תקשורת, אימון והדרכה

דיסוננס קוגנטיבי2

אתמול נמחק לינק חשוב שהצבתי בקבוצה פמיניסטית בפייסבוק, משום שעבר על כללי הקבוצה: לא רשמתי את המילים "אזהרת טריגר", בצרוף נושא האזהרה (אונס, אלימות וכולי).

לא הוטרדתי במיוחד מעצם המחיקה, כמו מהתופעה המגונה הזו, עליה אני מתריעה רבות לאחרונה, של הפיכת השדה הפמיניסטי לכת עם שפה פנימית, המשמשת בעיקר להשאיר בחוץ את מי שלא בקיאים/ות בה או מוכנים/ות לסגל לעצמם/ן אותה, ומינימום (אם בכלל) דיאלוג עם מתנגדים מהעולם החיצון, כפי שבאה לידי ביטוי מעצם המצאת המונח "אזהרת טריגר" ומונחים נוספים. הפוסט עצמו, שנכתב בבלוג הפוליטי-חברתי שלי באתר במחשבה שנייה, זכה גם בלי אותה קבוצה איזוטרית, לכ- 600 שיתופים בזכות חשיבות התוכן וללא קשר למבניות השיח.

המשך קריאה…

FacebookTwitterGoogle+Share

דיסוננס קוגניטיבי1 – סוג של ניגוד

דיסוננס

הטור השבועי, העיר צומת השרון, 29.5.2014 (כאן)

הטור יעסוק היום בדיסוננס קוגניטיבי.

מויקיפדיה: תאוריית הדיסוננס הקוגניטיבי, שנהגתה על ידי לאון פסטינגר בשנות החמישים, טוענת כי שמירת העקביות היא מניע מרכזי לאדם. אדם המאמין בעמדה מסוימת אך פועל בצורה המנוגדת לעמדה זו, יחוש תחושה בלתי נעימה של דיסוננס, מעין היעדר הרמוניה. תחושה זו תדרבן אותו לשנות את פועלו, או להתחיל להאמין בעמדה חדשה, כדי להקטין את הדיסוננס (הקונפליקט) בין העמדה להתנהגות. לחלופין, ידורבן האדם להתאים את התנהגותו לעמדה בה הוא מחזיק. לדוגמה,  חייל הנשלח למשימה שאינו מאמין בה יגבש מחדש את עמדתו, כך שהמשימה תיראה לו הכרחית וצודקת; או שיתחמק מהמשימה (או אפילו יחבל בה) על מנת להתאים את התנהגותו לעמדתו". זה די מסביר, מדוע יש נטייה גוברת לעמדות פוליטיות ימניות בתקופת השרות הצבאי, אבל עזבו, זה כבר לטור אחר.


המשך קריאה…

FacebookTwitterGoogle+Share

חברה מהענן: רעיה לידר

אשה עם זנב

הפינה "חבר/ה מהענן" נועדה להציג חברות וחברים המעשירים/ות את חיי, שלולא האינטרנט לא הייתי פוגשת לעולם. הפינה כוללת רקע, תמונות שבחרו להביא וקצת שאלות ותשובות קבועות למדי, לחלקן אני עונה במקביל. הפינה הזו חשובה לי, כי היא מעבירה מסר. בלי האנשים והנשים הללו, החיים שלי היו פחות מגוונים, עשירים, מעניינים, ואולי אפילו הייתה בהם פחות אהבה. רשת האינטרנט היא מרחב חברתי שוקק ומשמעותי, היא המרחב החדש. הנה כמה סיבות מצוינות, שתוגשנה כאן אחת אחת ובחרדת קודש, לשנות את הגישה המפרידה בין האינטרנט והחיים. האינטרנט הוא חלק מהחיים, והחיים הם חלק מהאינטרנט.


המשך קריאה…

FacebookTwitterGoogle+Share

פטריגיום

פטריגיום זהו יתד של רקמה אשר צומח על העין של אנשים כתוצאה מחשיפה ממושכת לשמש לאורך שנים רבות. באתר רופא עיניים תקראו הכל על פטריגיום ואיך מטפלים בו. השיטה המקובלת היום לטיפול בפטריגיום הוא ניתוח להסרת פטריגיום.

