תקשורת, אימון והדרכה

מצנזרת נשים הרות: תשובת שר הביטחון

בהמשך לפוסט על הצנזורית המצנזרת ילודה בצה"ל, הועבר הנושא לטיפולה המסור של ח"כ שלי יחימוביץ' (קישור לאתר של ח"כ יחימוביץ'), שהגישה שאילתא דחופה בנושא לשר הבטחון.
להלן השאילתא ותשובת סגן שר הבטחון, מתן וילנאי; 
 
 
מהכנסת:
יום רביעי, 26 מרץ 2008
שלי יחימוביץ (העבודה-מימד):
אדוני סגן שר הביטחון, השאילתא שלי נוגעת להתבטאות המנוגדת לחוק של הצנזורית הראשית. בראיון לעיתון ”במחנה”, גיליון מארס 2008, אמרה הצנזורית הראשית כי ”אני ראיינתי עכשיו המון בנות ובפירוש שאלתי אותן אם הן מתכוונות להיכנס להריון. מבחינתי זה עומד להיות שיקול נכבד אם היא הולכת להגיע ולהיכנס לרצף של הריונות“.
רצוני לשאול:
1. האם מדיניות צה“ל היא להפלות נשים בקבלה לעבודה, בניגוד לחוק שוויון הזדמנויות לעבודה?
סגן שר הביטחון מתן וילנאי:
אין כל מדיניות מפלה. ההיפך הוא הנכון, אנחנו מצפים שהמפקדים שלנו יפעלו ברוח החוק לשוויון הזדמנויות בעבודה, אין ספק בזה בכלל. הראיה לכך, יש לנו נשות קבע רבות, קצינות ונגדות, שמשלבות קריירה ומשפחה. אני חייב להגיד שלעתים יושבות אצלי קצינות בדיונים בשעות מאוחרות, ואני שואל אותן: אתן צריכות להיות גם בבית, יש גם ילדים. הן עומדות בפני אתגר לא פשוט, שהוא נחלת כולם, אבל אצל האימהות, מטבע הדברים, האתגר הזה גדול יותר. ואנחנו רק מכבדים אותן ומעריכים אותן על כך מאוד. הן נמצאות בתפקידים מרכזיים אצלנו.
הצנזורית הראשית אכן מקיימת שיחות הכרות עם מועמדים רבים לתפקידים אצלה בצנזורה, ועולים בהן כל מיני נושאים, כפי שהיא חושבת שצריכים לעלות: על רקע אקדמי, מקום מגורים, רקע צבאי, תוכניות לעתיד וכל מה שכרוך בזה. בסופו של דבר, מתוך המועמדים אשר אושרו לצנזורה לשנת ניסיון, מחציתם הם נשים נשואות ללא ילדים בגילאי ה-30, וזה מצביע על כך שיכול להיות שהייתה אמירה הזו, אבל ההתנהגות היא ההתנהגות הראויה.
היו“ר דוד רותם:
שאלה נוספת לחברת הכנסת יחימוביץ.
שלי יחימוביץ (העבודה-מימד):
סגן השר וילנאי, אני מבינה את הנטייה של המערכת לגונן על הצנזורית הראשית. אני חושבת שנדרש כאן טיפול יותר חד ונוקב. הצנזורית הראשית העידה על עצמה שהיא לא שואלת כזו או אחרת במסגרת שיחת חולין, אלא חוקרת את המרואיינות האם הן מתכוונות להיכנס להיריון, וזה אחד השיקולים שלה בקבלה שלהן לתפקיד, כיוון שהיא לא מעוניינת בעובדות שנכנסות לרצף של הריונות.
מדובר כאן מעבר להתנהגות ערכית – שהיא בלתי ראויה וראויה לכל גינוי, במיוחד כשהיא ננקטת על-ידי אישה – מדובר במהלך שהוא בלתי חוקי, לא פחות מזה. יש שני חוקים עבודה: חוק שוויון הזדמנויות בעבודה, שאוסר אפליה בשל הורות, ויש חוק עבודת נשים שאוסר לפטר נשים בהיריון או במגבלות נוספות. והנה, מודיעה הצנזורית הראשית בריאיון, בריש גלי, באופן שאינו  משתמע לשני פנים – לא מדובר בפליטת פה, מדובר במשנה סדורה שהיא פרשה – שהיא שואלת  בלתי חוקית במהלך ריאיון עבודה.
האם תשקול, אדוני סגן השר, אולי לבקש מהרמטכ“ל או אף אתה עצמך, ואולי אפילו שר הביטחון עצמו, לכל הפחות לזמן לבירור את הצנזורית הראשית בשל העדות שהיא מסרה על התנהלות בלתי חוקית של צה“ל?
היו“ר דוד רותם:
תודה.
סגן שר הביטחון מתן וילנאי:
באם עובדה זו אכן נכונה, אין ספק שזה לא תקין וזה דורש טיפול ראוי. אנחנו נשקול את הטיפול הראוי הזה. לדעתי, זה הרמטכ“ל לא המפקד שלה, והוא יעסוק בזה.
אבל אני אומר, חברת הכנסת יחימוביץ, שבסוף מחצית אלה שהתקבלו – שזה הרבה בכל מקרה – אלה נשים, למרות השאלות שהיא שאלה, והשאלות הן בהחלט חדירה לצנעת הפרט. אין לזה שום מקום, בשום פנים באופן. אעביר את הבקשה שלך גם לרמטכ“ל, כמובן.
לפרוטוקול המלא 
——————————————————————————————- 
החלתי לקיים את הדיון הציבורי, שחשוב בעיני בנושא זה, ראשית באימיילים בקרב עמיתותי. התגובות מגוונות, ולשמחתי – מעלות את רף הדיון המתקיים בארץ בנושאי זכויות אדם של נשים, זכויות פרט ושוויון חברתי בכלל.
להלן דבריה של לינוי בר גפן:
"קראתי את השאילתה של שלי ואת תשובתו של וילנאי. ניכר מהתשובה שנתן לחלק השני של השאילתה שאין לו ממש מושג מה אמרה הצנזורית. מצד שני, אם הנתונים שנתן נכונים הרי שלכאורה במבחן התוצאה החוק נשמר,
לא?
נדמה לי שבמקרה שלה, ומשום שאין הרבה נשים בדרגות בכירות בצה"ל ובהנחה שהציטוט בבמחנה היה מדויק, הדבר הנכון ביותר לעשות הוא להסביר לה בעיקר היכן היא שוגה ולא לצאת למסע צלב שעלול לגרום לתגובה הפוכה מזו שהיינו רוצות לקבל. ברור שיש משהו נפסד בתגובה בלתי "מענישה" שלי, אבל בסופו של יום המטרה היא להפוך נשים נטולות תודעה פמיניסטית לבעלות תודעה שכזו ולא למוקצות. יש אנשים שהתבטאויותיהם מעידות שהם מקרים אבודים שאין טעם להשקיע בהם. כשהם חסרי כל השפעה ציבורית בהכרח נסיון לגייס אותם הוא בזבוז זמן. אבל במה שנוגע לנשים ובוודאי שכאלה שמצויות בעמדות מפתח נדמה לי שעדיף להשקיע בגיוס ולא במאבק, למרות שזה דורש שקיות הקאה לפעמים".
 
