוד האדם של פליטים הבאים בשעריה, היא מדינה של כל יהודֶייָה?

14. האם מדינה המאפשרת לבסיס צבאי ובו אלפי חיילים לזהם את מי התהום של מועצה אזורית גן רווה, בשיטתיות וללא הפרעה, היא מדינה של כל יהודֶייָה?

15. האם מדינה המאפשרת למפעלים מזהמים לפעול ללא הפרעה, היא מדינה של כל יהודֶייָה?

16. האם מדינה המשתמשת שימוש אינסטרומנטלי בכוחה הצבאי וזורעת הרג והרס בעבור אינטרסים פנימיים של מנהיגיה, היא מדינה של כל יהודֶייָה?

17. האם מדינה המאפשרת לממסד דתי חשוך לקבוע את גורלם המשותף והנפרד של זוגות בישראל, היא מדינה של כל יהודֶייָה?

18. האם מדינה בה לעובדי רשויותיה ניתנות סמכויות התערבות עצומות בחיי תושביה (ובעיקר – המוחלשות והמוחלשים שבהם/ן) ובחלק מהתחומים אף אין מוסד שיפוט או ערער המורשה לבחון את מעשיהם, היא מדינה של כל יהודֶייָה?

19. האם מדינה בה המשטרה אינה מגנה על אזרחיה, היא מדינה של כל יהודֶייָה?

20. האם מדינה שניצולי השואה שבה מבוזים בזקנתם, היא מדינה של כל יהודֶייָה?

21. האם מדינה שקשישים מותקפים בה באכזריות חדשות לבקרים, היא מדינה של כל יהודֶייָה?

22. האם מדינה שחולי סרטן מתים בה רק משום שמחיר התרופות אינו לכיסם, היא מדינה של כל יהודֶייָה?

23. האם מדינה בה מתקיימים פערי שכר של 40% בין גברים לנשים, היא מדינה של כל יהודֶייָה?

24. האם מדינה בה מתקיימים מסעות הסתה נגד קבוצות לגיטימיות באוכלוסיה (ע"ע מצעד הגאווה), היא מדינה של כל יהודֶייָה?


תשובות תתקבלנה במייל, בכתב או בעל פה (אם יש תשובות). רצוי על נייר נטול-עץ-שנגדע-בשנת-שמיטה, מקופל היטב וטחוב על ידי אשה בג'ינס, בעזרת הגברים, בכותל המערבי. תודה.

 

קישורים נוספים (Great minds think alike):

טובי פולק ו – יגאל שתיים

FacebookTwitterGoogle+Share

רופאים מהגיהנום

הארה חשובה: אין בטקסט הזה שום אמירה או רמז לגבי כלל ציבור הרופאות והרופאים. יש ביניהם כאלו המונעים מתוך שליחות, אינטליגנציה רגשית מפותחת, מקצועיות לעילא ולעילא והבנה שכוח הריפוי אינו נמצא בידיהם, אלא בגופו/ה ונפשו/ה של המטופל/ת. יש ביניהם שכבוד האדם של מטופליהם עומד בראש סדר העדיפויות שלהם. יש בעלי ובעלות לב חם, אהבת אדם ואהבה למקצוע. יש, והרבה. גם (ובעיקר) את כל הטובות והטובים הללו, פגשתי.


כעת אני יכולה לפנות לנושא הכואב באמת, המיעוט שכל מפגש איתו חורץ לנו שריטה בלב: רופאים מהגיהנום.

הגסים, הבוטים, העולבים, היהירים, האטומים, הרשלנים, המזלזלים, הזחוחים, נטולי המצפון, חסרי הגבולות, האופורטוניסטים, השקרנים, השוביניסטים, הפסיכופטים, הפסיכים, אלה שעבורם צריך היה לכלול בבחינות ההסמכה לרפואה גם מבחני אישיות ו- EQ, אלה שתואר ה- MD ותעודת הרופא/ה נותנים להם את הזכות לגעת בחיינו במקומות הרגישים ביותר, להזיק לנו ולא לשלם את המחיר.

פגשתי השבוע אחד כזה (אל דאגה – לא ניזוקתי), מפגש ממנו נוצר הפוסט הזה.