FacebookTwitterGoogle+Share

זכויות אדם בע"מ

פרט מצילום של מוטי מילרוד, תחקיר הארץ

האמת היא שחככתי אם עלי להתייחס בבלוג לסוגייה שנחשפה לציבור ע"י אבי יששכרוף בתחקיר הארץ אתמול, של ההטרדות המיניות בהפגנות בשטחים, ויותר מכך – של קשר השתיקה סביבן.

עוד לפני שהנושא נחשף לציבור קוראי הארץ כולו ומשם לציבורים רחבים יותר, הוא כבר נדון והופץ מס' פעמים באינטרנט, בין השאר על ידי (ראו קישורים בסיפא), ואת מה שהיה לי לומר אמרתי ממילא ליששכרוף ופורסם בעיתון, ונטחן עד דק ברשתות החברתיות.

מנקודת מבטי, אין שום השפעה להפגנות הללו על סוגיית הפסקת הכיבוש, ונזקן לחברה הישראלית בהעלאת החשיפה לדפוסי אלימות של אזרחיה – גדול. האוריאנטציה של חלק רעשני במיוחד מהארגונים הללו היא שוביניסטית, נרקסיסטית ואלימה, בדיוק כמו זו של חיילי מג"ב ושל המתנחלים, כשנשים הן באופן טבעי הקורבנות הראשוניים והשקופים שלה (ע"ע החלטה 1325 של האו"ם, המגנה את השימוש בנשים ככלי נשק במלחמות).


המשך קריאה…

FacebookTwitterGoogle+Share

במורד המרחב הציבורי

טור שבועי בהעיר צומת השרון, 9.3.12

טור שבועי בהעיר צומת השרון, 9.3.12

המרחב הציבורי הוא מרחב מורכב: יש בו אנשים – נשים, גברים, ילדים, בני ובנות הגיל השלישי, נותני ומקבלי שירות, יש בו סביבה, ארגונים, מוסדות, מסחר, יש בו את כל מה שקורה מחוץ ל-ד' אמותנו, כל מה שקורה מהרגע שפסענו מחוץ לסף הדלת של הבית הפרטי שלנו. הדבר הכי משמעותי שאין בו, היא פרטיות. הכל נראה לעין, והופך משנה לשנה להיות יותר ויותר מטריד.

דמיינו לעצמכם תמונה מהעדלאידע המקסימה שהתקיימה השבוע ברעננה: אשה מטופחת, לצידה ילדה בתחפושת אדומה יקרה ומושקעת, עומדת לצד עגלת ילדים מאלו שצריך משכנתא כדי לרכוש אותן, צופות בעדלאידע. כל ה-setting המטופח הזה ממוקם על…ערוגת פרחים מול בניין העירייה, כשלצד העגלה ניתן לראות את קליפות ואריזות המזון, מושלכות בין הצמחים הרמוסים.

לביזויו של המרחב הציבורי, פנים רבות. אותה אם לא הקדישה מן הסתם אפילו בדל מחשבה לעובדה שהיא רומסת את עבודתם של גננים, עובדי קבלן קשי יום, שמשכורתם החודשית נמוכה ממחיר העגלה הראוותנית שלה, ושהזיעו למענה בשמש הקופחת. רמיסת ערוגה ציבורית והשלכת פסולת אישית במרחב הציבורי, היא ראשו של מדרון חלקלק שבתחתיתו נרמסים זכויות האדם וכבוד האדם של כולנו. אם נצייר את המדרון הזה בגראף יורד, הרי שנוכל למקם לאורכו נקודות ציון שחלקן עוסקות באלימות של ממש שבין אדם לחברו, שהפכו לחלק ממרקם חיי הקהילה שלנו. ההורה שחונה על מסלול נסיעה במשך 10 דקות וחוסם רחוב שלם כי "הבן שלי מסיים בי"ס, איפה את רוצה שאחכה לו", אינו שונה מרמיסת ערוגות, חוסמי חניות פרטיות, משליכי זבל ברחוב, ג'יפ שחונה על משטח דשא עדין, ממנאצים בכתב או בעל פה, ממגיבים באלימות כי לא קבלו מה שרצו, או בעל הממון שמבצע חריגות בנייה עצומות לתוך פרטיותם וחייהם של שכניו פשוט כי יש לו כסף לעשות את זה. הכל סיפורים אמתיים, ויש עוד.