מה דעתכם/ן?
 

FacebookTwitterGoogle+Share

מינגלינג ברשת

  • מויקיפדיה (W) :

    רשת חברתית היא קבוצה של אנשים שמתקיים ביניהם קשר. רשתות חברתיות כוללות קבוצות של חברים, משפחות, מפלגות פוליטיות, איגודים מקצועיים, וכדומה…חקר רשתות חברתיות הוא מדע המיפוי והמדידה של רשתות חברתיות. הכלים המתמטיים של תורת הגרפים משמשים אף הם לעתים בתיאור רשתות חברתיות.  לרשתות חברתיות יש תכונות המבדילות בין רשתות שונות ושניתן למדוד כמו ריכוזיות, לכידות, עצמת הקשרים שבהן, ועוד. תכונות אלה מהוות מטרה למחקר בדיסציפלינות השונות. רשתות חברתיות הן המצע על גביו מתנהלות תופעות חברתיות כגון הפצת שמועות, היווצרותן של עמדות ודעות קדומות, מעבר והדבקה של מחלות מדבקות, הפצת אופנות ועוד.



    מה שחשוב שנבין, כשאנחנו מפרסמים שיר נוגה על מהות החיים או נושאים נאום לאומה על עומק ההבנה האינטלקטואלית וההקשרים התבוניים שלנו, זה שאנחנו רק חלקיק משיטה, טכנית לחלוטין, מתמטית לחלוטין, רכיב מנוסחא. כשאנחנו מלאים ומלאות בריגוש עז מאהבה מול המים, כמיהה בשחקים או תובנה אנושית עמוקה – אנחנו עדיין, בסה"כ, פונקציה שממלאת פונקציה. כשאומרים לנו מילות אהבה מחד או שנאה מאידך – הסיטואציה כולה היא פלונטר פיצפון בתורת הרשתות.  

  • (W) שש דרגות של הפרדה הוא מושג בתפישה הפופולרית של מדעי החברה המתאר את הרעיון (השגוי, עובדתית), לפיו כל שני אנשים בעולם מקושרים ביניהם על ידי חמישה אנשים אחרים לכל היותר. זהו מקרה פרטי של תופעת העולם הקטן – התופעה המשוערת שבעולם המודרני ישנה שרשרת קצרה של מתווכים המקשרת בין כל שני אנשים בעולם. 


רשתות חברתיות גם מפגישות א/נשים שונים סביב תחומי העניין המשותפים שלהם. רק מה, יש בהן כל חולשה אנושית אפשרית. כי גם כשהמחשבים יעלמו מן העולם והתקשורת תהיה הולוגרמית,  עדיין היא תהיה…תקשורת בין בני אדם. יהיו בה אהבות ושנאות, קנאות ופירגון, מלחמות ושלום, טוּב ורוע, שמחה ועצב, עלבון וזחיחות, תככים וגישור, והרבה הרבה אלימות (בדרך כלל ברווח שבין האדם לחולשותיו). ה-כ-ל. הנה, תראו את הפרומו של כל העניין הזה אפילו ברשת החברתית שאני חברה בה, בקפה דה מרקר.

  • (W)  לרשתות חברתיות יש תכונות המבדילות בין רשתות שונות ושניתן למדוד כמו ריכוזיות, לכידות, עצמת הקשרים שבהן, ועוד. תכונות אלה מהוות מטרה למחקר בדיסציפלינות השונות. רשתות חברתיות הן המצע על גביו מתנהלות תופעות חברתיות כגון הפצת שמועות, היווצרותן של עמדות ודעות קדומות, מעבר והדבקה של מחלות מדבקות, הפצת אופנות ועוד.


אחרי 12 שנה של חיים ברשת חברתית וירטואלית, אני יכולה לומר שאין עליה. The best. אמנם המונח "רשת חברתית" הוא הבונטון האחרון, אבל במהותה היא קיימת מראשית ימי הרשת. איזה יופי זה, שניתן לפגוש ולאמץ א/נשים לתוך חיינו, וניתן גם להזיז אחרים בלחיצה קלילה על Delete. החולשה האנושית שלנו באה לידי ביטוי כשאנחנו חושבים שהרשת החברתית היא החיים. לא, היא לא. היא ההולוגרמה שלהם. החיים מצויים בקצות אצבעותי המקלידות בחינניות, בלק האדום  המדלג בתזזיתיות בין כפתורי המקלדת. ובאשה שמחוברת אליהם, כמובן. ההולוגרמה היא האריזה. המוצר בבית. 