"טוב, צריך לחתוך בבהילות, תגיעי ביום חמישי בארבע". את המשפט הזה שמעה אחת מחברותי מרופא נשים תל אביבי, בדיוק 3 דקות אחרי שפגשה אותו לראשונה וסיפרה לו (מילולית, בלי להציג תוצאות בדיקה) שתוצאות בדיקת הפאפ האחרונה שלה היו גבוליות. פגשתי אותה חצי שעה מאוחר יותר בבית קפה בדיזינגוף. היא היתה לבנה כמו הפורמייקה של השולחן והחלה (בדמיונה) להיפרד מילדיה ולספור את קיצה לאחור.


"הילד עמד ערום, מושפל ורועד מקור מתחתינו והיא סרבה לתת לו להתלבש, הצביעה בעט שלה על נקודות בגופו כאילו שהוא מפה על הקיר, ונתנה לנו מעל לראשו פרוגנוזה מזוויעה ומפחידה ומהם הדברים הכי רעים וקיצוניים שכתובים על המחלה באינטרנט, כאילו שמושא השיחה כלל איננו נמצא בחדר. אנחנו, שבאנו להסתכלות פשוטה – היינו בהלם, לא זזנו. באנו עם ילד בריא ונפלה עלינו מחלה סופנית" (ספרה לי חברה, אמא, על ביקור אצל רופאה מובילה בתחומה על מנת לאבחן סוגייה רפואית אצל בנה בן ה- 4, אבחון מבהיל שהתברר מאוחר יותר – כמה לא מפתיע – כשגוי).


סיפור שסיפרתי בפוסט "הריונות כמרקחה": פרופ' משיח נכנס לועדה הטרום ניתוחית, פתח את התיק מבלי לזרוק אלי ולו מבט אמפטי קליל ושאל: בחורה עם כאבי בטן, היא ראתה כבר פסיכולוג? שאלתי בחזרה – לו הייתי גבר שכואב לו בקצה הזין, היית שואל את אותה שאלה? ענה המשיח תוך שהוא רואה אותי לראשונה: "או, ג'ינג'ית עם פה…".  


השבוע, בבי"ח במרכז הארץ, ישבנו אני ואב ילדיי מול רופא לדסקס דרכי טיפול במשהו שקשור לאחד מילדינו. אב ילדי רופא ו(כמצופה)גבר. הרופא המייעץ דיבר רק אליו, דיבור יהיר וזחוח ועתיר מונחים מקצועיים. בכל פעם ששאלתי שאלה הפנה אלי מבט בהפתעה (היא מעזה לדבר…) וענה כשמבטו מופנה רק לאיש שלידי. באיזה שהוא שלב ביקשתי שיביט לי בעיניים (אני האמא, ואני כאן). המתח החל להיבנות בחדר. לבסוף ציינתי שאני מבקשת לדעת מה התהליך שיביא אותנו תוך זמן מוגדר לפתרון מלא. הוא עצר את דיבורו בדרמטיות ואמר משהו כמו - "תביני גברתי, את אמא, איך אני אגיד את זה בעדינות? את לא מבינה בחשיבה רפואית. את תמלאי את תפקידך כאמא ואני אפעל כרופא. אני בחיים לא אבטיח לך החלמה או מה יהיה בהמשך התהליך, אני רופא – אני עובד עם העיניים, לא עם רצונות וציפיות".  הקשיתי ואמרתי שאני לא מוצאת את הסתירה בין עבודתו כרופא ובין חשיבות עבודתנו עם מטרה משותפת של פתרון מלא. האיש התפזר בזעם על העזתי וחוצפתי להביע עמדה או להציב גבולות לו, כרופא המומחה. כשיצאנו משם, ציין אב ילדיי בבדיחות הדעת שגם הוא לא יתן לאיש כזה לגעת באחד מילדינו, אולם נראה לו שגם לו רצינו, האפשרות הזו נחסמה.