המכנה המשותף של הסיפורים הללו הוא העדר כבוד של האנשים הללו לעצמם ולזולתם. בתרבות ה"אני משלמת על זה ומותר לי הכל" שהתפתחה כאן, המוטיב המרכזי הוא של "אני ואפסי עוד". מספיק היה לראות את הניירות המתנפנפים בנון-שלנטיות מידי זאטוטים מחופשים בעדלאידע ואת העובד עם הדוקרן ועגלת הזבל שצועד בעקבותיהם, כדי להבין את כל התמונה החברתית בישראל 2012, ובאזורים מבוססים כמו שלנו במיוחד. ישבתי יום אחד במשרדי העירייה, בתור. כמות חוסר הכבוד האנושי שהופגן שם כלפי פקידות קבלת הקהל היתה חסרת תקדים. אין מדרג תגובות – עוברים מיד מבקשה לתוקפנות. לצערי, כיו"ר ועד הורים וכמנהלת פורום רעננה לאורך שנים, אני מכירה את זה היטב מהצד של נותנת השירות.

ואם אנחנו כבר בעניין, אז אתייחס לנושא גם בראייה רחבה יותר. כשהסתובבנו בשנות השמונים עם השלטים "הכיבוש משחית", זו בדיוק היתה כוונתנו. דורות של צעירים גדלו, בעת שירותם הצבאי, על תהליך חיברות משחית שבו הכל מותר: לחמוס אדמה, לחמוס זכויות, לחמוס חיים. ההצדקה לכל זה היא הצדק המוחלט, וה"אחר" הופך לשקוף. הם חזרו עם זה הביתה, נישאו והקימו משפחות, וכעת אנחנו כבר בשלב של העברה בין דורית של ההרגלים הרעים הללו. החיים הפכו לזירת מאבק הישרדותית, כמו השירות בשטחים. החזק שורד. כשאנחנו מעבירים ביקורת למשל על הזנחה ביישובים מגזריים שונים (חרדים, ערבים), כדאי להעיף בענווה עין ביקורתית גם על עצמינו, כלומר על הערוגה, או על המשפחות הדתיות ש"כובשות" בהמוניהן בערבי שבת, בשובן מבית הכנסת, את הכביש וצועדות במסלולים שיועדו על פי חוק למכוניות בלבד, מסכנים את כולנו בפוטנציאל עבירת דריסה, או על האופן בו אנו מתנהלים במרחב הציבורי בכלל.

היבט נוסף הוא ההיבט הפטריארכלי (פטריארכיה – שלטון האב, השיטה התרבותית שמאפיינת את החברה שאנו חיים וחיות בה), ותפיסת ה"אקו-פמיניזם", שרואה בתרבות הפטריארכלית הסיבה להרס כדור הארץ. על פי תפיסה זו, הפטריארכיה חושבת בהיררכיה, במדרגות, ואנחנו תמיד רומסים את המדרגה שמתחתינו – עד שאין יותר מדרגות ועברנו לכדור הארץ עצמו. מי שמתחתנו – דינו/ה נחרץ, בין אם זה אדם או אדמה.

כך או כך, נראה לי שהגיע הזמן להתעשת. יש לכם מאבק צודק? תאבקו בענייניות ונימוס, ובמדרג תגובות – לא צריך לשלוף מיד את כל התותחים. יש לכם צורך? זכרו שלא כולם חייבים למלא אותו. יש לכם זבל? תזכרו שאם זרקתם אותו שלא במקום המיועד, יש אדם – בשר ודם ונשמה – שאוסף אותו אחריכם.