  • (W) אקטור  – שחקן, משתתף. באיור משמאל האקטורים מסומנים בנקודות האדומות. קשר  – החיבור בין שני אקטורים ברשת. ישנם סוגים שונים של קשרים, המשתנים בין מחקר אחד למישנהו. קשר יכול להיות ערכי (Value) – קשר בעל ערך מספרי לציון חוזקו, או קשר בינארי, המציין רק את קיומו או אי קיומו של קשר. כמו כן, קיימים קשרים חד כיווניים, שקיומם מצביע על קשר בין אקטור א' לב' אך אינו מצביע בהכרח על קיום קשר בין ב' לא', ולעומתם קשרים דו כיווניים, המצביעים על קשר הדדי בין שני האקטורים. המשמעות של קיום קשר משתנה גם היא לפי המחקר: במחקר אחד יכול לציין קשר רמת תמיכה רגשית המוענקת מאקטור אחד לשני, בעוד במחקר אחר היא יכולה לציין היקף סחר חוץ בין מדינות.  יש מחקרים העוסקים בגודל האופטימלי לרשתות. האם רשת גדולה יותר שימושית יותר לחבריה? האם רשת קטנה יותר ידידותית? מה מנבא את אורך חייהן ויציבותן של רשתות? איך צומחת מנהיגות ברשתות? מה ההבדל בין מי שנמצא במרכז הרשת למי שנמצא בשוליה?


 תהיתי באמת לאחרונה, האם הגודל קובע. כן, הגודל קובע (כמו בחיים). לכן  אני אומרת "כן" לכולם. אני מהנותנות. פוגשת ככה הולוגרמות נפלאות של אחרים ואחרות. נפלאות. רוב אלו שהכנסתי משם ברוורס דרך השתקפות חוזרת במראה ואל תוך המציאות שלי – כולם נפלאים ונפלאות. ובכל זאת, It takes all kinds. בהולוגרמה כמו בחיים. אולי טעיתי? מה עם הימנים הקיצונים ההזויים שהסתננו להולוגרמה? השובניסטים? אלו שמבינים שהגודל קובע ואין להם להציע אותו, אז הם יורים גם בסוסים? מה עם שונאי הנשים? האלימים/ות? הנשים המתרפסות (לא בפני)? הגברים הדביקים? הטוקבקיסטים הבזויים? הבוגדנים והבוגדניות? השרוטים והשרוטות? אלה שהיו (אקסים ואקסיות) ואלו שממשיכים איתם (רגע אחרי שהתחנפו לאקס/ית של המיועד/ת על מנת לוודא שהשטח פנוי)? ואלו שמנסים להרוויח נקודות על חשבון אחרים (כל האפסים שמשחקים משחק סכום אפס)? מה עם העצבים ההולוגרמיים החשופים? הסטריאוטיפים המשתוללים בטירוף?ההורמונים הוירטואלים נטולי כל חוש מידה, טעם או סינון?  מה עם כל אלו?

  • (W)  יש מחקרים העוסקים בגודל האופטימלי לרשתות. האם רשת גדולה יותר שימושית יותר לחבריה? האם רשת קטנה יותר ידידותית? מה מנבא את אורך חייהן ויציבותן של רשתות? איך צומחת מנהיגות ברשתות? מה ההבדל בין מי שנמצא במרכז הרשת למי שנמצא בשוליה?

כנראה שרשת לעולם אינה ידידותית. היא רשת. יש בני אדם ובנות חווה ידידותיים וידידותיות, לעומת זאת. והרבה!  (ותודה לחבריי שהביאוני עד הלום ©)

לטקסט בקפה (התגובות, הן בדר"כ החלק המעניין)
 

FacebookTwitterGoogle+Share

כבוד למגדר

ככל שאני חודרת יותר למעמקי השיח בין נשים לגברים, גברים לגברים ונשים לנשים ברשת, אני מגלה (לא בהפתעה, אגב) מרקם מורכב של מסרים גלויים וסמויים, טקסטים וסאב טקסטים, שמסבירים לי הכל. אחת למס' ימים אני מקבלת הפניות לדיונים בבלוגים ברשת, בהם מתפתח דיון בין נשים לנשים או בין נשים וגברים, שבמרכזו הגדרה עצמית ו/או מיניות. ואני – נסחפת בעונג. אילו דיונים מרתקים בזכות המתדיינים כמו גם בזכות הזרימה, גילוי הלב וההומור שיש בהם. זה יופיה של הוירטואליה - באפן שכזה הגעתי במרוצת השנים לכמה וכמה חברים וחברות מעניינים ולהעמקות מרגשות של קשר עם דמויות שכל שיחה או מגע בינינו מעשירים את חיי.

רק שהוא לא נטול דאגות עבורי, השיח הזה. אם אני אתעלם לרגע מטקסטים שיוחדו מתחילתם ועד סופם לניגוח עצבני של המין השני (בהנחה שטקסט כזה, ככל שיהיה ממוקד-מטרה, יכול גם להיות הוצאת קיטור רגעית על מישהו עלום שפגע/ה בכותב/ת), הרי שמה שנשארה לנו היא האמת: אנחנו יצורים אינפנטיליים שבוחרים לבזות פה ושם את מגדרינו (יהיה אשר יהיה – גברי או נשי) באמצעות החפצה מכוערת וביזוי מכוער עוד יותר של המין השני. אין הבדל גדול בין נשים לגברים בעניין זה. כולנו חוטאים לעצמינו במידה שווה. הו – אלוהי השוויוניות – תפקידך הסתיים!