אגב, אם שמעתם רעש מוזר של זיקוקים ברחבי מרכז הארץ ברביעי בתשע בבוקר, זה היה ה"פיצוץ" בחדרו של הרופא :)


בימים האחרונים של ההריון הראשון התבקשתי להגיע מדי יום לתל השומר לבדיקת מוניטור. היה שם מתמחה, נקרא לו ד"ר X, שאני עוד זוכרת איך גרר את נעלי הבירקנשטוק הלבנות שלו ברחבי החדר וצעד כשהאגן שלו מוטה קדימה בבוטות, כאילו הוא בעל המקום בכבודו ובעצמו. בכל פעם שבדק אותי, הכאיב לי כאב רב והתייחס אלי כאילו הוא בודק בובת גומי, לא אשה. אחרי מס' פעמים פניתי לרופא הנפלא והמופלא שליווה אותי לאורך ההריון וביקשתי: "אנא, תרחיק ממני את ד"ר X". רצה הגורל וביום הלידה, היה ד"ר X בתורנות והוא זה שישב על צלעותיי עם ברך ומרפק על מנת לסייע בדחיפת הילד החוצה. ב-ה-לחיצה ה-אולמטימטיבית, נעצתי 10 ציפורניים משוייפות ואדומות (לקראת הלידה, עברתי "אוברול" אסתטי, במסגרתו גם שייפתי ושיפצרתי את ציפורני המטופחות)  בזרועו וברפלקס הכיווץ העז של ציר הלחץ - לא הצלחתי לשלוף אותן מזרועו. יצא, ששנינו צרחנו בו זמנית, איש/ה איש/ה וסיבותיו/ה הוא צרח – "תפסיקי לצבוט אותי". האמת היא שלא צבטתי, אין דין נעיצת ציפורניים כדין צביטה. עם עברית באים מהבית – לא לומדים אותה בבי"ס לרפואה.

העיקר שהחשבון נסגר. לא נשארתי חייבת.


חבר טוב שלי, סבל מבעיה בבלוטת הערמונית. האיש אינו מורגל בחדירות מסוג כלשהן לפי הטבעת שלו. כשהגיע לבדיקה באיכילוב, ביקש ממנו הרופא לשכב מקופל על צידו לבדיקה רקטלית. ברגע החדירה, קפץ מכאב. אמר לו הרופא: "מה אתה קופץ? יש כאלה שנהנים מזה". אני מניחה שלו חברי היה אשה, היה לו קייס לתביעה על הטרדה מינית.


לפני מס' שנים הגיע אלי מתאמן, צעיר מאוד, הססני וחלש. הבחור נגמל בעצמו וללא עזרה מסמים (כמה תעצומות נפש שיערתי שיש, מתחת לחולשה הזו!). הוא הגיע פזור-ריכוז ומרחף, עם דיאגנוזה מפסיכיאטר של קופ"ח, של סכיזופרניה פרנואידית, וה-מ-ו-ן כדורים, וסיפר לי שהוא זורק כל יום כדור לפח, שיחשבו בבית שהוא לוקח. הוצאנו מויקיפדיה את הגדרת המחלה ושאלתי אותו אם יש לו איזהשהו מהתסמינים שברשימה. הוא אמר שלא. יש לו אחרים, בכלל. תשאלתי אותו (תשאול מקובל בתחילת אימון, לצורך הצבת יעדים ומיפוי חסמים) על השגיו וקשיין במהלך חייו, מילדות. מאחר ואני עובדת כבר שנים עם מבוגרים עם הפרעת קשב, חשדתי. שלחתי אותו לרופאה מומחית עליה אני סומכת. הבחור הלך לשיחה ולאבחון מסודר. סכיזופרניה פרנואידית? בחלומות. מסתבר שמדובר בהפרעת קשב וריכוז קשה שלא טופלה מעולם, והסטוריה של כמה התקפים פסיכוטיים מהסמים.

היום, כשתגיעו לעסק הגדול אותו הוא מנהל ביד רמה, לא תאמינו שזה הסכיזופרן-הפרנואידי שאבחן הפסיכיאטר (כך הסתבר) בשיחה של 10 דקות ללא הכרות מוקדמת.


מה לא שמעתי בשנותיי על רופאים מתבהמים? ה-כ-ל. ועוד לא דיברנו על רופא השיניים שנוגע באקראיות סדרתית עם מרפקו בחזה שלך, הגניקולוג שמעיר הערות בוטות, או כל אותם רופאים שמדברים "מעל הראש" שלנו במינוחים רפואיים סבוכים, מסרבים לענות לשאלות, מגלים חוסר שקיפות מוחלטת, מתנקמים בכם/ן כשאתם ניגשים לקבלת חוות דעת שניה, מראים עניין ומנכסים טיפול שאינם בקיאים בו על מנת להתנסות על גבכם/ן הדווי וכל אלו שמציעים דיאגנוזה נפשית על סמך תשאול של 20 שניות.