כפעילה חברתית, אני הראשונה שתאמר לכם להילחם על מה שחשוב לכם. אבל למלחמה הזו יש גבולות: כבוד האדם וזכויות האדם של כו-לם. הפרתם? העולם עגול ובזה הרגע אישרתם לעשות לכם אותו דבר.

זה לא פשוט, מה שאני מציעה. זהו סוג של מו"מ עם האגו הכובש של כולנו. ובהתמודדויות כאלו, אני זוכרת את הילדים – להילחם מלחמות שתורמות לאנשים שאנחנו רוצים שהם יהיו, ולא לאנשים שנדמה לנו שאנחנו. ושגם הגברת בעדלאידע וגם הגנן שמרוויח פחות מעגלת התינוק שלה, בוכים כשכואב להם.

הערות לסדר:

  1. העדלאידע היתה מרהיבה, רק שמשנה לשנה נדמה לי שיש פחות קהל. האמנם?
  2. לאמא שהוציאה נפצים מהתיק ונתנה לילד שלה לפוצץ בפרצופינו – הפוסט הזה מיועד לך.

 

FacebookTwitterGoogle+Share

מיליארד טועים

סולידריות 2

לכבוד מילארד טועים – אביב גפן

או – כפי שהגדירה אותם נעמה כרמישמאלידריות.

כשעמיר פרץ פרסם בעת המאבק בשלי יחימוביץ צל"ש לטקסט מכשפות מיזוגני ומסית נגדה אצלו על הקיר – באו מיד שליחיו לומר שזו "טעות של מישהו זוטר בקמפיין".

כשסולידריות פרסמה השבוע את קמפיין האונס שלה, באו מיד נשים (אלא מה) לקיר הפייסבוק שלי ושל אחרים לומר שזו היתה "טעות של אדם אחד".

כש"חטפנו" על חשיפת ההטרדות המיניות בהפגנות ובאו בנים מארגוני המפגינים לומר שהמאבק בכיבוש קודם למאבק על זכויות נשים – באו מיד אחרים (סליחה, אחרות – אלו הבנות שנשלחות בדר"כ לייצג את אלו שפוגעים בהן, ומתחילות את דבריהן ב"אני כאשה", או "אני כפמיניסטית" או "אני לא מסנגרת עליהם אבל הם עושים דברים טובים, וטעו") לדבר על טעויות שאינן מייצגות את הכלל.

גם סולידריות התנצלו, כי זו היתה טעות. טעות, טעינו, טועים.

כל הטועים מסירים כמובן מיד את הפרסום הפוגע. אין בו צורך, הוא כבר מילא את ייעודו. הוא פגע.

מעניינים אותי, כל הטועים האלו. האם הם מאוגדים? איפה נרשמים לארגון?

וא-פרופו ההטרדות המיניות בהפגנות, הגיע לידי טקסט של מישהי שבזמנו טענה נגדינו (נו, הבנות שנשלחות להגן) שעניין ההטרדות הוא המצאה קונספירטיבית שמטרתה לחפות על הטרדות ע"י מג"ב, או שטות דומה שעניינה הכחשת המובן מאליו וכיבוס (או שמה העמקת הלכלוך) של הכביסה המלוכלכת "בבית". היא הוטרדה, והארגון לא הפסיק את ההטרדות. איך לא?

בינתיים, נשים יקרות ובנות צעירות – שמאל זה לא הפגנות בשטחים. שמאל זה זכויות אדם. גם שלכן. אז תישארו בבית, אל תסכנו את עצמכן בעבור מלחמה טסטוסטרונית שממילא תפסדנה בה, את עצמכן. 