להלן 2 דוגמאות טיפוסיות ש"קפצו לי לעיניים":

שיח גברי מתוך הפוסט המעולה (בעיני) "שפיך בפיך" של בלוגר בשם עודד:
גבר 1: כל הסיפור של המציצות בא לי ממקום אחר לגמרי, ככה יש לי 10 דקות שקט
גבר 2: גדול, אבל יש כאלה שגם עם פה מלא מדברות :-)

 

שיח נשי מתוך הפוסט  "מבט נדיר לתוך המוח" של שמר.קום:
(הכותבת מתייחסת לגברים מבוגרים ממנה)
"והנה רשימה.
כאלה שהביצים הם כמו ביצים סיניות…רוטטות.
כאלה  שמתחילה אצלם מחלת הפרקינסון..אז הידיים עובדות מצוין..שוב הרטט הזה.
ואחד שלא יזכור אותך אף פעם בגלל אלצהיימר והתרגש כל פעם מחדש..ויחשוב איזה מזל יש לו..כי למרות זאת דקה אחרי הוא גם את זה לא יזכור".

 

בשיח הנוקב והנכון על PC (פוליטיקלי קורקט) והחפצת (אובייקטיביזציה של) נשים בעשורים האחרונים, אף אחד לא התייחס לצידו האפל של השיח השוויוני: היכן שנהיית הלב היא לשפה המכבדת את המגדר, יהיו כאלו שהמודל שלהם לחיקוי יהיו דווקא מי שאת שפתם ביקשנו לשנות. משם מתחילה מלחמה, ואין מנצחים במלחמה. כולנו מפסידים, כבר עכשיו, ולו במרקם העדין של פחדים והימנעויות שעליו בנויה תעשייה שלמה של אתרי שידוכים בעולם, שבונים את התפיסה העסקית שלהם על לקוחות חוזרים. מהשפה הזו, מהיעדר אחריות אישית של כולנו (ביחד ולחוד) לשמירת הכבוד למגדר באשר הוא, נולדים רק בדידות, ניכור וכאב.

 

המודל של דאונינג ורוש מדבר על 5 שלבים בפיתוח תודעה פמיניסטית:
1. שלב הקבלה הפאסיבית – קבלת התפקידים המגדריים וביטוייהם.
2. שלב הגילוי – בדר"כ לאחר מס' משברים, עולות שאלות. השלב מאופיין בכעס כלפי המין השני ובחלוקה של טוב ורע (המין שלי – טוב, הנגדי – רע).
3. תחילת הנביעה והחילחול של התודעה הפמיניסטית, המאופיין בקשר אמוציונאלי לנשים אחרות, אחוות נשים, קשר זהיר עם גברים, פיתוח תפיסת עולם יותר יחסית ופחות דיכוטומית.
4. שלב הסינטזה – זהות פמיניסטית חיובית מתפתחת ותפיסת עולם גמישה מתפתחת בהתאם. האשה מבינה שלא הכל הוא תולדה של דיכוי, היא מפסיקה לראות את הסקסיזם כסיבה לכל הבעיות האישיות והחברתיות, היא מסוגלת למלא תפקידים לא מיגדריים וגם לראות את הגברים אופן אינדיוידואלי ולא כקבוצה חד מימדית.
5. שלב המחוייבות האקטיבית – מאופיין במחוייבות עמוקה לשינוי חברתי והבנה שגברים הם שווים אך שונים.

 

נתקעתם בשלב השני? צאו מזה. זו דרך שאין שום נווה מדבר אטרקטיבי בסופה, שלא לדבר על הסבל במהלכה.
תתחילו מלחשוב רגע לפני שאתם לוחצים על send על מנת לשלוח תגובה שנראית לכם שנונה, אמיתית ונועזת. היא לא שנונה, לא אמיתית ולא נועזת. רק מעוררת חמלה. קחו לכם/ן רגע למצוא את קו המידתיות שבין הומור להשתלחות מבזה ומקטבת. יש כוח למילים. שפה מעצבת תודעה. גם של בעליה וגם של קוראיה. יש לנו אחריות גדולה ויקרה מפז למרחב המשותף שבינינו! 

 

לטקסט המקורי: http://cafe.themarker.com/view.php?t=261534

FacebookTwitterGoogle+Share

תלמד לאהוב את הויברטור שלה

" target="_blank"/>

זוהי המחצית השניה של כותרת כתבה ב"לאשה", מאת שלומית לסקי. הטקסט המלא: כך תפסיק לפחד ותלמד לאהוב את הויברטור שלה. לפחד???? הוא???? עוד יאמרו עליו, בסוף, שיש לו חרדת ביצוע.

טוב, נו, על זה בדיוק מדברת הכתבה. יש לו חרדת ביצוע.

מה מבדיל גברים מנשים? מה מייצר חרדת ביצוע? למי יש חרדת ביצוע? לכולם? בכל תחומי החיים? רק במיטה? ביחסים? איפה כן ואיפה לא ואיפה אולי? ואיך זה קשור למפולת המניות, החלשות הדולר והסאב-פריים? בעיקר הסאב פריים, שעניינו הלוואה (ביצוע) ללא יכולת החזר (חרדת ביצוע)?

הנה משהו שאינו חדש לאף אחד ואחת מאיתנו: אנחנו חיים וחיות בחברה פטריארכאלית. שלטון האב. חברה פטריארכאלית היא חברה היררכית, ובכל אחת ממדרגותיה – נמצא הגבר מעל האשה. התנוחה המיסיונרית. קשה לאשה לראות את הביצוע לפרטי פרטים, בתנוחה הזו, ונטל ההוכחה המוטל על הגבר קטֵן בהתאמה. הוא יכול לעגל פינות בַּביצוע. מול הויברטורים עליהם מספרת לסקי, אי אפשר לעגל שום פינה – הביצוע עובר לאור הזרקורים.