מה שחשוב, זה לרשום את השמות ולהפיץ לכל מי שאפשר. לדלל אותם, בעזרת כוחות השוק. שיצא לנו משהו טוב מכל השיח הנאו-ליבראלי הזה על כוחות השוק :)

FacebookTwitterGoogle+Share

הומאז' לאוננות נשית

הפוסט הזה, הוא הומאז' והמשך לפוסט של דפנה לוי ולספרה של גילי פליסקין, עליו כותבת דפנה – נשים מדברות על אוננות.

————————————

אני לא נוהגת לדבר על עשייה (אינטימית, בכללה). אולי לעשות באמצעות דיבורים. כל עולם מתנהל במרחביו, זה של העשייה וזה של הדיבור. כמי שמתחזקת גם חזות ציבורית, אני מעדיפה בדרך כלל לדבר "על", יותר מאשר "את". ובכל זאת, הלגיטימציה למיניות האישה כמרחב ריבוני, שווה ושוויוני היא אחד המפתחות לשינוי רדיקלי במעמדן של נשים. בהיעדר "נשק" המינניות (שיתפוגג מול מיניות נשית שווה ומשוחררת) – ישתנה מיצובנו בתא המשפחתי, בשוק העבודה ובמקומות אחרים בהם מופעלת מינניות דכאנית סמויה או גלויה, שמטרתה להבטיח את הנצחת 'התנוחה המיסיונרית' בכל מסדרונותיה של חברה מעורבת.

לאור הפוסט של דפנה וחלק מהתגובות שקיבל, הנה טקסט שכבר עלה בעבר לרשת, מתוך "פרקים מספר שעוד לא נכתב". כתבתי את הטקסטים הללו לפני שנים רבות, הפרק(ון) הבא בכללם;

(התמונה – מויקיפדיה)

מ. ספרה לי פעם אודות האוננות הראשונה שלה כאמא. מגיל 10 היא אוננה מדי יום, למעט בימים שהתמזל מזלה והיא השיגה זיון. גם אחרי זיון (ואולי במיוחד אחרי זיון) בא לה לא פעם לענג את עצמה, רק שלא היה לה נעים. באותה נשימה היא אומרת ש"התמזל מזלה" רק לכאורה, כי לכל אורך אותן שנים – מגיל 10 ועד לגיל 37 כשהפכה לאם, היא לא הייתה מחוברת ממש למיניות שלה. דווקא לאונן בתור אמא, קידם אותה לתובנות מופשטות כלשהן, שהיא איננה מבינה עדיין עד תום.
מ. אוננה מדי לילה, עד לשעות ספורות לפני שנולדה ביתה.
מס' שבועות אחרי הלידה הקשה במיוחד, שכבה מ. לצד התינוקת הישנה ופתאום חשה צורך עמוק ברגיעה שאחרי האורגזמה. האוננות לדידה היא גירוי מיידי וקצר והגעה לשיא מהיר, אחריו זוכה גופה במנוחה שלמה. פתאום, בהפתעה, עלה בה הרצון והצורך. מ. הביטה בתינוקת הישנה לצידה. מדי פעם השמיעה הרכה הזו פעייה קלה ובתנועות יניקה זכות ורכות המשיכה לישון.
היא הרי הייתה שם, בתוך קרביה של אימה, בכל פורקן ופורקן לאורך ההריון. מ. סברה שהיא יודעת, הילדה המסתורית הזו, יותר משהיא מסוגלת לבטא. היא הניחה לכן את כרית ההנקה בינה לבין התינוקת הישנה, כחוצץ, ואוננה בחופזה לתוך פורקן גדול ושינה עמוקה ונפלאה. מאז, חזרה מ. לאונן מדי לילה
.
————–

ובהקשר זה, על המצווה הנשית שבאוננות הגברית, דווקא: היא מעוּדֶדֶת על ידי לילית, האשה המפתה. מהזרעונים שפולטים הגברים מפרה לילית את עצמה ויולדת המוני שדונים. מה היו חיינו לולא השדונים הללו? שיעמום אחד גדול.

————–

סיפורי נשים על אוננות

 

 

FacebookTwitterGoogle+Share