הערה מאוחרת:

הסתבר לי שהעוקץ ו- 972 פרסמו הבהרה לפיה הפוסטר עם האשה לא פורסם, לדברי סולידריות, בקיר שלהם, אלא רק זה עם הוזלין הנושא את הלוגו שלהם. בברור שערכתי עם כותבת הפוסט המקורי אליו אני מפנה כאן (שמה שמור במערכת), משם לקחתי את התמונות, אישרה זו שאכן הורידה האת שני הפוסטרים – של הוזלין ושל האשה – מהדף של סולידריות. כמו כן, גולש בשם Shay Fleishon שהציג את עצמו כאחד מסולידריות, עשה שימוש בכרזה כתמונת הפרופיל שלו ואף שיבח אותה – בתגובה לשאלתי – כ"מצויינת". אין לי דרך לוודא אם אכן הוא חבר פעיל בסולידריות, אולם תמונות באלבומו הראו אותו בהפגנות רלוונטיות. חסמתי אותו, בשל התנהלותו האלימה בדיון (כולל ניסיונות חוזרים ונשנים ומחיקתם על ידי, לעשות שימוש בטכניקת הפחתה של "בובה" ו"מותק").

אצלי, מעוררות ההבהרות מחשבות על גבולותיה החסרים של ההכחשה, או אולי – הגבולות המתהווים של הבושה? אני מקווה מעומק ליבי, שבשאלה השנייה עסקינן. 

ועוד הערה:

פנה אלי גולש בשם סני ארזי על מנת להבהיר שהוא יצר את הכרזה כאחת הסקיצות לקמפיין סולידריות, לכן היא לא נושאת את חותמם והיא לא מייצגת את סולידריות.  נתתי לו כמובן מייד קרדיט (ראו לעיל', שהייתי נותנת כמובן כהרגלי קודם לכן, לו היתה חתימת היוצר קריאה) כבקשתו המפורשת – הוא ביקש או להסיר את הכרזה או לציין את שמו כיוצר הכרזה. לדבריו: "אני יכול להבין את הבילבול בין שלב הסקיצה לבין הקמפיין עצמו מאחר ואכן יש בניהם דמיון אבל חד משמעית ברור שזהו אינו "קמפיין" של תנועת סולדריות".

השאלה הרעיונית והעמוקה יותר שמעסיקה אותי היא, האם זה משנה שהחשיבה המעצבת התבטאה בסקיצה? מה היה הדרייב ליצור כרזות עם מסר כזה (שאלה שרק הוא כיוצר יכול לענות עליה)? האם יש הבדל בין הגישה המהותית לנשים בשתי הכרזות? לטעמי לא. הזמנתי את סני ארזי להביע כאן את הסתייגויותיו, מאחר והדיון הציבורי מאוד חשוב בעיני, ואני מקווה שכפעיל שמאל – גם בעיניו. וכנ'ל, באותה הזדמנות, התגייסות כוללת של הפעילים לניקוי תופעת ההטרדות בהפגנות.

הבהרה: לדברי יוצר הכרזה, רועי (סני) ארזי, הכרזה עם האשה שיד גברית חונקת את פיה הפעור תחת הכותרת "מגרון עמוק", היתה שלב בסקיצות ואינה נושאת את לוגו סולידריות, כך שאינה מייצגת אותם. כאן – כפי שצולמה בתמונת מסך בפייסבוק של ארזי, 26.3.12, בסטטוס "ציבורי" (היינו – פתוח לשיתוף לכולם). בנוסף, באתר היוצר מוצהר שהתכנים לשימוש חופשי, והכרזות עלו לכאורה לרגע לאתר הארגון, המצהיר גם הוא על מדיניות שימוש חופשי. ועם זאת, מצאתי לנכון להבהיר את זהות היוצר (כבוד ליוצרים באשר הם, גם כאשר יצירתם בעייתית בעיני) וסייג היעדר הלוגו ולכן השייכות הרשמית לקמפיין מאורגן כלשהו – כל זאת לבקשות המחבר. הבשורה האופטימית היא שאולי, רק אולי, מתחילה להתעורר איפהשהו הבושה…?