בתוך המיקרוקוסמוס של המדרגה, יש שני מגדירים ל"אני" הגברי או הנשי: שליטה במשאבים, ומין. שיוך מיני, מי למעלה/מי למטה, מיצוב באמצעות מין ומינניות. הגבר מגדיר את עצמו באמצעות השליטה במשאבים ומשתמש בשיוך מיני ומינניות כדי לעצב את מעמדו, האשה מגדירה את עצמה באמצעות החֶסֶר ולכן ה"אני" שלה לא מתרסק לכשהופך לעני והיא משתלבת מ"רצון" במיקומים נטולי שליטה.

לשאלה מתי לקפוץ מהגג? יענו מן הסתם בעיקר גברים. שורה של משברים כלכליים – מאז משבר 1929 בארה"ב ועד היום – מספרים בבהירות את הסיפור הזה.

אז ככה הכל קשור. סקס, חרדת ביצוע, ויברטורים, כסף ואבדן השליטה במשאב האלמותי הזה – המשאב המיני. אפשר לקנות כזה ב- 200 שקל בחנות הסקס השכונתית.

לסקי מפליגה, באמצעות מרואייניה, אל תוך הסוגיות הסבוכות של גודל, התחרות הסמויה-גלויה בין הטבעי הנייח למלאכותי הרוטט, ומה בעצם זה עושה לגבר, שמוצא במגירה שלה ויברטור גדול מהמידות שהוא מסוגל לספק בעצמו. ואולי בכלל תבחר לה אתה או איתה את הויברטור, כדי להתרגל איתה…רק אל תעביר מסר מאיים שמשהו במיניות שלה לא מספיק ולכן קנית ויברטור. וואו, מסובך, אני לא מתפלאת שזה מעורר חרדת ביצוע. ביחסים, בסקס, בחיים ובכלכלה.

אם יש שני מקומות טעונים (מוקשי נעל שמתפוצצים מחדש בכל פסיעה, במרחב השברירי הזה), אותם נדרשים גברים לעבד על מנת להפוך מגברים לגברים (כאלו שנשים מעריכות, בכל אופן), הרי שאלו הם אותם שני יסודות של הגדרה עצמית: מין וכסף.

אם אתה מאויים מהויברטור שלה ושבור מהצורך להודות במצבך הכלכלי האמיתי, יש לך כנראה בעיה רצינית של סאב פריים…גבריותך ניתנה לך לפני שבדקו איתך את יכולת ההחזר.

לנשים אני אומרת, שילדות טובות לא מתעשרות. קנו ויברטור ותפָנו באדיבות מהסביבה הנפשית שלכן את כל מי שזה מאיים עליו.

לא נותר לי אלא להמליץ בחום על טיפ מספר 8:
לפעמים, עדיף פרחים.

 

 

 

FacebookTwitterGoogle+Share

הֲלְכָה (סאגה משפחתית)

 

גוף שלישי
הלכה. היא הלכה. לא, היא לא תחזור. היא חשבה בהתחלה ללכת במחווה דרמטית שתשאיר חותם, אבל אחרי זה הבינה שזאת חותמת מים. אז היא שוב הלכה בשקט. מה זה כבר משנה. היא נזכרה בסבתא שלה, מרים. מרים היתה אשה נאה, פנים סלאביות רחבות, שיער שחור, גבות עבות. נראה לה שהיא קבלה את הגוף שלה מסבתא מרים. דק, נערי, מוצק לנצח. סבתא מרים הסתובבה במושבה עם בריצ'ס, זה היה שמם של מכנסי הרכיבה של הבריטים, שנצמדו לקרסול והלכו והתרחבו כשתי מניפות בירכיים. היא רכבה על סוסים, בדהרה אצילית אל תוך השקיעה. מה שנשאר ממנה זו תמונה מבויימת באיזה סטודיו תל אביבי של פעם, סוסקין או משהו דומה. אבא שלה אמר שלקחו אותו להיפרד מאמא שלו לפני שמתה מסרטן. אבל זה היה בעכו, והמושבה היתה רמת גן. חולי סרטן מרמת גן מתו בתל אביב. בעכו היה בית חולים לחולי נפש, ממש קן הקוקיה. עד לפעם ההיא, כבר קרה שהיא נעלמה לאיזה סנטוריום, לכמה חודשים בכל פעם. כך סיפרו הבריות.

 

גוף ראשון
מכל הדורות ההם, אני הכי מתגעגעת לסבתא מרים. מה היה קורה לו חזרה מהסנטוריום גם בפעם האחרונה ההיא? סבתא מרים אחראית לחיים שלי. איזה הסטוריון אחד אמר לי פעם שזה הזכרון הרב דורי, שמכתיב אותנו. הייתי מתה לשבת איתה בבית קפה, לשיחת נשים. סבא יהודה היה נואף גדול ובלי שום אינטליגנציה רגשית. מי בכלל ידע אז מה זה אינטליגנציה רגשית. הוא היה עושה הגרלות על אדמות במושבה ובונה, ובונה, ובונה. בסוף הוא גמר בלי מטר מרובע על שמו, כי את הבוגדנות שלו הוא העביר בגנים למי שנישלו אותו בסוף. לפני שגמר, היו לו רק קורבנות. למשל סבתא מרים ואבא שלי, הבן של סבתא מרים. השם שלה מהבית היה גורלסקי. נגרים גדולים. שולחן הכתיבה שנשאר מהם נמצא אצלי בסלון. גם הם הלכו בשקט, שקעו בהיסטוריה. יש קצת תיעוד, אבל מי קורא אותו בכלל? היו. שוין.
גופים מעורבבים
סבתא מרים דאגה לילדים שלה, שגדלו להיות מבוגרים שלא מסוגלים לדאוג לאף אחד אחר. היא דאגה שיקחו את הילדה הקטנה שלה ביד וישתפו אותה במשחקים, ומאוד אהבה את הילד שלה. אבא שלי. היה ניחוח חם של געגוע בכל מה שהוא לא סיפר עליה. כשהיא מתה, סבא יהודה ייבא בלונדינית גבוהה ואדומת ציפורניים, בת 19, מפולין. היא רצתה סרטיפיקט ושילמה עליו בנישואין לאיש הנמוך הזה שהוליד לה שני ילדים. בשביל הילדים של סבתא מרים, היא היתה האמא החורגת מהגהנום. פעם הקאתי את נשמתי בחצר שלה בשלמה המלך בתל אביב, אחרי שהיא הכריחה אותי לסיים את האוכל מצלחת ענקית בעלת שוליים מסולסלים ומעוטרים בזהב טהור. אז היא כבר היתה נשואה למישהו אחר. עינתה מישהו אחר, שעינה אותה באותה מידה. את זה בטח שאפשר להגיד עליה: היא לא הלכה בשקט, מאף אחד. אבל היא לא יכלה להעביר לי את זה בגנים, נתקעתי עם הגנים של סבתא מרים. פעם היה איש אחד באירלנד, שמצאו קשר גנטי בינו לבין עצמות בנות 8000 שהתגלו בכפר. מה שנשאר זה מה שעובר קדימה. הדרמה היא אפיזודה, עלה ברוח. בלב היא רצתה לצרוח, לנער, לרקוע ברגליים, לבעוט, לחסום בגופה. אבל זה היה נמוג, ממילא. אז היא נמוגה, לפני שתראה את זה בעיניים, כי זה נתן לה תחושה מטומטמת לחלוטין של שליטה. אבל הכל במילא אילוזיה, תחושה מטומטמת היא בעצם מציאות מוצקה, אני אומרת לה.
גוף שני
אני רוצה לומר לך שאת צדקת, סבתא מרים. עדיף בעכו, בשקט, בבריזה, מול הים.

———————————————————————————————–

היא הלכה לעולמה 28 שנים לפני שנולדתי, בסנטוריום כלשהו בצפון הארץ. יתכן ששמה קץ לחייה. ממעט הסיפורים עולה, שמרים היתה אשה אינטליגנטית, יפה, ספורטיבית, אמיצה וחמה, ששקעה לדיכאון אחרי לידה ולא התאוששה ממנו שנים. היא חיתה עם גבר אגוצנטרי וללא מי שתוכל לחלוק עימו את מצוקותיה, שלא דובר בהן באותם ימים.  במותה, השאירה את אבי, אז בן 13, ואחותו בת ה- 9, יתומים מאם. אני לא יודעת עליה הרבה. בעצם, רק את מה שכתוב כאן ואת הדהודה לאורך חיי, אל תוך חיי, דרך האין-מילים, ההדחקה והסוד.
שימרתי לי בתיאור הסיפורי כאן, את חירות היצירה. תיאור בדיוני עם מרכיבים ביוגראפיים.

 

FacebookTwitterGoogle+Share

הריונות כמרקחה (או כמחלה גריאטרית)

Hanna Pregnant 2a

 

את כל מה שלא סיפרו לי – אני מספרת לכן!!!

פוסט שנועד להסיר את הרעלה ולשחרר את האמת לחלל העולם:

הריון הוא בעצם מחלה. אפילו בעלת מאפיינים של מחלה גריאטרית.

לו הייתי צריכה לבחור מחדש – הייתי נכנסת שוב לאותם שני הריונות שמתוכם נולדו ילדי, אולם לא מחמת ההריון אלא מחמת אהבתי לתוצריו. ולו היתה לי אלטרנטיבה (נניח, גידול עוברים בצנצנת) – הייתי בוחרת בה, בלי לחשוב פעמיים.

 

 

מה אנחנו יודעות על הריון לפני שנכנסנו אליו? לא הרבה. אה, כן, דבר אחד כן סיפרו לנו: זו התקופה הכי יפה בחיי אשה.

אז הנה פרופיל התקופה הכי יפה בחיינו, חגיגת הנשיות המתפרצת והמתפוצצת הזו.

לא כולן לוקות בכל התסמינים, חלק מהתסמינים נדירים ביותר (לשמחתינו), אבל כולן לוקות ברוב ה- top 15 מתוך הרשימה…

1. בחילות 24/7

2. הקאות בלתי נשלטות

3. צרבת תמידית

4. בעיית השתנה (או למעשה – טפטוף) קשה עם לחץ על/תוך כלייתי מעיק וכואב, לעיתים עד כדי תחושה מתמדת של דלקת קשה בדרכי השתן (9 חודשים של טפטפת – אי אפשר לעשות פיפי כמו שצריך, וקשה להתאפק)

5. כאבים דוקרניים בשיפולי הבטן

6. בעיטות כואבות של העובר/ית באברים פנימיים

7. תגובות רגשיות קשות למצבים טריוויאליים

8. נדודי שינה

9. כאבי גב

10. קשיי נשימה בשלבים מתקדמים (כשהעובר/ית לוחצ/ת על הריאות), כולל קוצר נשימה במאמץ גופני סביר

11. נפילת המוגלובין (אני אישית הסתובבתי בשני ההריונות עם המוגלובין של גוויה)

12. בעיות שיווי משקל (קשורות גם להמוגלובין, פריטין וברזל נמוכים כמו אצל חולה סופני/ת ברגעי אל-חזור)

13. בעיית ריכוז (המוח הופך לגבינה שוויצרית)

14. עייפות תמידית, נרדמת בכל שעה ובכל מצב

15. דימומים

16. סכנת black-out למדורדָרוֹת-ברזל/המוגלובין (עשיתי ככה total loss למכונית שבוע אחרי שיצאה מהיבואן)

17. סוכרת הריון

18. רעלת הריון

19. היפרדות שיליה

20. עיוורון

21. קטליזטור לסרטנים חבויים, מחלות (בלוטת התריס וכד') ותסמונות נדירות (זוכרים את האשה שהכבד שלה נפגע פתאומית מהלידה
ועברה השתלה בבלגיה?)