 


FacebookTwitterGoogle+Share

המאבק בעיצומו

004

הטור השבועי בהעיר צומת השרון, 2.3.12

יום האשה, הבא עלינו לטובה ב- 8 במרץ, אינו סתם יום. ביום הזה, לפני 155 שנה, יצאו התופרות במתפרות בניו יורק לרחובות למחות על הזכויות הבסיסיות ביותר שלהן. עד אז הן ננעלו מדי בוקר באולמות גדולים, שדלתותיהן נפתחו רק בערב, והועבדו בפרך ללא הפסקות, חופשה, חופשות לידה, זכות בסיסית לחופשת מחלה, שעות נוספות ועוד. כלום. כמו הפועלים היום ב- sweat shops בעולם השלישי.

לעולם המודרני, הפסאודו-ליברלי, לקח 115 שנים להכיר, הכרה רשמית של האו"ם, ב- 8 במרץ כיום האשה הבינלאומי, לתאריך שהוא אחד הסמלים החשובים למה שפרופ' ישעיהו ליבוביץ' הגדיר כמהפכה הגדולה ביותר בתולדות האנושות: המהפכה הפמיניסטית. אני משוכנעת שלרבות ורבים מקוראינו יש דעה נחרצת על המהפכה הזו ובמיוחד על מי שעדיין מובילות אותה. כשטוב לנו, אנחנו שוכחים בזכות מי ומה זה קרה וקורה. רק לפני 155 שנים אשה לא יכלה ללמוד, תנועתה הוגבלה, ניתן היה לעשות בה, בחייה ובגופה כל מה שעלה בדעתו של בעליה (אב, אח, בעל, גבר אחר), לא היו לה זכויות קניין או ירושה. מי שלא הייתה רכוש מהוגן – השתמשו בה כזונה. לא היו ברירות ביניים. המהפכה התעשייתית הוסיפה לשלילת זכויות האדם של נשים גם עבדות.

האם העלמתן של בנות משפת הפנייה לתלמידים/ות, מוכר למי שמנהלים בעולם את דירוג ה- PISA?

מהפכות לא מתרחשות במתק שפתיים. נדרש כעס, מחאה, התקוממות. לנשים יש היום זכות ללמוד, לעבוד, חופש תנועה וזכות קניין, אולם אלו מצויות תחת איום מתמיד. סוגיות כמו הדרת נשים, הטרדה במשרד רוה"מ המגובה ע"י ראש הממשלה עצמו, ניצול המוני של נשים ככוח עבודה זול, חקיקה עוינת בנושאי משמורת ומזונות ילדים – כל אלו מראים שעוד ארוכה הדרך. אפילו השפה לא מרחמת עלינו – היא נוצרה מתוך מציאות חברתית שוביניסטית המאיינת נשים כבנות אנוש, ולכן כל ההתייחסות הציבורית היא בלשון זכר. רק השבוע קבל בני (זה שלומד בתיכון החילוני העוסק בהטפה דתית – ראו מעקב בטורים שלי) מכתב המבשר בשמחה שנבחר להשתתף במבחני PISA של דרוג הידע והחינוך הבינלאומי. כל המכתב לתלמידים נוסח בלשון זכר. בנות לא הוגשו ל- PISA? קשה לגברים להבין את מידת התסכול שמעוררת התעלמות כזו אצל נשים רבות יותר ויותר. כשהוזמנתי פעם לשוחח עם ילדי ביה"ס לטבע בת"א על יום האשה, ופניתי לכיתה (ז') בלשון נקבה היות והיו בה יותר בנות, קבל אחד התלמידים על שאני "מתעלמת מהבנים". כששאלתי: "עכשיו אתה מבין מה מרגישות בנות כשפונים אליהן רק בלשון זכר?", ענה הילד בספונטניות: "אבל הן רגילות לזה…". ובכן, כעת הן לא מוכנות לסבול את זה יותר.

מועצות הנשים באזור השרון הרימו בשנים האחרונות את הכפפה ומקיימות אירועים שעניינם ריבונות נשית ושוויון. כנסים, פאנלים מעוררי השראה, מופעי אמנות, אירועי תרבות. מגדילה לעשות מכולם הרצליה – העיר היחידה בה יש היום מנהל נשים שעוסק בנושא כל ימות השנה ומקיף את כל מרכיבי החתירה לשוויון, מזכויות, דרך תעסוקה ועד לפריבילגיות שונות שנשים זכאיות להן ככל האדם. אחת החוויות מרחיבות הלב מבחינתי היא לחצות מדי שנה בפברואר-מרץ את הרצליה ולראות את שלטי החוצות הענקיים המכריזים קבל עם ועולם על סדר עדיפויות מגדרי מובהק. אחריה באה שורת אירועים מרשימה בכפר סבא (ותוספת מאוחרת שלי: הוד השרון) ובסוף – רעננה, שהתעשתה בשלוש השנים האחרונות והחלה מקיימת שורה של אירועי תרבות בנושא, המפרסמים באתר העירייה. המינוריות של רעננה בנושא קידום נשים, שהפוכה ממספרן במועצת העיר, מעציבה אותי. תכנית שהגשתי בזמנו להקמת מנהל נשים בעיר טורפדה דווקא ע"י מי שאמונות על קידום נשים, מסיבות פוליטיות קטנוניות. לרעננה יש הזדמנות ופוטנציאל להוביל את האדרתן של נשים באזור השרון, והיא מפספסת אותה שוב ושוב מסיבות לא ענייניות. מועצת הנשים שלה עסוקה בעיקר בנושאים לא אסטרטגיים וההשקעה בקידום והאדרת נשים בעיר קטנה בהרבה משיכלה להיות. מאחר ואין נביאה בעירה, אתארח בשבוע הבא בכנס בכפר סבא.

לסיכום, רק אומר שלפני שאתם חושבים ש"הפמיניסטיות הלכו רחוק מדי", תזכרו שני דברים:

  1. רוב הסיבות לפרוץ המאבק הפמיניסטי עדיין שרירות וקיימות, בין אם הלכה למעשה ובין אם כאיום. צפיתי לא מזמן בתמונה של נשים וגברים בטהרן שנה לפני המהפכה האסלמית, שתאומתה היהודית מאיימת אלינו מעבר לפינה: נשים וגברים יחד בבגדי ים, מבלים כאילו אין מחר, אותו מחר שמחק כל הישג שהיה לפניו.
  2. במחקר שנערך במכללת תל חי, הסתבר שגברים הנשואים לנשים המגדירות את עצמן כפמיניסטיות, מרוצים יותר מחיי הנישואין בכל פרמטר אפשרי – חברות, שותפות, סקס, הורות, מצב כלכלי. פמיניזם הוא שיפור איכות החיים לכולם. נסו ותיהנו.

למי שרוצות ורוצים לדעת יותר על יום האשה, ניתן באתר סנונית: http://www.snunit.k12.il/woman/

הערות לסדר:

  1. כדי לקדם את נושא התחבורה הציבורית בשבת ברעננה, כדאי לזכור שחופש תנועה הוא זכות אדם בסיסית, שזכאים לה גם מי שאין להם כסף לרכוש אוטו.
  2. פניתי השבוע לסגן ראש עיריית רעננה כי פח המחזור הנייר שלנו מלא – לפני שסיימתי את המשפט כבר הוקצה לנו פח נוסף. זה שרות!
הערה ותיקון, 3/3/12 (אחרי הגליון המודפס):
נכנסתי לאתר ראמ"ה – רשת ארצית למדידה והערכה בחינוך.
מסתבר שהביזיון המגדרי כאן הוא כפול:
  1. לשון המכתב מועתקת מאתר ראמ"ה – עולה מכך שמדיניות איון הבנות בלשון הפנייה היא מדיניות רשמית של משרד החינוך, מתוך כך שהיא מיוחצנת ככזו, בלי בושה, באתר הרשמי של המבחנים. כאילו כל הניקיון המגדרי שערכה בזמנו לימור לבנת לא היה – המלכה מתה, יחי המלך החדש.
  2. מנהל ביה"ס האמור, למרות היותו איש חינוך, לא הפעיל כאן כל שיקול דעת ופשוט העתיק… אני לא רוצה להיכנס בפוסט הזה לסאבטקסט של הפעולה האומללה הזו, זה שמעבר לעניין המגדרי.
FacebookTwitterGoogle+Share