22. דיכאון קליני (בהריון ואחרי לידה)

23. תסחיף מי שפיר (בלידה – מוות מהיר של האם, שיעורי ההצלה מזעריים)

24. דימום קשה בלידה (עם שיעורי מוות גבוהים מבין המדממות הקשות)

25. שיתוק ברמות שונות

26. השלכות פיזיולוגיות שונות של של ההריון והלידה: פגיעות פנימיות, השמנה.

וזו רק רשימה חלקית ולא-מלומדה של אשה שקראה את הספר של טלי רוזין וד"ר בר, וחוותה לא מעט מהתסמינים בעצמה…

תוספות של גולשות בטוקבקים בדה-מרקר:
צירים מוקדמים ♥ שמירת הריון ♥ ניתוח קיסרי ♥ 30 ק"ג נוספים ♥ עייפות בלתי הגיונית בטרימסטר הראשון ♥ חוסר שליטה בגוף ♥ כמו באנג'י – ברגע שעלית למעלה אין דרך אחרת להגיע למטה, רק לקפוץ ♥ יש שיעור קבוע מנפגעות שבץ ומשותקות בבית לוינשטיין שהגיעו בעקבות לידה (עינת מירון אצל וולווט) ♥ קצרת (רק בהריון – לא היתה קודם) ♥ גזים (תופעה מעליבה) ♥

ואני?

ההריון הראשון עבר די בקלות.

חוץ מעייפות, המוגלובין נמוך, בלק-אאוטס (והתאונה בגללם), נפילות יומיומיות, בחילות, הקאות, צרבות, בדיקות אינסופיות, רולר-קוסטר הורמונאלי-רגשי, לחץ כלייתי, כאבי בטן, קוצר נשימה, עצירויות (הברזל…), כאבי גב, עייפות כרונית ונדודי שינה – הכל היה בסדר. עד ללידה. למרות הפיקוח הצמוד של רופאי, היקר באדם, דחפו לי אובר-דוז של אפידורל. ילדתי ב- 23.00, רק ב- 05.00 הרגשתי שוב את קצות בהונותי. שיתוק זמני. בגללו לא לחצתי. שני רופאים ישבו לי על הצלעות עם ברך ומרפק, משני צידי, ורופא שלישי פצע את הילד שלי עם מכשיר הואקום. אח"כ לא יכולתי לשבת למעלה משבועיים. התינוק הצהבהב שלי נשאר אחרי בבית היולדות, בטיפול אור. נסעתי אליו במוניות כי לא הצלחתי לשבת ולנהוג. לא אכנס לפירוט אילוסטרטיבי של הנפיחויות, הקומפרסים, האנטיביוטיקה, הזיהום, ההחלמה האיטית והצורבת.

גודל הזוועה התברר רק אחרי חודש חודשיים. כאבי תופת. אחת לחודש, במשך מס' ימים, אני בצירי לידה. לדראון עולם. עברתי אז כל בדיקה גניקולוגית, גסטרו ופנימית אפשרית. אין סוג סרטן שלא נבדק. עליתי פעמיים על שולחן הניתוחים. בסוף הסתבר שאין דיאגנוזה. אני ב- 2%. איזה 2%? של אלו שנפגעו בלידה ולא ניתן לברר מהי הפגיעה. עברתי את כל הפסגות והשפלים של המערכת הדיאגנוסטית חסרת התועלת הזו. הגדיל לעשות, למשל, פרופ' משיח, שנכנס לועדה הטרום ניתוחית, פתח את התיק מבלי לזרוק אלי ולו מבט אמפטי קליל ושאל: בחורה עם כאבי בטן, היא ראתה כבר פסיכולוג? שאלתי בחזרה – לו הייתי גבר שכואב לו בקצה הזין, היית שואל את אותה שאלה? ענה המשיח תוך שהוא רואה אותי לראשונה: או, ג'ינג'ית עם פה…

ואז הוא ניתח ומצא: חשד לאדנומיוזיס. כלומר, הברכיים, המרפקים והואקום יצרו לחץ שבקע את שריר הרחם והשאיר אותי כנראה עם מושבה של רירית רחם על השריר. הסטטיסטיקות מדברות על שליש (!) מהרחמים המנותחים בארה"ב שמסתברים ככאלו, בדיעבד כמובן.

תגידו, מישהו מספר את כל הסיפורים הללו לכל המשתוקקות לחווויה ההריונית? לכל אלו שלא מקשרות בין תחושת החולי העמוק שלהן לבין המשמעות האמיתית של ההריון, וממשיכות לקרוא לזה: התקופה הכי יפה בחיי אשה…?.

רגע, ומה עם כל חברותי שהפילו בשלבים שונים של ההריון,

שהסתובבו ימים ושבועות עם עובר מת בבטנן, שילדו ילד מת,

שנותחו והחלימו בכאבי תופת וסבל רב? שאבדו רחמים ואברים פנימיים?

או שכנתי מילדות שדיממה למוות?

ועוד בת-כיתה מביה"ס היסודי, שנכנסה (בגיל 23, לא תגידו: הריון מאוחר ומורכב של יאפית תל אביבית) לקומָה ממנה לא קמה?

ואלו מבין חברותי שהולעטו בכמויות הורמונים שיכולות להפוך סוס לסוסה, תוך פגיעה קשה ולא ניתנת להערכה בבריאותן העתידית ותוחלת חייהן? מנת חלקה של כל מי שנכנסת להריון שלא באמצעות סקס פשוט, אגב – ובכלל זה פונדקאיות.

ואכן, לא ניתן להפריד את כל זה מהפוסט על הפונדקאות שכתבתי עוד בימי בקפה דה מרקר, ו(תת)ערכיה, בעיני.

אני שבה ומציינת, שלו הייתי מתחילה היום מחדש – את שני הילדים המדהימים שלי הייתי הרה ויולדת. באהבה ♥.

רק עשו טובה: תפסיקו לזלזל באינטליגנציה הבסיסית שלנו ולספר לנו את הסיפור המופרך על "התקופה הנהדרת הזו". היא לא נהדרת! היא דומה יותר לפרופיל הממוצא של חולים גריאטרים במחלקה הסיעודית במשען (רק בלי המזור שמביא עימו השיטיון).

אלו היו 60 שניות על סוכנת סוציאליזציה בשירות ניכוסו של הרחם למען המשך קיומו של הגנום היהודי. מי שזה לא חשוב לה – שתחשוב פעמיים. לא חובה. תעשו את זה רק מתוך תחושת זכות.

——————————————————————————–

שני דיונים רלוונטיים ומעניינים:

פורום "נשים שלא רוצות ילדים"

וולווט אנדרגראונד – בפוסט ביי ביי קסטרו מן

 

FacebookTwitterGoogle+Share

חיילינו לא יחזרו בשלום לבסיסים

בתגובה לארועים סביב http://cafe.themarker.com/view.php?t=334162

——————–

תגידי לי, מה דעתך עליהם?
על מי?
על אלה שכיכבו באדום, קיללו, קראו לך בשמות גנאי, ניסו לעשות לך ניתוח אופי במקום לדבר לעניין, קראו לך "אשה עלובה", אמרו ב- so many words שיש לך דיעה פוליטית רק כי חסר לך זין?
אה, אלה? אני אתחיל מהסוף, נראה שגם לוּ חֲסָר לי זין – לא בשלהם הייתי בוחרת, כי זה מהסוג שעומד על תנאי.
למה על תנאי? ר

ק אם אין לך דיעה ואת מסכימה איתם.
אה, הבנתי. והנשים?
שימי לב שהתוצאה של אגרסיב ופאסיב-אגרסיב היא אותה תוצאה: אלימות אינפנטילית ומזיקה. חבל לי רק שנשים לא תופסות שתוצאתית, חברתית, הן הקורבן העיקרי של כל אקט צבאי אלים. המשת"פיות הזו של נשים עם מיליטריזם – אני לוקחת אותה מאוד אישית כי הפגיעה בי, כאשה, היא אישית. בפעם הבאה שיעדיפו גבר בינוני על אשה מצויינת שכמותה וישלמו לו כפול ממה שהציעו לה – שתנסה לחשוב איך זה קשור לחשיבה מיליטריסטית, כובשת. שלא לדבר על שיעורי האונס העולים בעקבות אפיזודות של אלימות צבאית.
העפת אותם מאצלך?
בטח. מה, את לא ממיינת למי יש זכות שהות בסלון ביתך? אני כן, תמיד. גם לא רוצה לראות את הקילולים האלה מול העיניים. המונח שידידי ארז הטביע בהקשר זה, מצויין בעיני: למען ההיגיינה הנפשית שלי.
את מכירה אותם?
חלק. קראתי. יש שם אחד שקבל ממני הרבה אמפטיה לאורך הזמן, בעיותיו במשפחה ועד לזה שאחרי חודשים כמובטל וספאמר הוא מצא עבודה. לא מבריק, אבל בחור טוב. לכן גיליתי סובלנות (בניגוד לכמה מחברותי). ממנו דוקא הופתעתי. אבל תמיד מפתיעים אותי אנשים שיורקים לבאר היחסים שהם שותים או שתו ממנה, וירטואליים או ממשיים, במהלכם או אחרי שנגמרו. רצה לככב באדום ויצא לו ירוק, נעבך. רגע אחרי שניאץ אותי ברחבי הקפה ואצלי בבית, וחסם אותי, הוא כתב: "לא חשוב אם את/ה ימני/ת או שמאלי/ת ממני לכם באהבה".

וגם יש שם את הכותב הדכאוני הזה שהוא מרכז העולם, שלא מזמן כתב פוסט מניפולטיבי על סוף החיים ואחרי זה התאושש צ'יק צ'ק בפירוט פיגורטיבי של הלכות האוננות שלו מגיל 12 עד היום. שלא נפספס. ממנו לא הופתעתי, הוא בטח לא ממש קרא – הוא נראה לי מאלה שמרוכזים בתגובה של עצמם ולא במה שהם מגיבים אליו. גם היד המקלידה שלו עייפה, משהו.

וההוא עם הפאה הנוכרית ובלי זהות?

אה, הוא בסדר, הוא הקדיש לי פוסט. עוד כמה מהם הקדישו לי פוסטים. אנשים יקרים שכמותם. העלו לי ת'רייטינג בגוגל. בכלל, את יודעת, ניק עלום לא יכול לעמוד לדין על לשון הרע, להתגייס לצה"ל או לספוק קסאמים. אחלה דיל. אפשר להיות מאוד קרבי וצודק ממקום כזה.
ואיך את מסכמת את האירוע?
אחלה פוסט, הזדמנות לחשוף 3600 גולשים (בינתיים) לעמדה שפויה, ו- 11 גולשים שמוכיחים את עמדתי נגד מיליטריזים, התבהמיזם ואלימות הכרוכה בהם. בקיצור- Great success.
מילה לקהל?
נהנתי מכל רגע.
מה את הולכת לעשות עכשיו?
אחרי שנזפו בי על אי-נחמדות? לכתוב פוסט על הנחמדות.

FacebookTwitterGoogle+Share